לפני כשבועיים, קמנו בני העדה הדרוזית בישראל, לשמע קריאות עזרה ותחינה של אחינו באל-סווידא, מחוז הדרוזים, בסוריה. המחוז מאכלס בתוכו קרוב ל-700 אלף איש ואישה, תושביםות דרוזיםות. אחים ואחיות שלי, מעבר לגבול.
מאז אותו יום, משפחתי המורחבת בהר הדרוזים וכלל בני העדה, עוברים טבח שמטרתו טיהור אתני בסוריה, ממתנגדי משטר אל ג'ולאני אמד א-שרע, שהיה לאורך שנים ארוכות חלק מארגון אל-ק'אעדה.
כבר שבועיים שאנחנו מקבליםות סרטוני זוועה המתעדים את מה שעושים ג'יהאדיסטים מנוולים לאזרחים דרוזים בתוך בתיהם. אזרחים חפים מפשע שכל חטאם הוא היותם דרוזים. הג'האדיסטים נכנסים לבתי חולים, מבצעים טבח המוני ברופאים, ילדים, אחיות, קשישים ואזרחים תמימים שהגיעו לקבל טיפול..
נשים וילדות נאנסות, צעירים נחטפים, שייח'ים מכובדים בשנות השבעים והשמונים לחייהם מושפלים לעיני נשותיהם ונכדיהם, בכך שגוזמים להם את שפמם כשהם מתועדים במצלמות על רקע צהלות שמחה ולעג.
על רקע קריאות "אללה אכבר" מחוללים סמלי דת קדושים, משחיתים תמונות של מנהיגים רוחניים, בועטים בכובעים הלבנים של אנשי דת בכירים כמי שבועט בכדור, שורפים בתים, בוזזים חנויות, ותולים גברים על גשרים ברחבי העיר.
זה לא קטע מסרט אימה, אלו תיעודים שאני ועוד רבים מבני העדה מקבלים ממשפחותינו שם. כבר שבועיים. והעולם שותק.
מנותקים
מג'ד, קרוב משפחה שלי בסוריה, סיפר לי שעשרה ימים אחרי תחילת הטבח, אזרחים ערכו טקסי קבורה בקברי אחים באדמות בצידי העיר סווידא. שייח'ים בודדים קראו תפילה ומיהרו לחזור לבתיהם. חלק מהגופות נותרו בצדי הכביש – והאזרחים לא מעיזים לאסוף אותן, כיוון שהם חוששים מירי צלפים.
אין חשמל, אין מים. תשתיות נהרסו, בתים נשרפו.
גאדה, אדריכלית במקצועה ופעילה חברתית המתגוררת בסווידא, ממובילות המאבק בכיכר אל-קראמה, מספרת שבמהלך השבוע האחרון הם נותקו מחשמל, מים ואספקת מזון. היא מספרת על ניסיונה לחזור לביתה, לאסוף קצת מזון בטרם תשוב לבית דודתה אליה ברחה. הגברים במשפחתה דורשים ממנה לא לצאת, כי זה מסכן חיים. בכל מקום מסתובבים ג'יהאדיסטים וצלפים, האורבים לאזרחים תמימים.
"המבוגרים מחזיקים מעמד אבל הילדים רעבים", היא מספרת. "רוב הזמן אין קליטה, אנחנו לא מצליחים לתקשר אחד עם השני, לא יודעים מה קורה. מגיעות אלינו שמועות על הפסקת אש, אבל בפועל, הג'יהאדיסטים כאן לא מכבדים אותה".
"לא נאפשר פגיעה"
לפני חצי שנה, הכריז שר הביטחון בפה מלא שיגן על הדרוזים בסוריה. שלא יאפשר פגיעה באזרחים שוחרי שלום, המבקשים לחיות בשקט. לאור התחייבותו, הגיעו באפריל האחרון שייח'ים מסוריה לביקור בקבר יתרו, ביום הקדוש של הדרוזים, "אל-זיארה". סמכו עליו, סמכו עלינו, שהמשטר הסורי לא יעז להתקרב אל הדרוזים, כי הם תחת הגנת צה"ל. שייח'ים פשוטי עם שביקשו להגשים חלום ולקיים מצווה דתית טהורה, שאינם משויכים פוליטית לשום זרם ולא נשאו נשק אף לא יום אחד בחייהם, נפלו קרבן, שעיר לעזאזל למלחמת כוחות ואינטרסים.
בקרב בני העדה הדרוזית יש תחושה של אכזבה מישראל. מהשתיקה של חברי כנסת ובכירים בדרג המדיני והצבאי. נכון לעכשיו, ישראל מסייעת בהכנסת סיוע הומניטרי, מזון, תרופות וציוד רפואי שנאסף על ידי עמותות וארגונים. בנוסף, צה"ל הקים בית חולים שדה בו אזרחים פצועים מקבלים טיפול רפואי. בתחילת הטבח, תקפו מסוקי קרב ישראלים באופן ממוקד וחד פעמי מטרות בודדות.
אבל כל זה, בסופו של דבר, לא מנע את המשך מסע ההרג.
מחוברים
עבורי ועבור כל דרוזי בעולם, סווידא אינה עוד עיר, סווידא היא סמל, היא בית, היא תזכורת שכולנו מחוברים, בדת, בזהות, בדם ובאחריות הדדית. חובתי להשמיע את קולם של אחיי ואחיותיי, שמעולם לא נשאו נשק נגד איש, אך כשנדרשים להגן על עצמם הם עושים זאת בגבורה, על אף היותם מיעוטים.
אני בת לעדה הדרוזית, נושאת בגאווה את ערכי הדת שלי: נאמנות, אהבת המולדת והאדם מעצם היותו אדם. אני פונה לשרי ממשלת ישראל, לא בצעקות אלא בתחינה.
תראו אותנו, תראו את סווידא, תעמדו במילה שנתתם, תקיימו את ההבטחה שהבטחתם, אל תפקירו אותנו, תתבוננו אל תוך עיניהם של הילדים שנשחטים רק בגלל זהותם, זה אמור להזכיר לכם משהו ולרתום אתכם לעזרה. איננו דורשים פתרון צבאי, איננו קוראים לעוד מלחמות וחזיתות, אלא קוראים להתערבות מדינית דיפלומטית שתעזור לאחינו שעוברים רצח עם.
אני פונה לשר הביטחון, לחברי הכנסת הדרוזים, לבעלי ההשפעה, למקבלי ההחלטות. בשם האנושיות, בשם הדמים שנשפכו לשווא, בשם האימהות הבוכיות, בשם הילדים שהתייתמו.
תגינו על אחינו הדרוזים בסוריה. בשם הברית ארוכת השנים של הדרוזים בישראל שקשרו את גורלם בגורל העם היהודי, בשם החללים שלנו שנהרגו בהגנה על ארץ ישראל תעצרו את מרחץ הדמים כמה קילומטרים מעבר לגבול.
זו לא דרישה של אישה דרוזית, אלא של אם, של אחות, של בת אדם שאינה יכולה יותר לשתוק. כי כשאתה שותק – אתה שותף.
