על גורלם של עיתונאים פלסטינים

במשך שבוע שלם ערוצי החדשות והרשתות החברתיות בעולם עקבו אחר כל פיסת מידע בנוגע להעלמותה הפתאומית של העיתונאית העזתית ביאן אבו סולטן במהלך אירוע שתווך עבורנו, הישראלים, כמבצע צבאי בביה"ח 'שיפא' בעזה.

באיאן אבו סולטן, בת 28, מגדירה עצמה כעיתונאית פלסטינית פמיניסטית, ומדווחת לעוקביה ברשתות השונות ללא הפסקה על המתרחש בעזה. בראיון שנערך עמה בשנת 2018, אמרה: "אני מנסה בכל כוחי להיות עיתונאית, ולהיות כתבת בעזה בעתיד. מאז שסיימתי את לימודי המדיה בעזה בשנה שעברה, אני מנסה להישאר חיובית, אבל זה ממש קשה. יש את המלחמה, יש את המצב הפוליטי המתוח ואת שיעור האבטלה הגבוה… ״

בנובמבר האחרון כתבה: "כשאני שותקת להרבה זמן, זה אומר שלא היה לי חיבור לאינטרנט, שהסוללה שלי מתה או שמתתי. אם תחפשו אותי בגוגל ותגלו שנהרגתי, בבקשה תטפלו בספרים שלי".

הפוסט האחרון של אבו סולטן טרם ההעלמות, פורסם ב-18 במרץ: "הכוחות הישראלים הרגו את אחי היחיד מול עיניי". מאז לא נשמע קולה ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלה. יומיים לאחר מכן הודיעו חברי הRSF – 'כתבים ללא גבולות', על היעלמותה של ביאן, שנראתה לאחרונה  בסביבת מתחם בית החולים 'אל-שיפא' בעיר עזה. הארגון הוציא הצהרה לעיתונות בה הפציר בצבא הישראלי לחשוף מה עלה בגורלה של העיתונאית הפלסטינית. ידיעות שהתרוצצו באזור אמרו כי ביאן נראתה לאחרונה ב19.03, כשהיא בין העצורים של הצבא הישראלי במהלך הפשיטה על בית החולים. הדבר עורר חרדה בנוגע לגורלה. העיתונאי הפלסטיני אחמד אל-מדחון טען שביאן לא נעדרת ולא נעצרה, אלא שהיא תחת מצור, בביתה הצמוד לבית החולים. "היא עם כמה שכנים, אין להם מספיק אוכל. היא קברה את אחיה בחצר האחורית של הבית, צריך למצוא דרך לפנות אותם", מסר. 

ביאן אבו סולטן
ביאן אבו סולטן

סיכון מקצועי

מאז ה-7 באוקטובר, קרוב למאה עיתונאים מתו בעזה. האחרון ביניהם הוא מוחמד אבו סוחאיל שנורה למוות בבית החולים אל-שיפא על ידי כוחות צה"ל. זהו המספר הגבוה ביותר בהיסטוריה העולמית, של עיתונאים שנהרגים במהלך מלחמה. הרבה יותר מכל העיתונאים שנהרגו בשתי מלחמות עולם.

ארגון ה CPJ – הוועד להגנה על עיתונאים בארה"ב, מדווח בקביעות על מקרי מוות של עיתונאים בזמן המלחמה. על פי הנתונים שפרסם הארגון, כבר בסוף חודש דצמבר הגיע מספר העיתונאים שנהרגו במלחמת "חרבות ברזל" לשיא הגבוה ביותר שתועד בפרק זמן כה קצר. למעשה, מספר העיתונאים שנהרגו בעזה גבוה ממספר העיתונאים שנהרגו במדינה אחת במשך שנה שלמה מאז שנת 1992.

על פי נתוני הארגון באפריל 2024, מאז השבעה באוטובר נהרגו לפחות 95 עיתונאים. 90 מתוכם פלסטינים, שניים ישראלים ושלושה לבנונים. 16 עיתונאים נפצעו וארבעה דווחו כנעדרים. בנוסף, 25 עיתונאים נעצרו ורבים סבלו תקיפות, איומים, תקיפות סייבר, צנזורה והרג של בני משפחה. 

עיתונאים בעזה עומדים בפני סיכונים גבוהים במיוחד כשהם מנסים לסקר את הסכסוך: תמרון קרקעי, תקיפות אוויריות חסרות הבחנה, שיבושים בתקשורת, מחסור באספקת מזון, מים והפסקות חשמל. באוקטובר, הודיע צה"ל לסוכנות הידיעות רויטרס ולסוכנות הידיעות הצרפתית כי אינו יכול להבטיח את שלומם של העיתונאים שלהם הפועלים ברצועת עזה. בשבוע שעבר התבשרנו על מותם של שבעת חברי ארגון הWCK, שהתנדבו לבשל מזון לאזרחים בעזה. מותם שיקף באופן ברור עד כמה "חיסול חמאס" הוא מטרה אמורפית. 

מטרות חיסול אוטומטיות

תחקיר מסעיר שהתפרסם בשבוע שעבר ב"שיחה מקומית", חשף כי מדיניות האש של צה"ל במלחמה הזו מבוססת על תבונתה של מערכת בינה מלאכותית בשם "לבנדר". על מנת להאיץ את קצב ייצור המטרות, צומצמה מעורבות אנושית בקבלת החלטות החיסולים והתקיפות הפכו כמעט אוטומטיות, על סמך מדדים קבועים. אחד המדדים הללו, הוא 'מעורבות בקבוצת וואטסאפ של חמאס' – הווה אומר, גם עיתונאים המקושרים לקבוצות וואטסאפ, קבוצות עדכונים או קבוצות עם מקורות עיתונאים, הופכים בעיני הבינה המלאכותית לפעילי (אפילו לא 'תומכי') חמאס – ומחוסלים. כך גם מתנדבים שנוכחותם נצפתה בסמוך לפעילי חמאס (גם אם במקרה, גם אם ללא ידיעתם), הופכים בעיני אותה מערכת למחבלים, על סמך מדד מיקומם – ומחוסלים. 

במילים אחרות, לא משנה אם אתה פלסטיני או שוודי, מעורב או חף מפשע, בסוף מי שמקבל את ההחלטה היא גם ככה הבינה המלאכותית. אף אחד לא חסין אל מול 10% השגיאות (הידועות) של המכונה, ודאי לא עיתונאים, המסכנים את חייהם עבור סיקור, נמצאים 'במקום הלא נכון' כנקודת מוצא של עבודתם ומוצאים את עצמם פעמים רבות עונים לקריטריונים שהוגדרו עבור המערכת כקריטריונים של מחבל. 

"עיתונאים הם אזרחים שעושים עבודה חשובה בתקופות משבר ואסור להם להיות מטרה של הצדדים הלוחמים", אמר שריף מנצור, מתאם תוכנית המזרח התיכון וצפון אפריקה של ארגון ה CPJ. עוד הוסיף כי "עיתונאים ברחבי האזור מקריבים קורבנות גדולים כדי לסקר את הסכסוך שובר הלב הזה. אלה בעזה, במיוחד, שילמו, וממשיכים לשלם מחיר חסר תקדים. הם מתמודדים עם איומים מתרחבים. רבים איבדו עמיתים, משפחות ומתקני תקשורת, ונמלטו בחיפוש אחר ביטחון, כשאין מקלט בטוח או יציאה".  תקיפת עיתונים פלסטינים אינה דבר חדש, אך מתחילתה של המלחמה הנוכחית, המספרים מזנקים.

בישראל מעדיפים להציג כל עיתונאי עזתי כחבר חמאס, או לכל הפחות כתומך טרור. כי הרי, אם אין אזרחים חפים מפשע, איך העיתונאים יהיו? בשאר העולם רואים בהם עיתונאים שמסכנים את חייהם ועובדים בתנאים בלתי אפשריים. רבים מהם צעירים שמנצלים את העובדה שיש להם עוקבים רבים ברשתות החברתיות כדי לספר לעולם על הנעשה ברצועה. רבים מהם שימשו מקורות עבור תקשורת זרה גם לפני המלחמה. 

לעולם לא נדע למה ירו באיתי

ואיל אל דחדוח

ואיל אל־דחדוח הוא העיתונאי הבכיר ביותר של רשת אל־ג'זירה ברצועת עזה. ב-25 באוקטובר, שידר ואיל דיווח חי מהרצועה כשהודיעו לו שאשתו, בנו, בתו ונכדו הפעוט נהרגו בתקיפה של ישראל במחנה הפליטים נוסיראת. יומיים לאחר אסונו הפרטי חזר לשדר ונהפך לסמל. כמה זמן לאחר מכן, איבד אל־דחדוח גם את בנו השלישי, חמזה, עיתונאי בעצמו. הוא נהרג בדרום הרצועה בשעה שנסע במכונית עם עיתונאים אחרים. שניים מהנוכחים ברכב נהרגו ושלושה אחרים שרדו. 

"בדרך כלל אנחנו יודעים את המטרה, לדוגמה היום היתה מטרה – משפחתו של כתב אל-ג'זירה", פלט בשידור חי העיתונאי צבי יחזקאלי, בקטע וידאו שמאוחר יותר נמחק מכל מקום. 

שירין נסרי אבו עאקלה

שירין אבו-עאקלה, עיתונאית פלסטינית נוצרייה מרשת אל ג'זירה, הייתה מוכרת בכל בית פלסטיני. שירין נורתה למוות על ידי כוחות צה"ל במאי 2022, כשצלף ירה באחורי ראשה בזמן שסיקרה עם צוות החדשות שלה פשיטה על מחנה הפליטים ג'נין. עמיתה, העיתונאי  עלי סמודי, בן 55, נפצע מירי בכתפו. שירין לבשה קסדה ואפוד מגן שעליו כתוב PRESS.  אי אפשר היה להתבלבל. 

כשניסה תושב המחנה לפנות את אבו עאקלה, נורו לעברו שלוש יריות נוספות. ב-CNN דווח כי ועדה של האו"ם זיהתה את המפקד בצה"ל שירה בשירין למוות. בבוקר המקרה, מיהרה ישראל להתנער מאחריותה לאירוע וטענה כי הירי נעשה על ידי חמושים פלסטינים. מאז, שינתה גרסתה כמה וכמה פעמים, עד שהודתה באחריותה לאירוע אך הודיעה שלא תעמיד את החייל היורה לדין.

שירין אבו עאקלה הייתה סמל עבור העם הפלסטיני – אישה עצמאית, רווקה, חזקה, שפילסה את דרכה אל לב העיתונות. היא הייתה קול חדשותי וקול אנושי מרכזי – כשהחדשות פועלות ברקע החיים בבית, קולה של שירין היווה פסקול חיים. דמיינו שדבר כזה חלילה היה קורה ליונית לוי, לדני קושמרו, היינו משתגעים.

אלפי בני אדם הגיעו לחלוק לשירין כבוד אחרון, בזמן שכוחות הביטחון מנסים למנוע את צעדת הלוויה, מכים את הצועדים ואף מפילים את ארון הקבורה שלה לקרקע. איש התקשורת ומנחה הטלויזיה אברי גלעד אמר לאחר מותה: "לא יודע מי ירה את הכדור שהרג את שירין. לא כזה משנה בעיני. עיתונאים המסקרים חילופי אש לוקחים בחשבון שזה יפגע גם בהם". במילים אחרות – עיתונאים שעושים את עבודתם והולכים לסקר אירועים חדשותיים, עלולים למות. וזה בסדר.

זו המציאות של עיתונאים פלסטינים

הנא מחמיד

הנא מחאמיד, כתבת הערוץ הלבנוני "אלמיאדין", עדיין בחיים. בשנת 2015, בזמן שסיקרה אירוע בעיסאוויה, נפצעה הנא בפניה מרימון הלם שהושלך לעברה בשידור חי.  לטענת מח"ש, הם לא הצליחו לאתר את השוטר שהשליך את רימון ההלם שפגע בעיתונאית ולכן התיק נסגר. מחאמיד חבשה קסדה ואפוד זוהר המצביעים בבירור על זהותה העיתונאית בעת האירוע. לא ניתן היה לטעון לטעות בזיהויה. היא עמדה יחד עם קבוצת עיתונאים וכלי תקשורת נוספים. אך הרימון בכל זאת פגע בה. לצערה של הנא זו לא הפעם הראשונה שהותקפה, למזלה, לא שילמה בחייה.

במהלך חודשי המלחמה הנוכחית, איש התקשורת חיים אתגר, טמן פח להנא בסניף דואר בכפר סבא. מישהו מטעמו התחזה לפקיד רשמי וקבע איתה איסוף של חבילה מהסניף הספציפי. שם ארבו לה חיים ואנשיו. הוא הטריד אותה, איים עליה ומנע ממנה להגיע לרכבה. עד עכשיו מתעוררים בי רגשות של בחילה ובושה למראה התקיפה המתועדת בסרטון.  

"מחאמיד היא בין העיתונאיות המובילות בחברה הערבית. הפגיעה בהנא אינה אישית. היא פגיעה בציבור העיתונאים הערבים כולם. מה שאירע הוא מביש, אך לא למחאמיד שעושה את עבודתה במקצועיות ונאמנות למקצוע – אלא לקבוצת העיתונאים שתקפה אותה. השפלה ורדיפה של עיתונאית אין בה יושרה עיתונאית או מקצועיות", כך נמסר ממרכז אעלאם (המרכז הערבי לחירות המדיה).

הנא מחמיד
הנא מחמיד

סאלם אבו-ג'אמע

סאלם אבו-ג'אמע, כתב חדשות 'מכאן' יצא ב-7.10 לשדר מהשטח והתמקם בין כפר עזה לנתיבות. "התחלתי לשדר בערבית, באו אלי שוטרים ואחד מהם התחיל לצעוק לי 'תלך מכאן! אין לך מה להישאר כאן!' והתחיל לדחוף אותי", מספר בראיון לעין השביעית. "הסברתי שאני עיתונאי מתאגיד השידור בישראל, אני כתב ישראלי עם תעודת עיתונאי, והצגתי לו את התעודה. הוא אומר לי 'לא מעניין אותי שום תעודה, לך מכאן'. אמרתי לו 'תסביר לי למה ללכת? מה, אולי בגלל שאני מדבר ערבית?' הוא לא הגיב.

כמה ימים לאחר מכן, דיווח אבו ג'אמע משדרות. אחד התושבים שמע אותו מדווח בערבית וטען כי הוא מחבל שמשדר לחמאס. "הסברתי לו שאני מתאגיד השידור הישראלי, שהייתי קצין בצה"ל", מספר אבו-ג'אמע. "אנחנו בדואים, אנחנו משרתים בצבא." 'לא מעניין אותי, תצאו מכאן', השיב האזרח, דחף את אבו ג'אמע ושבר לו את הטלפון. 

האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה החליטה להעניק השנה פרסי הוקרה מיוחדים לכתבי מחוז דרום וצפון על דיווח בזמן אמת תוך סיכון חיים ב-7 באוקטובר ובחודשים שלאחר מכן. בתחילה כתב ערוץ 14 נפקד מהרשימה, ובעקבות הביקורת והמאבק של חבריו למקצוע, חזרו בהם חברי האקדמיה והוא נוסף לרשימת ההוקרה. 'מכאן' כלל לא נכללו ברשימת הערוצים שלכתבים שלהם ניתנה ההוקרה, על אף שהוא מוגדר כ"ערוץ טלויזיה ממלכתי בישראל מטעם תאגיד השידור השיראלי". סאלם אבו ג'אמע, לא עלה ברשימת מקבלי הפרס, וכמובן, לא זכה שילחמו למען הכרתו, האם קיים קשר לכך שהערוץ מיועד לקהל הצופים הערבי?

סאלם אבו ג'מעה
סאלם אבו ג'אמע

זה לא נגמר שם

מוחמד סלמה, מגיש הטלוויזיה של ערוץ אל-אקצא הפלסטיני נהרג בחודש שעבר ביחד עם כל משפחתו לאחר שמטוסי חיל האויר הישראלי תקפו את ביתם בדיר אל-בלח שבמרכז עזה. משרד התקשורת בעזה האשים את צה"ל בהריגת עיתונאים פלסטינים כדי "למחוק את האמת".

מוחמד יג'י, צלם עיתונות עצמאי בן 30, עבד עם כלי תקשורת רבים, ביניהם גם אל-ג'זירה ותיעד פשעים שביצעה ישראל. בפברואר האחרון, נהרג מוחמד בתקיפה של חיל האויר על דיר אל-בלח ליד בית החולים "חללי אל אקצא". בתקיפה נהרגו 36 בני משפחתו, כולל אשתו דניה, ובתם אייל בת השנה וחצי.

בתחילת המלחמה, נעקר מוחמד לרפיח, העיר הדרומית ביותר בעזה.  כשישראל איימה לתקוף גם את רפיח בעוצמה, הוא החליט לשוב עם משפחתו בחזרה לביתם בדיר אל-בלח. לא רחוק מבית החולים הוצב אוהל לעיתונאים שמוחמד שהה בו לא מעט במהלך הסיקור, אך דווקא ביום בו בחר להישאר עם משפחתו בבית, נהרג. 

מוחמד יג'י
מוחמד יג'י

העצמאות לצרוך תקשורת

בעודי מאתרת מידע ברשתות השונות, קפץ לי פתאום סטורי מהחשבון הפרטי של ביאן: על תמונה שלה, בה היא נראית רזה ומותשת, נכתב "ALIVE 10:29". זה היה ב29.3. חייכתי, חשבתי לעצמי "אבידה אחת פחות", הקלה. וניסיתי לעבור לנושא הבא. אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כך שאמנם ביאן ניצלה, אך גורלם של רבים לפניה וכנראה גם רבים אחריה, לא היה ולא יהיה זהה. נכון ליום זה, ביאן טרם חשפה פרטים בנוגע לשבוע היעלמותה. לא ברור האם נעצרה על ידי הצבא או שהתקשתה למצוא דרך לתקשר עם עמיתיה העיתונאים, משפחתה או מכריה. 

החודש נכנס לתוקף 'חוק אלג'זירה' ברוב של 71 ח"כים. החוק קובע כי ניתן יהיה לסגור ערוצי תקשורת זרים בישראל שהוגדרו על ידי שר התקשורת או ראש הממשלה כפוגעים בביטחון המדינה. זו לא הפעם הראשונה שמישהו שם למעלה מחליט עבור הצופה הישראלי באיזה תוכן הוא רשאי לצפות. תקדים דומה לחוק הנ"ל היה כאשר ממשלת ישראל החליטה לחסום את הגישה לערוץ אל מיאדין הלבנוני. ספקיות האינטרנט בישראל קיבלו הוראה לחסום את הגישה לאתר "אל-מיאדין" בערבית וכן לגרסאותיו באנגלית ובספרדית. גולש שינסה להגיע לאתרים אלו יקבל הודעת שגיאה. 

עיתונאים ישראלים או זרים שמעוניינים להיכנס לרצועה, יכולים לעשות זאת רק באישור ובליווי חיילים – במסלול מוגדר מראש שמוליך את העיתונאי דרך הנרטיב הצה"לי. חיסול העיתונות באמצעות חוקים, נהלים ותקנות הוא צידו השני של מטבע החיסולים הפיסיים. העיתונאים היחידים שיש להם האפשרות להציג את המציאות המקבילה המתרחשת ממש כאן, באדמה אליה נולדנו כולנו, הם העיתונאים הפלסטינים, העזתיים. נכון להיום, חצי שנה אל תוך המלחמה, כמעט ואין עיתונאי פלסטיני שלא חווה תקיפה, גירוש במהלך שידור או ספיגת איומים על חייו ועל חיי משפחתו.

החיסולים והתנכלויות לעיתונאים הערבים המתוארים מעלה, הם רק דוגמאות בודדות למה שנראה כמו מדיניות מכוונת לצורך דיכוי התמונה המלאה של המתרחש סביבנו. אל לנו להסכים ליושבים מעלה לקשור לנו את העיניים והאוזניים ולשלול מאיתנו את הזכות הבסיסית לצרוך תקשורת על פי בחירתנו ולעשות תקשורת כראות עינינו. 

 

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הצבא זימן חיילות מילואים לא קרביות לשרת כסוהרות על מחבלי הנוחבה. החיילות העלו חששות, השמיעו את קולן וחלקן סירבו להגיע. על מנת שהן תוכלנה להרגיש בטוחות ומקצועיות, יש להעניק להן הכשרה מקיפה ומעמיקה לפני שהופכים אותן לסוהרות, כפי שנהוג במשטרה הצבאית או בשב"ס, אחרת זה להפקיר אותן לגורלן, בדיוק כמו התצפיתניות.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.