פרק בלתי נתפס בתולדות העדה הדרוזית

באל-סווידא, העיר שאיבדה את השגרה שלה ונתקעה בין חורבן למצור, כל נשימה היא סיכון, וכל צעד הוא מבחן אנושי. כאן, לא רק הבתים נהרסים אלא גם הכבוד, הביטחון והחירות של הנשים. בעוד העולם משדר שתיקה, הנשים נשארות במרכז הסערה, נושאות על כתפיהן את הכאב של קהילה שלמה, ומראות לעולם שגם בתנאים הקשים ביותר, כוחן אינו נכנע.

החודשים האחרונים באל סווידא כתבו פרק קודר ובלתי נתפס בתולדות העדה הדרוזית. מחסור בסיסי במים, חשמל ומזון הפך לשגרה. כבישים חסומים ותנועה המלווה בסכנה מתמדת, הפכו את העיר למרחב כמעט בלתי עביר. יום מ-120 אלף עקורים נאלצו לנדוד, לעיתים ברגל, בשורות ארוכות של משפחות שאיבדו את ביתן ואת הביטחון הפנימי שלהן, שואפות למצוא מקום בו יוכלו לישון בלילה מבלי לחשוש לגבי המחר.

המצור אינו רק פיזי, הוא חודר לנפש, חונק כל תנועה, כל נשימה. זוהי אל-סווידא. עיר הנאבקת על הישרדותה. על הכבוד, על האנושיות שבה.

צועקת בשביל סווידא

בתוך המציאות הקשה הזו, יש כאב עמוק יותר מכל מחסור חומרי: רצח, חטיפה ואונס של נשים. נשים שהיו אמורות להיות מחוץ למעגלי הסכסוך הפכו למטרות, לא רק של אלימות פרטית אלא כטקטיקה מבצעית. איום שמטרתו לשבור קהילה שלמה מבפנים.

אל מול הזוועה הזו, פרסם השייח' מואפק טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל, פסק הלכה היסטורי, בו אישר שימוש בכדורי הפלה לנשים שנאנסו על ידי טרוריסטים.

"זו החלטה שהתקבלה לאחר התייעצות רחבה", מסביר לי השייח', אחרי שתיאר לי במשך שעה ארוכה את הזוועות שעוברות הנשים באל-סווידא. "זה צו השעה. צעד הכרחי להגנה על כבודן של נשות העדה".

מעבר להיבט ההלכתי, יש להבין את המאמץ המבצעי שנדרש על מנת ליישם את ההחלטה. תחת מצור, חסימות וסכנות בדרכים, השגת כדורי הפלה לנשים היא משימה כמעט בלתי אפשרית. מאחורי הקלעים, פעלו ארגוני נשים בתיאום עם המועצות הדתיות המקומיות, כדי להבטיח את הגעתו של הסיוע לנשים שנפגעו. מהלך חריג בתוך עדה שמרנית.

במסגרת תפקידי כמובילת קהילת הנשים הדרוזיות בארגון "בונות אלטרנטיבה", יחד עם שורה של גורמי שטח, נשים במעמד ציבורי גבוה ופעיליםות, הצלחנו להוביל מבצעי תרומות מורכבים ולהעביר את הגלולות לנשים שזקוקות להן.

היה זה שיתוף פעולה חריג ומורכב, שביטא אנושיות משותפת ורצון להציל חיים במציאות בה כל עיכוב עלול להיות קטלני.

הרצח של שריהאן

מקרי האונס באל-סווידא אינם מקריים. מדובר במהלכים שהם חלק ממבנה אסטרטגי מוכר: שימוש באונס ככלי מלחמה. זהו דפוס מוכר מסכסוכים היסטוריים. בין רואנדה, בוסניה וישראל. אקט המיועד לשבור קהילות, לערער גברים דרך פגיעה בנשים הקרובות להם ולזרוע פחד ולחץ פסיכולוגי.

בעדה שמרנית כמו העדה הדרוזית, הפגיעה בנשים אינה רק פגיעה פרטית, אלא שהיא פוגעת גם בבסיס המשפחתי והחברתי. ההבנה הזו מחזקת את הצורך המיידי בצעדים להגנה על נשים. היא גם מדגישה את הקושי ואת כובד המשקל המוסרי של ההחלטות המערכתיות.

חדר המצב שהוקם על ידי תושביםות ופעיליםות, הפך לקו הגנה חיוני. נשים הפכו לחלק בלתי נפרד מהטיפול באירועים – כבר מהיום הראשון. נשים מהעדה ניהלו מערכי סיוע, קשרי תקשורת, סיוע רפואי, לוגיסטיקה ואספקה. מהא, אשתו של השייח' טריף הייתה שם גם היא, מההתחלה, נושאת את מחויבותה כעמוד תומך בתוך חדר המצב. נוכחותה הפכה לסמל. במהרה היא הפכה לכתובת של הנשים הדרוזיות.

"נשים הן חלק בלתי נפרד מהעשייה הציבורית, מההובלה ומקבלת ההחלטות", הסביר השייח' טריף בשיחתנו. לצערי, אשתו לא נכחה בכפר ביום בו נפגשנו. "ניתן להיות מנהיגה, משפיעה ופורצת דרך גם מבלי לוותר על המסורת והערכים הדרוזים", אמר.

בשיחתנו, שאלתי את שייח' טריף גם על האתגרים הנובעים מחיים דתיים, בהם נשים לעיתים קרובות נאלצות להתפשר על החופש ועל העצמאות שלהן. "שינוי לוקח זמן", ענה. "אנחנו מתחשבים בקצב הקדמה ובוחנים מחדש את המגבלות".

מי הזיז לנו את הלאבנה?

על אף העדויות הקשות וסרטוני הזוועות שהוקרנו לצוותים מישראל, מארה"ב, מארגוני זכויות אדם ומשפיענים מרחבי העולם – העולם כמעט כולו, עדיין שותק. פניות לארגוני נשים עולמיים, לגופים ולמוסדות בינלאומיים, כמעט ולא זכו למענה.

גינויים רשמיים הם מחזה נדיר, משלחות חירום עוד יותר. פעולות מיידיות להגנה על הנשים באל-סווידא כמעט ולא ננקטו, מלבד מקרב העדה הדרוזית. השתיקה הזו היא לא רק מחדל מוסרי, אלא גם מסר מסוכן לנפגעות – שנותרות לבדן מול זוועות בלתי ניתנות לתיאור.

"ממשלת ישראל הייתה צריכה להתערב מהר יותר", אומר השייח טריף על תפקידה של ישראל באירועים הקשים. "צה"ל פעל בשטח רק לאחר שלושה ימים. אם היה פועל קודם לכן, ניתן היה למנוע הרבה הרג ואונס".

קשה להסתכל על הנסיבות הנוכחיות בקהילה הדרוזית ולראות אור. המחסור, המצור והפגיעה הנפשית מביאים לייאוש. במו עיניי ראיתי, במציאות החיה בסווידא, את מה שלמדתי בחדרי האקדמיה על מגדר: נשים שמשלמות, שוב ושוב, מחיר גבוה בגופן, בנשמתן, ובדרישה המתמדת לשמור על כבודן.

אך בתוך המצור, הכאב והפחד, התעוררה גם מנהיגות – מנהיגות של נשים שמובילות את הקהילה שלהן מבעד לייאוש ולחושך. שמבינות שמחויבות לעתידן של נשים היא לא תיאורטית – אלא פעולה ממשית שמצילה חיים ומשנה מציאות.

"אני גאה בכן", ביקש השייח' טריף למסור לנשים הדרוזיות, בתום שיחתנו. "יש לי כבוד עמוק אליכן, תמשיכו להוביל, להתפתח, להתקדם. אבל אל תשכחו שאנחנו עדה שמרנית, בעלת ערכים איתנים – אנחנו חייבים לשמור על זהותנו".

משפטו המסכם של השייח' טומן בחובו אמת כואבת: נשים דרוזיות פועלות ומובילות ובכל זאת, מרחב הפעולה שלהן מוגבל בידי גברים. אנחנו לעולם לא נמדדות לפי ההישגים שלנו, אלא על פי מידת ה"שמירה" שלנו על ערכי העדה. זהו המבחן הקבוע – לא העשייה המוכחת, לא התרומה הציבורית מעוררת ההערצה.

נשות הקהילה הדרוזית בחודשים האחרונים הן אור. הן קול. הן תמונה אחרת של מנהיגות. הסולידריות שהפגינו כלפי אחיותיהן מהווה תזכורת כי הישועה לנשים תוכל להגיע אך ורק על ידי נשים. לא רק בסווידא המוכה, אלא ברחבי העולם כולו.

צילום תמונה ראשית: Syrian Druze people cross back into Syria as they walk at the Israeli-Syrian border, in the Israeli-controlled Golan Heights town of Majdal Shams, Thursday, July 17, 2025. (AP Photo/Leo Correa)

הטור השבועי "מרסא" בא לשפוך אור על סיפוריהן של נשים דרוזיות שמתמודדות עם אי-שוויון וחוסר צדק. נשים שחיות באפלה די הרבה זמן מחכות שיראו אותן, שישמעו אותן ושסיפוריהן יהוו השראה עבור אחרות. "מרסא", או בעברית, "מעגן", מהווה עוגן לנשים ששוחות נגד הזרם, שנאבקו לא מעט, שמזכירות לכל העולם שהמאבק שלנו צודק ושיש בשביל מה להילחם.

מדי שבוע נפרסם סיפור שעד עתה היה במחשכים, נשים שמעוניינות שגם הסיפור שלהן יראה אור ויהוו "מרסא", לחזק נשים אחרות, מוזמנות לכתוב לי במייל salwa.ayj@gmail.com או בטלפון 054-6743308