מי הזיז לנו את הלאבנה?

לפני כשלושה שבועות עלתה לשידור סדרת הדרמה "נוטוק'" המתארת את סיפורה של משפחה דרוזית שבנה עבר נוטוק' – גלגול נשמות, אחת האמונות העמוקות והיסודיות בתרבות הדרוזית. על פניו, נדמה היה כי מדובר ביצירה שמבקשת להאיר באור חדש פן מוכר אך טעון ולהעניק לצופים הצצה מורכבת ומרובדת אל תוך עולם רוחני המשמש יסוד מרכזי בזהות העדה שלנו.

מהר מאוד הסתבר שהסדרה נגעה בעצב חשוף. חלקים נרחבים בציבור הדרוזי הגיבו בזעם ואפילו דרשו להסיר אותה מהמסך. הטענה הייתה שהיצירה מציגה את העדה באופן פוגעני, ושיש בה קטעים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכיה. מן העבר השני, רבים טענו כי מדובר בדרמה מצוינת, עשויה היטב, המביאה סיפור אנושי מרגש, שפוגש את האתגר שבין מסורת למציאות מודרנית.

אישית, לי נדמה שהסערה סביב "נוטוק'" אינה רק סערה טלוויזיונית. היא משקפת קושי עמוק הרבה יותר: הקושי לראות את עצמנו מבחוץ. הקושי לעמוד מול מראה שאינה צבועה בצבעינו המוכרים.

צועקת בשביל סווידא

אנחנו רגילים לדבר על הבעיות שבתוך העדה בשקט, אם בכלל. כאילו די בכך שהדברים נשמרים פנימה כדי להבטיח שאינם קיימים באמת. כאילו הסודיות היא סוג של פתרון. אך האם העובדה שהדברים נאמרים מאחורי דלתות סגורות באמת מוחקת אותם? האם שתיקה הופכת תופעות כמו עישון, שתיית אלכוהול, שימוש בסמים ובעיקר מצוקות הנערים והנערות שלנו לבלתי קיימות?

כמובן שלא.

הסערה סביב "נוטוק'" עצמה היא ההוכחה לכך שהמתח הזה חי וקיים. מתח בין בין הרצון לשמר את האצילות והכבוד של העדה, לבין המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה.

אבל קודם כל חשוב לי לומר בבירור: הטור הזה אינו נכתב מתוך ספק באצילותה של העדה או בגדולתה. להיפך. דווקא בגלל שאני רואה בה עדה אצילית ועמוקה, בעלת ערכים ומסורת מופלאה, חשוב לי לשים על השולחן את הדברים האלה. כי אני מאמינה שביקורת בונה חברה בריאה.

הקושי עם הסדרה הוא לא בעצם העיסוק בדרוזיות על המסך, אלא הפחד שהייצוג לא יהיה מספיק "מושלם". הפחד שעצם הצגת המורכבות הקיימת בחיינו תכתים את התדמית ה"מושלמת" שלנו. אבל מה יותר פוגע? יצירה דרמטית שמבקשת לעסוק באמת אנושית, או ההתעקשות להשאיר כל דבר לא נוח מתחת לשטיח?

כאן אולי מגיעה השאלה הקשה ביותר: למה דווקא סדרה בדיונית, דרמה, משחק, עלילה, מצליחה להרעיד את האדמה מתחת לרגליהם של בני העדה, בעוד מציאות קשה בהרבה עוברת לידנו כמעט בשתיקה?

בשנים האחרונות נרצחו נשים בשר ודם, אימהות לילדיםות, קרייריסטיות. הן נרצחו באור יום ובמקום שהיה אמור להיות הכי בטוח עבורן. האם הסערה הציבורית סביב מקרי הרצח הללו התקרבה בכלל לעוצמת הסערה סביב "נוטוק'"? האם קראנו להסיר מהמסך את האלימות עצמה? האם יצאנו בהמונינו למחות, לדרוש פתרונות, לזעוק את קולן?

הרצח של שריהאן

בעצם התשובה לשאלה הזו מתגלה דפוס עמוק של פטריארכיה, המתעקשת להדיר את נושא הנשים אל מחוזות השוליים, כאילו מדובר בסוגיה עליה צריך לשמור במחשכים.

פעם אחר פעם נדחקות הסוגיות המהותיות ביותר: ביטחוננו, חירותנו, קולנו וזכותנו לחיים בכבוד – הרחק הרחק את החצר האחורית. שם הן מתערפלות ונעלמות תחת שלל עיסוקים "חשובים יותר", או אולי – נוחים יותר – שמסיטים את המבט מהעיקר.

נושא הנשים מעולם לא תפס נתח מהותי בשיח הציבורי. הוא תמיד היה פרק שאפשר לדלג עליו, מבלי שהסיפור ייפגע. הסערה סביב "נוטוק'" היא רק דוגמא אחת. דוגמא כמעט סמלית לנטייה החברתית לעסוק בטפל ולהתרגש מדימוי בדיוני, בעוד המציאות הממשית ובה דם, חיים, פחד ושתיקה, אינה מצליחה לעורר ולו מחצית מהסערה.

זו תזכורת כואבת לכך שהמאבק על מקומן של נשים הוא לא מאבק תרבותי בלבד, אלא מאבק עמוק על תפיסת ערכים וגבולות המוסר של חברה שלמה. לדעתי, רק חברה שיודעת להתבונן בעצמה באמת, ללא פחד, מסוגלת לצמוח, להשתנות ולהמשיך להחזיק באצילותה. ואני שואלת, מה זה אומר על העדפותינו ועל סולם הערכים שלנו כחברה?

—

הטור השבועי "מרסא" בא לשפוך אור על סיפוריהן של נשים דרוזיות שמתמודדות עם אי-שוויון וחוסר צדק. נשים שחיות באפלה די הרבה זמן מחכות שיראו אותן, שישמעו אותן ושסיפוריהן יהוו השראה עבור אחרות. "מרסא", או בעברית, "מעגן", מהווה עוגן לנשים ששוחות נגד הזרם, שנאבקו לא מעט, שמזכירות לכל העולם שהמאבק שלנו צודק ושיש בשביל מה להילחם.

מדי שבוע נפרסם סיפור שעד עתה היה במחשכים, נשים שמעוניינות שגם הסיפור שלהן יראה אור ויהוו "מרסא", לחזק נשים אחרות, מוזמנות לכתוב לי במייל salwa.ayj@gmail.com או בטלפון 054-6743308