לישראל אסור להופיע באירוויזיון

אני לא כותבת את זה בקלות ראש. אני מאוד אוהבת את האירוויזיון. גדלתי עם דיסק של להיטי האירוויזיון באוטו, ומבחינתי זה חג לכל דבר ועניין – "אצל מי את עושה את הגמר השנה?" היא שאלה רצינית. שירים, הקרנות, טבלאות הימורים, ואומנים שאני מתאהבת בהם ואז שוכחת להוסיף לפלייליסט. גם כשברור מי הולכת לזכות, מחכות עד לסוף הספירה, ועד לרגע ההכרזה. שנה שעברה זו הייתה פעם ראשונה מזה שנים שלא הקשבתי, לא צפיתי, לא קראתי. והשנה, כשהאירוויזיון מתקרב, אני כבר לא יכולה להסתכל עליו אותו הדבר.

במהלך ההכנות לאירוויזיון 2024, מעריצים רבים ציפו שישראל תיפסל כתגובה לג'נוסייד בעזה. מדינות רבות איימו לפרוש, נרשמו קריאות לחרם מצד אמנים, מפיקים ואגודות מקצועיות, בעיקר במדינות סקנדינביה, בספרד ובבלגיה.

האירוויזיון מאורגן על ידי ה-EBU (European Broadcasting Union), תאגיד של 123 חברות שידור מ56 מדינות (ביניהן "כאן"), והחברות בתאגיד האירופאי נותנת תמיכה כלכלית, מאפשרת גישה לתוכן בינלאומי, וגם כמובן – השתתפות באירוויזיון. ה-EBU מתעקשים שהם א-פוליטיים, ולא יפסלו תאגיד על רקע פוליטי, מדיני או צבאי. הם פה רק בשביל האומנות. אז למרות הקריאות והמחאות, ה-EBU, החליט שלא להחרים את ישראל, שהאירוויזיון זה לא אירוע פוליטי.

זאת למרות, שלפני שלוש שנים רוסיה נפסלה מאירוויזיון 2022 וסולקה מהEBU לאחר הפלישה לאוקראינה. ב-EBU הסבירו שזוהי לא החלטה פוליטית, אלא תגובה ל"משבר חסר תקדים", והצהירו שבכוונתם להגן על התדמית והיושרה של האירוע.

לטענתם, רשות השידור הרוסית הפרה את הכללים של ה-EBU, לכן הם נאלצו לשלול את החברות שלהם: הם היו תחת שליטה ישירה או לא ישירה של הממשלה הרוסית, הם תמכו בלחימה של רוסיה, היו חלק מעיוותי ושיבושי מידע על הלחימה שניתנו מהממשלה, הם לקחו חלק בפרופגנדה ודיסאינפורמציה נגד פוליטיקה אוקראינית ואירופאית. לעומת זאת, ה-EBU רואים את "כאן" כעצמאית מהממשלה, ולא תחת השליטה שלה. הם אומרים שהם מודאגים מהסכנה של הסגירה או הפרטה של כאן אם יאלצו לעזוב את ה-EBU, מה שיפגע בסופו של דבר בחופש הביטוי בישראל.

אם זה לא ברור, אתם לא לבד, ההחלטה לא לפסול את ישראל על אף שפסלו את רוסיה כנראה בלבלה כל כך הרבה צופים כי היא נמצאת בFAQ שלהם. אבל בקצרה, בעוד שברוסיה הם רוצים לסתום את השופר של פוטין, בישראל – הם רואים את עצמם כשומרי הסף, מגני הדמוקרטיה של ישראל.

מה המשמעות של ישראל באירוויזיון? האם הEBU, ואירופאים בכלל, בעד ישראל ונגד רוסיה? לא בטוח. מאחורי סנקציות וגינויים עומדים אינטרסים. האמת היא, שמדינות אירופאיות כמו גרמניה והולנד ממשיכות למכור לישראל נשק למרות עדויות של הפרה של החוק הבינלאומי בעזה, כי זה תואם שותפויות אסטרטגיות ארוכות שנים ואינטרסים כלכליים משותפים. לעומת זאת, כל אירופה הגיבה פה אחד עם גינויים וסנקציות לפלישה של רוסיה לאוקראינה, כי זה משקף בדיוק את החרדות הביטחוניות של אירופה והמתח ההיסטורי עם רוסיה. מלחמה עם רוסיה יכולה להשפיע על כל אחת מהמדינות האלה. אז מה שקורה פה זה "פוליטיקה", ושמה זה "משבר".

אירופה גם מגלה חמלה סלקטיבית כלפי פליטים – בעוד שאוקראיניים התקבלו בזרועות פתוחות, וקיבלו הרבה תמיכה בתוך אירופה (הלבנים מבניהם לפחות), האיסלמופוביה רק גדלה מאז אוקטובר 2023. ואם זה לא מספיק, אז גם האנטישמיות כלפי יהודים באירופה גדלה. כלומר, לא נראה שהם מצדדים במלחמה כמו שפשוט יש שם גזענות וקסנופוביה.

ומה עם הקהל? בעוד ששנה שעברה הנושא הציף את הפורומים, השנה לקהל אין כוח לכל ה"דרמה" של שנה שעברה. אז שלרגע לא נתבלבל, זה לא שאירופאים פתאום "בעדינו", או שהרעיון של רצח עם מתחיל למצוא חן ביניהם – המדינות או תושביהן. כשנראה שלא מספיק אכפת להם כדי להתערב, או שסתם נמאס להם.

למרות הקריאות והאיומים לחרם, ישראל הגיעה ב-2024 למקום שני דווקא בהצבעת הקהל. איך? ככל הנראה שזה קשור לקמפיין השיווק האגרסיבי של משרד החוץ שבו עדן גולן פנתה למעריצי האירוויזיון בשפות שונות וביקשה את תמיכתם. הקמפיין התמקד בקהלים שנבחרו על סמך ניתוח דפוסי הצבעה קודמים, והסרטונים זכו למיליוני צפיות. ההתערבות הממשלתית עוררה ביקורת שזה סותר את רוח התחרות, שהיא על אומנות ולא על מאמצי שיווק ממשלתיים.

ההתערבות הממשלתית והשליטה האומנותית בתהליך הבחירה וההכנה של נציגי ישראל לאירוויזיון מעוררות שאלות לגבי האותנטיות והחופש האומנותי של ההשתתפות הישראלית בתחרות. ישראל היא אחת המדינות הבודדות שבוחרות את נציגיה באמצעות תוכניות ריאליטי, מה שמוביל לבחירת זמרים עם יכולות ווקאליות מרשימות אך ללא ניסיון ביצירת שירים. כתוצאה מכך, השירים מבוצעים על ידי האומנים אך נכתבים על ידי אחרים, מה שמגביל את החופש האומנותי שלהם. במדינות אחרות, כמו איטליה ואלבניה, האומנים נבחרים עם חזון אומנותי ברור וזוכים לאמון ולחופש ביצירתם. ואם זה לא מספיק, בשנה שעברה, לאחר האירוויזיון, שר החוץ ישראל כץ הציע לעדן גולן להיות שגרירת הסברה באירופה (שהיא דחתה בנימוס), כלומר – ישראל לא רק מפעילה שליטה משמעותית על הנציגים שלה לאירוויזיון, היא גם משתמשת בה בגלוי ככלי של המדינה.

הרבה שנים הייתי משוכנעת שהאירוויזיון זה אירוע שאסור לוותר עליו – שזה המקום בו אנחנו יכולות להיות משהו אחר, שהוא לא צבאי לא כוחני. שהכוח והמקום של האומנות, של הקוויריות, היא רדיקלית בפני עצמה. ואצלי בראש, האירוויזיון הרגיש א-פוליטי באיזשהו מקום. או לפחות פוליטיקה אחרת. בטח לא משהו שמייצג את הממשלה, את הצבא. אם כבר משהו חתרני, שמכניס להם. אבל ישראל באירוויזיון נראית פחות כמו דיווה, ויותר כמו שליחות של הסוכנות יהודית.

ככל הנראה שאם כל מדינה אחרת הייתה מתנהגת כמו ישראל, היא הייתה מסולקת ממזמן מהEBU. המנטרה שלהם זה שהם א-פוליטיים ודוגלים בתקשורת דמוקטית – אבל ישראל לא מפסיקה לספק פוליטיקה, והתעמולה וההגבלות של התקשורת שלנו יותר מזכירה את צפון קוריאה מאת שווייץ. זה לא סוד שהתקשורת הישראלית מלאה בדיסאינפורמציה. מתחילת המלחמה אני כבר לא יכולה להאמין לשום דבר שאומרים בחדשות. אני מרגישה שאנחנו מנותקים מהעולם, שהכל מלא באג'נדות, סילופים, שאין על מי לסמוך. התקשורת הישראלית כבר שכחה מה התפקיד של התקשורת, ואני לא יודעת אם מישהו כבר יודע מה ההבדל בין אמת לשקר שהמדינה מספרת לנו. אז מה כן משאיר את ישראל בפנים?

הEBU נוסד בשנות החמישים, פוסט מלחמת העולם השנייה, במאמץ ליצור שיתוף פעולה תקשורתי דמוקרטי – אחרי השליטה של הנאצים ברדיו לתעמולה בשנים לפני כן. אז מעבר לכך שהוא תיקון היסטורי של אירופה לשואה, יש לו תפקיד של הגנה על בנות הברית האירופאית.

הליברליות, האירופאיות, אלו החוקים שעליהם הEBU באמת לא מסוגל לסלוח. רוסיה, והתקשורת הרוסית, איימה לא רק על אוקראינה, אלא על אירופה, ועל הערכים שלה, וזה כבר טו מאץ'. בלרוס סולקה ב-2021 מסיבות דומות, וטורקיה התנדנדה הרבה שנים ופרשה ב-2013, ונחשבת "בעייתית", כחלק מהזהות הפוליטית המורכבת שלה מול המערב.

ישראל והתקשורת הישראלית רחוקה מלהיות דמוקרטית, אבל היא כן ליברלית. ההומופוביה, הסקסיזם, המליטריזם, הגזענות, האלימות המשטרית והצבאית – כל אלו נוכחים גם אצלנו – אבל בניגוד לרוסיה או בלרוס, אנחנו גם יודעים לדבר את השפה של הליברליזם האירופאי. פלסטין לעומת זאת, לא מתיימרת להיות חלק מהמערב, אז זו לא ממש שאלה – ישראל היא חלק מהברית המערבית. אבל כל עוד אנחנו ממשיכות להגיע לאירוויזיון להראות את הפרצוף הליברלי שלנו ושותקות, אנחנו יורות לעצמנו ברגל. אנחנו אלה שנשאר עם הפשיזם אחר כך, לא השוויצרים.

ברגע שמישהו מבקר את ישראל, הם מואשמים לא רק בהיותם פוליטיים – אלא גם אנטישמיים. אבל האירוניה היא, שאנטישמיות אמיתית מגיעה כשאנשים מבלבלים בין "יהודים" לבין "ישראל" ומה שהמשטר הישראלי עושה. כשמישהו אומר ביקורת פוליטית על ישראל – גם אם היא לא מוצאת חן בעיני – היא לא אנטישמיות. אנטישמיות היא לשנוא אותי על בשרי כיהודייה. להגיד לאנשים שזה אנטישמי לבקר את ישראל, זה לקשור אותי, את כל היהודים, בקשר דם לטיהור אתני.

ובהבדל הזה – בין שנאת יהודים לבין התנגדות למשטר הציוני – האירופים (ובמיוחד ה-EBU) לא רוצים לגעת. וזה ממש לא מגן עליי, זה מגן על האנשים שמנהלים את המלחמה הזאת, שטובחים בפלסטינים, מפציצים מחנות פליטים ושמשאירים חטופים למות.

כשהעולם לא מעז לדרוש מישראל לקחת אחריות רק כדי שלא יאשימו אותו באנטישמיות – זו לא סולידריות עם יהודים. זה סולידריות עם משטר אלים שגורר את כולם יחד איתו לעזאזל. לצרוב את השם של העם היהודי על פשעי מלחמה – זה אנטישמי. והאנשים שמבצעים ג'נוסייד ונשארים חסינים לביקורת בשם "הגנה על היהודים" – הם אלה שכותבים במו ידיהם את הפרוטוקולים של זקני ציון.

האמת, שבשנה שעברה ציפיתי שיפסלו אותנו מהאירוויזיון. היה הרבה דיבור והרבה רעש, וזהו. ציפיתי שאירופה תשים לזה גבול. שמישהו ישים גבול. לא רק לאירוויזיון, להכל. שאין מצב שנוכל לחרב שכונות שלמות, בתי חולים, למנוע כניסה של אוכל, של תרופות, להשאיר ילדים לישון באוהלים מאולתרים ואימהות מחפשות את תינוקות בין הריסות – בלי שהעולם יתערב. זה מפחיד. זה לא "דרמה", ולא "פוליטיקה", זו מציאות לא נורמלית. זו לא מציאות. אני לא רוצה לחיות בה ככה.

אני מפחדת מהממשלה שלי. זה לא מעודד אותי שהעולם שותק כי הם מפחדים מהם גם. המלחמה הזאת היא לא בשמי, ומי שקורא מבחוץ נגד הזוועות – היא לא נגדי. אלה שמשתמשים בביטחון שלי כדי לקחת את הביטחון של פלסטינים – הם האנשים שנגדי.

לכתוב בעת הזו

היסטורית, האירוויזיון היה אמור להיות מקום לאפשר לאומנות לפרוח גם בלב משברים. חגיגה להטבית של גיוון והכלה, ששמה דגש על מוזיקה כדרך לגשר בין אנשים, אומנים שיכלו להביע את הזהות שלהם על כל גווניה. אבל מה המשמעות של זה אם מותר להביא רק גוון אחד של ליברליות לא פוליטית?

מה אנחנו עושות כשהאור עלינו? אני לא רוצה להתייצב מאחורי הדגל כשהוא מכסה גופות, לשיר בשביל מדינה שמתאפרת בליברליות כדי להמשיך להפציץ, או שיימכרו אותי כמוצר הסברה. מציגים אותנו כליברליות, פתוחות, רוקדות, קוויריות – כדי שלא ישמעו את הקריאות של נשים שעומדות בטורים ללחם בדיר אל-בלח בלי בית לחזור אליו. אני לא חופשיה אם משתמשים ב"חופש" שלי כדי לדכא נשים אחרות. החופש שלי הוא לא אמיתי אם המחיר שלו זה שתיקה.

אם כבר נותנים לנו במה – אולי הגיע הזמן שנשתמש בה באמת. לא כדי להיות ייצוגיות – אלא כדי להציג את המציאות. ואם אירופה הליברלית לא מוכנה לשמוע מה יש לנו באמת להגיד – אז הגיע הזמן שנפסיק לשיר לה.