אין אמת אחרת

מאת: רונה רוזנבלום כהן

הסרט "אין ארץ אחרת" (No Other Land, 2024), שזכה באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2024, מצית מחדש את הדיון על הגבול הדק שבין קולנוע תיעודי לתעמולה. כסרט המתעד את המאבק נגד פינוי פלסטינים בדרום הר חברון, ומציג מערכת יחסים מורכבת בין פעיל זכויות אדם ישראלי (יובל אברהם) לבין פעיל פלסטיני (באסל עדרה), הוא נמצא בלב סערה ציבורית ופוליטית.

מאז זכייתו באוסקר הפך הסרט למוקד מחלוקת עזה – בעוד שיש הרואים בו תיעוד נדיר וחשוב של המתרחש בשטחים, אחרים מאשימים אותו בהצגה חד-צדדית ובהפצת תעמולה אנטי-ישראלית. ואולם, שיח דיכוטומי זה – כאילו סרט יכול להיות או תיעוד "אובייקטיבי" או תעמולה "זדונית" – הוא פשטני מדי ומחמיץ את המורכבות האמיתית של הקולנוע התיעודי בכלל, וזה הישראלי-פלסטיני בפרט.

ההקשר שבו הוקרן הסרט השפיע באופן דרמטי על קבלתו. יציאתו לאקרנים בתקופת המלחמה בעזה לאחר אירועי 7 באוקטובר, ונאום קבלת הפרס באוסקר שבו קרא באסל עדרה להפסקת אש מיידית, הפכו את הסרט לסמל פוליטי טעון. אך האם עצם קיומה של עמדה פוליטית מוצהרת הופך יצירה קולנועית ל"תעמולה"?

הקולנוע התיעודי, מראשיתו, התמודד עם מתח מובנה בין השאיפה לתעד מציאות לבין הצורך לעצב נרטיב קולנועי בעל משמעות. ביל ניקולס, מהתיאורטיקנים המובילים בתחום, הדגיש כי הקולנוע התיעודי מעולם לא היה "חלון שקוף למציאות", אלא תמיד כרוך בתהליך של ייצוג ופרשנות. הקולנוע התיעודי מתקיים כמבנה מתווך, בייצוג של מציאות שעברה תהליכי עריכה, בחירה ופרשנות.

הביקורת על הסרט התמקדה במספר היבטים הנתפסים כחורגים מגבולות התיעוד הדוקומנטרי: בחירות נרטיביות וייצוג חד-צדדי, בחירה סלקטיבית של אירועים, ושימוש באמצעים רגשיים כמו מוזיקה ועריכה להעצמת ההזדהות עם הדמויות הפלסטיניות. אך האם אמצעים אלה הופכים את הסרט ל"תעמולה"? ארול מוריס, מגדולי הקולנוע התיעודי, טען כי "אמת אינה מובטחת על ידי סגנון קולנועי זה או אחר, ולמעשה אינה מובטחת על ידי שום דבר". גישה זו מערערת על ההבחנה החדה בין תיעוד "אובייקטיבי" לבין תעמולה "סובייקטיבית".

הקולנוע התיעודי העכשווי מתמודד עם המתח בין שאיפה לחשיפת "אמת" לבין ההכרה במגבלות הייצוג. "אין ארץ אחרת" מציג נקודות מבט מורכבות על המציאות הישראלית-פלסטינית, תוך שהוא מכיר במגבלות של ייצוג "אמת" אובייקטיבית. במקום להתיימר להציג אמת מוחלטת, הסרט משתמש באסטרטגיות קולנועיות המאפשרות הצגת "אמיתות יחסיות וקונטינגנטיות".

מה שמורכב במיוחד ב"אין ארץ אחרת" הוא שהוא פועל בשני מישורים במקביל: מחד, היוצרים אינם מסתירים את עמדתם הפוליטית ומציגים את הסרט כחלק ממאבק אקטיביסטי ומאידך, המדיום הדוקומנטרי והזכייה באוסקר מעניקים לו אוטוריטה של "אמת" או "עדות היסטורית" עבור רבים.

אנחנו מחייכות כדי שלא נמות

הסרט "אין ארץ אחרת" כמו כל סרט תיעודי, עשוי להשפיע על התפיסה ההיסטורית של האירועים שהוא מתעד, במיוחד עבור צופים שאינם מכירים את הקונטקסט המלא.

בעוד סרט תעמולה מבקש להביא את הצופה למסקנה אחת ויחידה תוך שימוש במניפולציות רגשיות והסתרת מידע מנוגד, הקולנוע הדוקומנטרי, גם כשהוא אקטיביסטי, מאפשר מורכבות, התלבטות, ולעתים אף סתירות פנימיות. "אין ארץ אחרת" מעורר שאלה מהותית – האם הצגת המציאות מנקודת מבט מסוימת, תוך שקיפות ביחס לעמדות הפוליטיות של יוצריו, הופכת סרט לתעמולה? או שמא עצם החשיפה של קולות מושתקים ונרטיבים אלטרנטיביים היא פעולה דוקומנטרית במהותה, גם אם היא מנוגדת לנרטיב ההגמוני?

הטענה שהסרט "מסלף את המציאות" מבוססת על הבחירות הסלקטיביות שלו – מה לכלול, מה להדגיש ומה להשמיט. באופן זה, הסרט אכן מתמקד בחוויה הפלסטינית ובאופן מוגבל בצד הישראלי, ומציג את המאבק בדרום הר חברון מפרספקטיבה מסוימת. עם זאת, אפשר לטעון שכל ייצוג היסטורי – בין אם בספר, סרט או מאמר – הוא תמיד חלקי ומעוצב על ידי נקודת המבט של יוצריו. ההיסטוריוגרפיה המודרנית מכירה בכך שאין "מבט ניטרלי" על ההיסטוריה, וכי כל תיעוד משקף את הפרספקטיבה והאינטרסים של מי שמתעד.

שמוליק דובדבני, במחקריו על הקולנוע הישראלי, מציין כי "השיח הקורבני היהודי-ציוני התגבש כמרכיב אידיאולוגי מרכזי בשיח הציוני הרשמי", האם זו אינה סילוף מציאות? הרי שיח זה מקשה על תפיסת האחר כקורבן, ובמקרה של "אין ארץ אחרת", הסרט מציג את הפלסטינים כקורבנות של מדיניות ישראלית, ובכך מאתגר את "השיח הקורבני" הדומיננטי בחברה הישראלית. מעצם היותו תיעוד חד צדדי של המציאות הוא מציב מראה ביקורתית מול הנרטיב הלאומי המקובל. וככזה הוא בהחלט תופס צד במאבק המתמשך על הזיכרון, המציאות הפוליטית, והמיתוס הלאומי.

הפחד

החוקרת לינדה וויליאמס דנה בדילמה מרכזית בקולנוע תיעודי עכשווי – המתח בין שאיפה לחשיפת "אמת" לבין ההכרה במגבלות הייצוג. בהקשר של ניתוח "אין ארץ אחרת", ניתן לראות כיצד הסרט מתמודד עם דילמה זו: הסרט מציג נקודות מבט מורכבות על המציאות הישראלית-פלסטינית, תוך שהוא מכיר במגבלות של ייצוג "אמת" אובייקטיבית. במקום להתיימר להציג אמת מוחלטת, הסרט משתמש באסטרטגיות קולנועיות המאפשרות הצגת "אמיתות יחסיות וקונטינגנטיות" – כפי שהקטע מציע. בדומה לגישה במאמרה של וויליאמס, "אין ארץ אחרת" נמנע מליפול לאחד משני הקצוות: אינו טוען לחשיפת אמת מוחלטת בסגנון סינמה וריטה מסורתי, אך גם אינו נסוג לחלוטין לעבר "טפלול בדיוני". במקום זאת, הסרט פועל במרחב הביניים – מכיר במורכבות הייצוג תוך שמירה על "עניין מיוחד ביחס אל הממשי".

וויליאמס מדגישה את חשיבות ההימנעות מדיכוטומיה פשטנית בין אמונה תמימה באמת תיעודית לבין ציניות בדיונית מוחלטת. באופן דומה, "אין ארץ אחרת", מנווט בין ייצוג המציאות הפוליטית המורכבת לבין ההכרה במגבלות של ייצוג שכזה.

במקום ראיית הקולנוע התיעודי כבחירה בינארית בין אמת לבדיון, עלינו לאמץ גישה מורכבת יותר, כפי שמציעה החוקרת לינדה וויליאמס. היא טוענת כי על אף שאין "ערובה לאמת" ואין "מראה עם זיכרון" שתשקף אותה בשקיפות, "סוגים מסוימים של אמיתות חלקיות וקונטינגנטיות הן בכל זאת היעד המתרחק עוד ועוד של המסורת התיעודית".

חייבות לדבר על הגדה

מובן מאליו ש"אין ארץ אחרת" מציג נקודת מבט מסוימת על הסכסוך – אך כך עושה כל סרט תיעודי באשר הוא. השאלה אינה אם הוא "אובייקטיבי" או "מוטה", אלא עד כמה הוא מצליח, בתוך מגבלות המדיום ועמדותיו הפוליטיות, ליצור מרחב דיאלוגי המאפשר לצופה להתמודד עם מורכבות המציאות. בניגוד לתעמולה קלאסית המוסווית כאובייקטיבית, הסרט אינו מסתיר את עמדתו ואקטיביזם היוצרים, וכך מאפשר לצופה לבחון אותו בעיניים ביקורתיות – מאפיין מובהק של קולנוע דוקומנטרי אתי המכבד את צופיו.

העובדה שהסרט מעורר תגובות כה עזות בציבור הישראלי מעידה אולי על כוחו – הוא מאתגר נרטיבים מקובלים, חושף פצעים פתוחים, ומכריח אותנו להתבונן במציאות שלעתים נוח יותר להדחיק וכן – גם לבדוק שוב ושוב מה "נכון" ומה "אמיתי". בסופו של יום, ערכו של הסרט אינו טמון במידת ה"אובייקטיביות" שלו או ב"צדקת" עמדתו הפוליטית, אלא ביכולתו לשמש כעדות היסטורית לקונפליקט מתמשך, ולעורר דיון ציבורי משמעותי על זהות, צדק ואחריות בחברה הישראלית.

ומה לגביי ה"הסתה" המיוחסת לו? והפחד שמא יחקק בעולם כאמת האחת והיחידה המראה את הסיכסוך ביראלי- פלסטיני? הפתרון אינו בפסילה גורפת של ערכו כעדות היסטורית, אלא בהבנה שזו עדות חלקית ומכוונת. הסרט אכן מתעד חלק מהמציאות – חלק שלטענת יוצריו אינו מקבל מספיק חשיפה – אך הוא אינו ואינו מתיימר להיות התיעוד המלא והמקיף של הסכסוך.

האחריות מוטלת גם על הצופים לצרוך מקורות מידע מגוונים, ועל מוסדות היסטוריים וחינוכיים להציג את המורכבות המלאה של האירועים ההיסטוריים. במובן זה, הסרט הוא חלק לגיטימי מפסיפס היסטורי רחב יותר, ולא המילה האחרונה על המציאות המורכבת שהוא מתאר.