ב – 19 במאי 1948, ארבעה ימים לאחר הכרזת המדינה, הכריזה מועצת המדינה על מצב חירום לאומי. 77 שנים חלפו מאז, אך מצב החירום לא בוטל עד היום.
מאז אותו רגע, דרך שלל רגעים היסטוריים, אנחנו חיות כאן בתודעה הישרדותית. בפסיכולוגיה מדברים על התגובות האפשריות כאשר אנחנו בתוך אותו מצב הישרדותי בו "מח הלטאה" שלנו נכנס לפעולה – לברוח, לקפוא או להילחם (fight, flight, freeze).
אנחנו בחרנו באחרון.
אצבע קלה
השבוע התפרסמו חלקים מתחקיר צה"ל על יום השבעה באוקטובר. אחד הפרסומים, סיפרו שמפקד חיל האוויר הורה אז, באותן שעות, "לירות בכל מה שזז". ההוראה הזו ניתנה בלי אישור מהרמטכ"ל או מכל דרג צבאי אחר. מפקד חיל האוויר חרג לחלוטין מהנהלים, אבל החריגה הזו הפכה להרגל.
בפברואר האחרון, נחשף בתחקיר ב"הארץ", כי אבי בלוט, אלוף פיקוד מרכז, העביר נוהל חדש לפתיחה באש תחת הכותרת "התעסקות חשודה בקרקע". דהיינו, במקום הנוהל הרגיל של פתיחה בירי ("וואקף וואקף" וכו'…), אפשר פשוט לפתוח באש. על כולם.
זו, מסתבר, הייתה ההנחיה עד כה בעזה. עכשיו, הוחלט לאמץ אותה גם בגדה, כי למה להחליף סוס מנצח? בנוסף, יקי דולף, מפקד פלוגת איו"ש הנחה את הכוחות לירות אש חיה לעבר כל כלי רכב שמגיע משטח לחימה, או על כלי רכב שמגיעים לכיוון מחסומים, והתוצאות לא מאחרות לבוא. מספרם של הרוגים בלתי מעורבים בעזה מוערך בסביבות 23,000 אזרחים ואזרחיות. כעת, כשנהלי עזה הועתקו לגדה, גם שם מרקיעים מספרי ההרוגים שחקים. רק בשבועיים האחרונים שילמה על הפקודות בחיי אישה בת 23, בחודש השמיני להריונה. סונדוס שלבי, שנורתה ביחד עם בעלה ברכבם, אחרי שניסו לצאת ממחנה הפליטים נור א-שמס, בהתאם למה שקרא הכרוז של צה"ל. סונדוס יצאה מהרכב אחרי שנפגעה, ואז נורתה שלוש פעמים ישירות לחזה. על פי תחקיר צה"ל, היא נורתה בשל "הסתכלות חשודה על הקרקע".
בעלה של סונדוס נפצע אנושות, סונדוס והתינוק נהרגו, בין היתר מפני שצוותי ההצלה עוכבו על ידי פעילות כוחות צה"ל.
בניגוד לזוג שלבי, רהף אל-אשקר, בת 21, החליטה להישאר בבית. היא פחדה לצאת החוצה ונהרגה ממטען חבלה של הצבא בביתה. בתגובתו, טוען צה"ל שקרא לדיירים לצאת לפני הפיצוץ, אך הדיירים שיצאו ברכבם, כזכור, נורו למוות. מדובר בשתי בחורות צעירות, צעירות ממני, שהפשע היחיד בו היו אשמות, היה להיוולד פלסטיניות, בגדה המערבית. בנוסף להן, שני ילדים ובן דודם נורו למוות באותו השבוע, כי נחשדו ב"התעסקות חשודה בקרקע".
פציעה מוסרית
קראתי השבוע שהחיילים הם הקהילה המושתקת ביותר של המלחמה הזו. קולותיהם הפכו כמעט נפקדים, כתבה דריה שלייפר בפוסט בפייסבוק. מזכירים אותם רק בהקשר מינורי, כמעט מעליב, של המוות שלהם. במלחמה הזו, חיילי צה"ל נאלצים לעשות דברים קשים, מצלקים נפשית, פיזית ומוסרית. אנחנו ממסגרים אותם כגיבורים, משחקים להם עם המוח והם צריכים לחזור הביתה ולתפקד כאזרחים רגילים.
במושג "פציעה מוסרית" נתקלתי לראשונה באפריל, שנה שעברה, כשקראתי את "דוח התצפיתניות", תחקיר מקיף ומפורט שנאסף ונכתב על ידי סביונה רוטלוי, אילת הראל ושיר דפנה-תקוע, תחת אוניברסיטת בן גוריון בנגב והמכללה האקדמית אשקלון. הדוח סיפר על התנהלות התצפיתניות בבסיסים הקרובים לגדר בשבעה באוקטובר.
הכוונה במושג זה, היא לפגיעה שנגרמת לעולמו הערכי של אדם, כתוצאה מפעולה שהוא עושה, שנתפסת אצלו כחורגת מגבולותיו המוסריים. זה יכול להוביל לתחושות עמוקות של אשמה ובושה, או אפילו בגידה וכעס. על פי "ויקיפדיה", פציעה מוסרית "יכולה להביא אדם למצב של חוסר התמצאות מוסרית ואובדן הוודאות לגבי מה נכון או לא", עוד כתוב כי פגיעה מוסרית נלמדת לרוב בהקשר של אנשי צבא.
החיים שאחרי המלחמה
אז איך משפיעות הפקודות החדשות הללו על החיילים שנאלצים להוציא אותן אל הפועל? האם זה חוזר אליהם הביתה? האם זה משפיע עליהם כשהם חוזרים משדה הקרב? כיצד הם מתמודדים עם הריגתם של אזרחים חפים מפשע, של נשים בהיריון, של חטופים בעזה, עם ביצוע פעולות שחורגות באופן עקבי מהתפיסה המוסרית שלהם?
אני חושבת הרבה על נדב השבוע. נדב הוא אחד מחבריי הטובים, שעושה מילואים בשטחים כבר תקופה. אני חושבת עליו עומד בקסדה ואפוד בנור א-שמס, מול רכבם של סונדוס ובן זוגה. חייל בתפקיד שעליו למלא פקודה. והוא בכלל תלמיד לתקשורת חזותית בבצלאל, שאוהב להנביט גלעיני אבוקדו.
אני חושבת על סונדוס, כמה ודאי הייתה מבוהלת, באיזו חרדה נכנסה לרכב עם בן זוגה לאחר ששמעו את הכרוז הצה"לי. איך אחזה בבטנה, בתינוק שכבר כמעט נולד, והיא מתפללת שיצליחו לצאת משם בבטחה. אבל הם לא ידעו על יקי דולף. הם לא ידעו על הפקודה שהעביר. ומה יהיה על נדב? האם הוא רואה את הדגלים השחורים שמתנוססים מעל לפקודות החדשות אחרי כל כך הרבה חודשים של שדות קרב?
המלחמה ההוליוודית
כשהייתי בת 17 ראיתי לראשונה את "אפוקליפסה עכשיו". הסרט מתאר את מלחמת ארצות הברית-ויאטנם בעיניים מפוקחות וברוטליות. מעולם לא ראיתי מלחמה מוצגת באופן כל כך לא זוהר ולא רומנטי- לא עוד הצלות הירואיות של קצינים שריריים עם בנדנה קשורה על מצחם, אלא נערים צנומים בני 18 בג'ונגל עוין ולא מוכר, מרחק אלפי קילומטרים מהבית, כשמכל פינה עלול להגיע הכדור שיהרוג אותם.
הם מפחדים. מפחדים פחד מוות. איך אפשר שלא? אז הם יורים בכל דבר שזז. בכל תזוזה בשיחים, בכל צמרת שנעה ברוח, לכיוון כל קול או רשרוש מזדמן. הם נלחמים על חייהם.
אין רומנטיקה במלחמה. אין זוהר בהרג, ואין כבוד בפחד.
צילום תמונה ראשית: אורן זיו
