חיילות של אף אחד

בערב יום הזכרון שודר בתאגיד השידור הסרט "חיילות של אף אחד", סרט תיעודי בהפקת "קסטינה" ובבימויה של הבימאית נועה אהרוני. שוחחתי עם נועה אהרוני בשבוע שעבר על הסרט, על תהליך הצילום ועל ההחלטה והבחירה לתעד את משפחותיהן של אחד מסמליה הטראגיים של המלחמה הזו, משפחות התצפיתניות מבסיס נחל עוז.

שלושה שבועות אחרי מתקפת השבעה באוקטובר, תפסה אהרוני את המצלמה והחלה בתיעוד חייהן של משפחות התצפיתניות. היא תיעדה את החיים שהתהפכו על אותן משפחות של חיילות הרוגות, חיילות נעלמות, כשעוד לא היה ידוע אם נחטפו, אם נהרגו בחמ"ל או במיגונית והאם נחטפו לעזה כשהן בחיים. בתחילת השיחה גילינו כי לשתינו ילדות בנות 18, המסיימות בקרוב כיתה יב'. ביתה של אהרוני תצא לשנת שירות עם תום הלימודים ובתי תתגייס בעוד מספר חודשים לצה"ל. שתינו מנהלות שיחה רועדת על ילדות של אמא אחרת. ילדות-חיילות של משפחות חמות שהקיפו אותן באהבה, שייחלו להצלחתן, שהתגאו בהן, דאגו להן וגידלו אותן לתפארת.

למה בחרת לתעד דווקא את משפחות התצפיתניות?

"התצפיתניות הן חוד החנית של ההפקרה", אומרת נועה. "הן עברו את כל השלבים: ההתרעה, הטבח והשריפה. הסיפור שלהן הוא התמצית של המחדל הצבאי והסרט מתעד את המחיר הגבוה שהורים וילדות יכולים לשלם בשל מחדל והפקרה. זה סיפורן של הנשים שישבו וצפו, מילולית – צפו בגדר וגם צפו את הנולד. הן ידעו שמשהו יקרה והן דיווחו והתריעו. הן העבירו את הדיווחים למעלה – אבל התעלמו מהן. את הפרויקט הזה לקחתי כי חשוב לי לספר את הסיפור הנשי. הסיפור של החיילות שביצעו את תפקידן ושילמו על כך בחייהן. החלטתי שאני נכנסת אל תוך האש. אל תוך התופת הזו".

השתמשת במילים "תופת" ו"אש".

"כן. ואני עדיין בתופת הזו. אני בטראומה משנית לגמרי. לאורך העבודה על הסרט הייתי קרובה מאוד להורים. לא יכולתי לתעד את הבנות שנרצחו או נחטפו ולכן בעצם תיעדתי את הכאב ודרכו, את המחדל. שלושה שבועות לאחר השבעה באוקטובר, התארגן מפגש משפחות, גם של החללות וגם של החטופות. הסרט מלווה תקופה של מפגשים כאלה. אני בימאית אמנותית, אבל נכנסתי לתוך אירוע מתגלגל של אקטואליה, של מציאות שסוחפת לכיוונים שונים. אני לא כתבת חדשות, אבל בתיעוד של אירוע אקטואלי עבור סרט דוקומנטרי, נכנסתי לתהליך של תיעוד רגשות, תחושות. לא מידע או עובדות, אלא אספקט רגשי".

שם הסרט הוא מטבע לשון שטבעה גילי לייבושור, אימה של יעל לייבושור ז"ל, מספרת אהרוני. "משפחת לייבושור החלה בתחקיר עצמאי על מה שקרה במוצב בימים הראשונים והם אף יידעו את הצבא. למעשה, על פי התחקיר, החיילות יושבות על הגבול ללא מפקדיהם, שיושבים בבסיס אחר. הן לא חמושות והגדוד המבצעי שמשרת במוצב, מתחלף כל ארבעה חודשים ואין לו כל קשר אליהן. לפרט הזה הייתה משמעות טרגית במהלך המתקפה – כשחיילי גולני החלו להילחם ולהגן על הבסיס, איש לא הגיע למגורי הבנות וברגע האמת, הן נותרו לבד. החיילות שהיו במגורים רצו אל המיגונית, לא חמושות. שם רובן נרצחו ונחטפו. הקצינות החמושות שהגיעו מצוות 'רוכב שמיים' (אמצעי תצפית המופעל על ידי לוחמות ולוחמים) נלחמו, ונהרגו גם הן".

כפי שניתן ללמוד מהקלטות הקשר של רוני אשל, שנמצאים גם הם בסרט, החיילות שהיו במשמרת תפקדו ממש עד הרגע האחרון. "הן דיווחו שעות אל תוך המתקפה והן נשארו שם גם כשהמחבלים שרפו את החמ"ל, עליהן", מוסיפה אהרוני. "במשך ארבע או חמש שעות הן המתינו לחילוץ ולבסוף מצאו את מותן. חיילות של אף אחד".

המשפחות בסרטה של אהרוני מספרות על ימים ואף חודשים אחורה, בהן הבנות מעדכנות את ההורים שהן רואות דברים חריגים. עדי מרציאנו, אימה של נועה, סיפרה שביתה אמרה לה "אמא, תתכוננו, אחרי סוכות". במבצע "מגן וחץ", אומרת רוני אשל לאימה שמשהו רע עומד להתרחש. "אף אחד לא הקשיב להן", אומרת אהרוני במהירות, כאילו מנקזת מתוכה את כל מה שספגה, "אף אחד לא דיבר איתן ואף אחד לא בא להציל אותן".

ספרי לי על חווית עשיית הסרט

"כבמאית, אני חווה את טלטלת האקטואליה. התסריט כותב את עצמו לפי המציאות ומי שמכתיב את התסריט הם כותבי המציאות. נתניהו, סינואר… אני והמשפחות מחכים לשובן בהפגנות ובחגים".

סרטה הקודם של נועה אהרוני, "סבוטאז'", עסק בנשים במחנה הריכוז אושוויץ. זהו סרט דוקומנטרי המצלם עדויות מארכיונים וקטעי אנימציה במהלכו, היא עוקבת אחר מחתרת של נשים המבריחות חומר נפץ אל תוך אושוויץ, לידי חברי ה"זונדרקומנדו" (יהודים שהוכרחו לעבוד בתאי השריפה באושוויץ). היא מספרת את סיפורה של מחתרת ענקית של נשים שבסופה, ארבע מהן נתלו בתליית ראווה במחנה הריכוז. זהו סרט על גבורה נשית מושתקת. על סיפור שלא הפך לחלק מהאתוס. "הקול הנשי המושתק הוא הקול שאני מחפשת", אומרת אהרוני. "אבל מעולם לא חשבתי שמשימת צילום המשפחות הללו יהיו הסרט הבא שלי".

על אף השידור בערב יום הזיכרון, צילומי הסרט עדיין בעיצומם. הסרט ששודר, הוא סרט המוקדש למשפחות של חיילות שנרצחו – אך הצילומים כוללים גם תיעוד של משפחותיהן של החיילות החטופות. הסרט על משפחות החטופות ישודר, על פי החלטת המשפחות, לאחר שובן של החיילות לישראל.

איך הצילומים מתנהלים, איך את מחליטה מה לצלם?

"אני מרגישה שאני בתוך סערה. בערב יש עסקה ואחרי שעתיים ביבי או סינוואר מפוצצים אותה. זה לא נורמלי. בשלב עריכת החומרים, זה סוריאליסטי. הצלמת ואני מצלמות ובוכות. לא היו קטעים שהשמטתי, אבל הכאב בלוויות, צרחותיהן של האימהות, צעקת היגון של עדי מרציאנו שצולמה עוד בטרם הגיעה הידיעה על מותה של נועה ואז בעת קבלת הידיעה… ואז חילוץ הגופה מעזה והלוויה… אנחנו בוכות ומתעדות, מתעדות ובוכות".

מי נוכח ומי לא נוכח בסרט?

"אין מפקדים בסרט. "אחריי" זה רק ברגעי התהילה? איפה הם היו? אז מפקדים לא נוכחים, הם נעדרים. החיילות, נוכחות בסרט אך לא נמצאות. ברגעי השמחה בסרטוני הטיקטוק שלהן, הלב נשבר על ילדות צעירות ומלאות חיים. למעשה, מי שלא נוכח הם אלה שהפקירו. שאינם. לא היו ברגע האמת והם לא שם בשום רגע. את מירב הזמן בסרט ממלאות המשפחות המחפשות תשובות".

מה מקומם של התוקפים, של המחבלים, בסרט?

"מלבד בסרטונים של חמאס, הם לא נוכחים. הסיפור הוא לא עליהם. הוא על המחדל והוא על השכול שמגיע בעקבותיו. המחדל הוא לא של חמאס. חמאס הוא אויב שרוצה לרצוח אותנו. הוא לא העניין מבחינתי. העניין הוא שהיו חיילות שהתריעו, שלא שמעו אותן והן שילמו את המחיר על כך. הסיפור מאוד בהיר וברור. הוא גם לא פוליטי. זה סיפור מתוך העיניים של הכאב, שהולך יד ביד עם המחדל. ההורים מסתובבים עם שכול של הפקרה. החיילות הגיבורות דיווחו עד הרגע האחרון ונשרפו בחמ"ל שהוצת עליהן. אבל ההפקרה, על אף הגבורה, קשה מנשוא ונותנת תחושה של מוות שניתן היה למנוע. בסוף הסרט, אומרת גילי לייבושור, אמא של יעל, שאף אחד לא בא להסתכל לבני המשפחה בעיניים. ההפקרה נשארת פתוחה. אף אחד לא אומר "זה עלי".

"התצפיתניות, בהכשרתן, הן תומכות לחימה", אומרת אהרוני כשאנחנו משוחחות על הסוגייה המגדרית הנמצאת בלב האירועים. "הן עושות קורס עם נשק אבל מגיעות למוצבים על קו הגבול ללא נשק. הגדוד המתחלף במוצב אמור להגן עליהם והן נשארות ללא יכולת הגנה עצמית. ברגע האמת, במיגונית, הן נותרו חשופות, ללא נשקים. וזה עניין מגדרי מובהק שקשור בתיעדוף כוח האדם של צה"ל".

הסרט הנוכחי יוצא וסרט נוסף, על משפחות החטופות, ממשיך להצטלם. מה התחושות שלך לקראת השידור? את גאה בסרט?

אני שמחה על הסרט כי הוא חשוב ויש בו שליחות, אבל קשה לי לומר גאה, זה לא מתאים. אני לא גאה במה שקרה. זה מתחבר למדינה, לא גאה.

ההחלטה להוציא את החטופות מהסרט הנוכחי משמעותית. הן אמנם קורבנות של אותו המחדל, אך יש ערך להפרדה. הסרט שישודר ביום הזיכרון הוא סרט שלם, ששייך ליום הזיכרון ופועל בתוך המסגרת אליה הוא נועד. אבל הסרט על החטופות עוד פועל בתוך אירוע דינמי והז'אנר אליו הוא שייך עוד לא ידוע. הסוף עוד לא נכתב".

לצפייה בסרט המלא:

https://youtu.be/Xx7Jng4ZOCc