מעיתונאי עזתי לציבור הישראלי

מאת: אחמד מוסטפא

יקיריי ויקירותיי בחברה הישראלית, שלום.

אתם קוראים את דבריי היום מלב רצועת עזה, מקצה הדרום. כאן העיר רפיח, שבתוכה מתקבצים יותר מ-1.4 מיליון עקורים פלסטינים, בהם מי שאיבדו את ילדיהם, או את אחד מהוריהם, או את קרוביהם ואהוביהם. אני פונה אליכם היום כאחד מהם, לא כעיתונאי הדובר את שפת השלום שהוא מאמין בה, אלא כאזרח פלסטיני המחפש אדם שיקשיב לו ביישוב הדעת בתוך רצף של אירועים מלאי טירוף. אני האזרח שנכפה עליו לעזוב את ביתו מח'אן יונס לרפיח, ומבקש זה חודשיים תרופה להוריו הסובלים מלחץ דם כרוני. אני מחפש גם אוהל לשכן בו את משפחתי, אולם אינני יודע להיכן אקח אותו לאחר שהצבא הישראלי יחליט לפתוח במבצע הפלישה לרפיח.

כאן, ברפיח, האזרחים הקימו אוהלים בין הקברים. מספר תושבי העיר הקטנה תפח פי ארבעה, ואין בה עוד מקום. החיים כאן אינם ראויים עוד לשמם. אין בהם הווה או עתיד הנראה לעין. תארו לעצמכם שאפילו דפים לכתיבה אינם עוד בנמצא, משום שרוב האנשים שרפו את ניירותיהם ותכולת ספריותיהם כדי לבשל אוכל לילדיהם. יש מי ששרפו את עבודותיהם האקדמיות, שבזכותן קיבלו תארים, בדיוק כשם ששרפה המלחמה את האוניברסיטאות ומוסדות הלימוד ואין כל רמז למועד תחילת השיקום. האזרחים הללו, בפשטות, מעולם לא היו צד במלחמה הזו, אבל הם משלמים את מחירה בהישגים היקרים להם ביותר מן העבר, ההווה והעתיד.

אישה מול ביתה ההרוס ברפיח | צילום: AFP
אישה מול ביתה ההרוס ברפיח | צילום: AFP

בשבעה באוקטובר הזדהינו עם כאבכם על הקורבנות מקרב האזרחים בישראל. בעשרים ושבעה באוקטובר הצבא הישראלי עדיין דרש מאזרחים פלסטינים לעבור לח'אן יונס, אזור שהוא החשיב לבטוח. באותו יום מטוסי קרב הפציצו את האזור הבטוח, ופגעו גם בבית דודתי, המרוחק מביתנו קילומטר אחד בלבד. דודתי סמירה בת ה-38, בעלה תופיק בן ה-40 ובנם שריף בן ה-15 נהרגו. הם היו אזרחים, והם נהרגו במקום. קיבצנו את מה שהצלחנו משרידיו של שריף, וקברנו אותם לאחר מכן יחד עם הוריו בבית הקברות של המשפחה בח'אן יונס.

כל יום נוסף במלחמה על רצועת עזה תורם יותר לצמצום הסיכוי לשלום בין פלסטינים לבין ישראלים, ולאבדן תקווה, במיוחד בקרב פלסטינים המאבדים נפשות רבות מדי יום, כשם שאיבדתי אני. המלחמה לא תועיל בשום אופן לחיסול הפלגים החמושים, משום שרק האזרחים מעל לאדמה גלויים לעין. החמושים מוצאים מחסה במנהרות מתחת לאדמה, ואינם מושפעים ממה שקורה לנו מעליה. הם אף הודיעו באופן גלוי באמצעי התקשורת כי ההגנה עלינו, האזרחים, מוטלת על כתפי האו"ם ולא על כתפיהם.

מחפשים אחר ניצולים בחאן יונס | צילום: Mahmud Hams/AFP
מחפשים אחר ניצולים בחאן יונס | צילום: Mahmud Hams/AFP

ממוצע השכר היומי לעובד בעזה עמד על 30 ₪ לכל היותר לפני המלחמה. עם תחילת המלחמה, ולנוכח העדרם של מקורות הכנסה אצל עובדים שבתי העסק והמלאכה שלהם נהרסו, יוקר המחיה כאן הגיע לרמות שאף אחד לא יכול לדמיין. אני משוכנע שרצועת עזה הפכה למקום עם יוקר המחיה הגבוה ביותר בעולם עבור מוצרי יסוד. רבים מאוד נערכים ברצינות למכירת כליותיהם תמורת מצרכים נדרשים שמחיריהם זינקו במאות ואלפי אחוזים, או תמורת יציאה מעזה בחיפוש אחר מקום בטוח המרוחק מאימת המלחמה.

כאן, ברפיח, תשמעו צעירה אומרת: "החתונה שלי הייתה אמורה להתקיים בשבוע הבא, אולם ארוסי עדיין נמצא מתחת להריסות". ואישה אומרת: "זה ההריון הראשון שלי מזה 11 שנה, אולם העובר מת בבטני בשל מחסור באוכל ותת תזונה. חשתי את המוות בעצמי כאשר הוא נולד מת". וגבר אומר: "במשך 15 שנה התאמצתי לכסות את מחיר הדירה שלי במגדל. בחודש אוגוסט שילמתי את התשלום האחרון, ואז פרצה המלחמה והמגדל הוחרב עד היסוד". ילד יושב לצד אמו לאחר שאיבד את רגלו מפציעת רסיס ממטוס קרב, ושואל אותה: "אמא, האם הרגל שלי תצמח מחדש"? גבר, שכבר התמחה בשקרים לאשתו, אומר לה: "רשת התקשורת הסלולרית נפלה, ולכן אני לא יכול לדרוש עבורך בשלום הילדים שנשארו בח'אן יונס". הוא לא יכול לספר לה את האמת: הם מתו בהפצצה, והוא קבר אותם בח'אן יונס לפני שעזב לרפיח יחד אתה.

עיר האוהלים ברפיח | צילום: AP Photo/Hatem Ali
עיר האוהלים ברפיח | צילום: AP Photo/Hatem Ali

הכל מייאש כאן. למען האמת, האנשים מבקשים את נפשם למות. המוות יהיה רחום יותר מהמצב הזה, שאינם יכולים לסבול או לשאתו עוד. חברי, בראא, יצא מהאוהל שלו בבוקר 14 בפברואר, בדרכו למקום שבו טוענים את הטלפון הנייד כאן ברפיח. בדרך ראה ילד בן שש ישן תחת משאית ברחוב. עורו היה כחול מקור. בראא העיר אותו ושאל מדוע הוא ישן מתחת למשאית. הילד ענה: "המשפחה שלי ברפיח הופצצה. אני לא הייתי אתם אז. הם מתו ואני ניצלתי. שכבתי כאן תחת המשאית בתקווה שהנהג יתניע אותה בבוקר וידרוס אותי בלי שיראה אותי. אני רוצה למות ולעלות לשמיים כדי לפגוש את משפחתי". בראא הוציא את הילד מתחת למשאית ולקח אותו למרפאה שצמודה למחסני אונר"א, כדי שיצילו אותו ויסייעו באיתור אחד מקרוביו. הוא המשיך בדרכו להטעין את הטלפון שלו. כשחזר למרפאה כדי לדרוש בשלום הילד אמרו לו שהוא מת מהקור.

פליט צעיר, בעזה | צילום: Adel Hana ap
פליט צעיר, בעזה | צילום: Adel Hana ap

נוכחים יקרים. על כתפיכם מוטלת אחריות אנושית כבדה, אולם אתם יכולים לה, לו תרצו. כשם שעמדנו אנו, כל חיינו, מול כל מי שניסה להכחיש את השואה הנאצית וההשמדה הקבוצתית של יהודים, עומדת בפניכם היום הברירה לעמוד מול כל מי שמבקש לחולל השמדה קבוצתית שלנו בעזה. כיצד אפשר לשכנע את הגברת טלי גוטליב שהרעבתם והצמאתם של אנשי עזה שהיא מבקשת הובילו למוות של מספר רב של נשים וילדים בצפון הרצועה על לא עוול בכפם? כיצד נוכל לשכנע את מר עמיחי אליהו שיש פלסטינים שתמכו בשלום לפני 7 באוקטובר? כיצד יכול להיות עתיד לשלום כאשר הוא מצהיר על רצונו להפיל עלינו פצצת אטום? כיצד נוכל לדבר על העתיד כאשר הצבא הרג יותר מ-14 אלף ילדים מאז תחילת המלחמה, ובכך הוא מחסל את העתיד? כיצד, וכיצד, וכיצד, ועוד סימני שאלה רבים.

אינני פונה אליכם בבקשת רחמים. אנו ללא ספק חלשים וזקוקים להגנה, מהכיבוש ומכל מי שסוחרים בדמנו לטובת האינטרסים הצרים שלהם. אולם אני פונה בפתיחות לכל מי שלב אנושי פועם בו. דעו שיש לכם את מלוא הזכות להכיר את מלוא האמת כפי שהיא נשקפת מעינינו, ולפעול על בסיס ההכרה הזו ומתוך הדחף האנושי שלכם. דרשו לעצור את אחת המלחמות הקשות ביותר שידעה האנושות בעידן המודרני. אם ההשמדה תגיע גם אלינו, ומסרינו לא יגיעו אליכם עוד, דברו עלינו. אל תאבדו את התקווה בקיומם של אנשים כמונו שקוראים כל עוד נשמה באפם לשלום, לסיום הכיבוש ולמימוש זכויות האזרח שלהם.

ברגשי נאמנות,
אחמד מוסטפא
רפיח, רצועת עזה

תגובות

2 תגובות

  1. אחמד היקר
    הלוואי ויכולנו לראות ולחוות את המציאות באופן קצת יותר סמטרי ודומה. כפי שציינת בכתבה, אינך מבקש רחמים, אך אתה ממשיך לבקש אשמים. והאשמים הללו רחוקים מלהיות הכיבוש. הגיע הזמן שהעם הפלסטיני יקח אחריות על עצמו. יבחן את עצמו, ואת מעשיו, ואת החינוך שהוא מעניק לילדיו. שיבנה רכבות, וכבישים מעל האדמה, ומחסני מזון, מעל האדמה, ובתי ספר, מעל האדמה. ובעיקר, שידאג לקחת אחריות על עצמו כפרט וכעם.

  2. אחמד יקר,
    הלוואי ויכולנו לעזור…
    יודעת שמצרכים בסיסיים נגנבים ע"י חמאס ורובם לא מגיעים לתושבים המפונים.
    יודעת שהאמריקאים מצניחים מזון על חוף הים ועובדים על הקמת נמל שממנו יסופקו המצרכים בצורה מסודרת לתושבים.
    אנחנו מנסים להחליף את הממשלה בישראל כדי שתהיה לנו ממשלה שתפעל נכון בשבילנו ובשבילכם.
    עצוב כל-כך שהמלחמה הזו התחילה ולא נגמרת וגובה כל-כך הרבה קורבנות.
    שולחים לכם חיבוקים ואהבה ותקווה- אל תאבדו את התקווה שיהיה יותר טוב.
    הילה 💜

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חיילות המועמדות לתפקיד תצפיתניות מסרבות להתגייס לתפקיד והן נכנסו לכלא במעמד גיוסן. כתבת המשך למעצרן של חיילות מפי נ', שפנתה אלינו בעקבות הכתבה הקודמת. על תנאי המעצר והסירוב לשרת בתפקיד אך לא לכולן זה מתאפשר. נ' התחילה את ההכשרה למרות שהיא זכאי לתנאי שירות קרובים לבית.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.