לפני ארבע שנים הגעתי לראשונה למסאפר יטא, בעיקר כי רציתי לראות במו עיניי מה בעצם קורה שם מעבר לגדר. תקופה ארוכה שמעתי שמועות על מה שמתרחש שם, אבל לא ממש הבנתי את הרקע לסיפור, וכמו מכר ותיק ששכחת את שמו, עבר יותר מדי זמן בשביל שיהיה לגיטימי לשאול. אז החלטתי ללכת לשם בשביל להבין בעצמי.
הגעתי לסוסיא, כפר קטן עם אנשים חמים ושמן הזית הכי טעים שאכלתי בחיים. שם ראיתי את המציאות לראשונה.
מסאפר יטא הוא חבל ארץ הררי בגדה המערבית, מדרום להר חברון ומצפון להר עמשא בנגב, ששוכנים בו מזה דורות כפרים פלסטינים המוגדרים כשטחי C ועל כן הם בשליטה ישראלית מלאה. תושביו הם אנשי אדמה, החיים כבר עשרות דורות מן האוכל שהם מייצרים על אדמותיו ומבעלי החיים שהם מגדלים בשדותיו, אורחות חייהם דומים לכפרים הלא מוכרים בנגב.
בשנת 1980 הכריז צה"ל על חלק גדול מהשטח שבו שוכנים הכפרים כשטח אש. דהיינו, יום בהיר אחד קמו תושבי הכפרים וגילו כי הבית שהם גרים בו במשך דורות, הפך לשטח אימוני צה"ל. לפתע חיילים משתמשים במטבח שלך לאימוני אמל"ח.
זמן קצר לאחר מכן קיבלו מרבית התושבים באזור צו פינוי מיידי בשל "שהייה בלתי חוקית בשטח אש", אבסורד מוחלט. מאז ישראל פועלת לפינוי השטח מתושבים פלסטינים, פינוי הכולל הריסת בתים ובתי ספר, הריסת בארות וחוטי חשמל וחסימת צירי תנועה. במקביל צצים באזור התנחלויות ומאחזים יהודיים, חלקם נחשבים לאלימים ביותר בגדה.
מאז אותה פעם ראשונה ופוקחת עיניים חזרתי פעמים רבות למסאפר. יצרתי שם חברויות וקשרים עם אנשים ונשים אמיצות ואמיצים שהפיחו בי תקווה, שכן למרות הסכנה התמידית והחיים הבלתי נסבלים כמעט, איכשהו היה נדמה שהם מצליחים ליצור איזו שגרה שאפשר להתקיים בה. שיהיה בסדר.
הכל השתנה עם פרוץ המלחמה
האזור, שכבר לפני כן נחשב למערב הפרוע, הפך פרוץ לחלוטין מאז השבעה באוקטובר. הגבול בין מתנחלים לחיילים היטשטש לגמרי. מרגע שהופנו עיני האומה לרצועת עזה ולמתחולל שם, מנצלים המתנחלים את המצב להשלטת טרור בשטחי הגדה בעצימות גבוהה יותר מאי פעם, חמושים ולבושי מדים. מגיעים לכפרים בטנדרים, מאיימים בנשק, פורצים לבתים, הורגים צאן וכורתים עצי זית, כשמטרה אחת לנגד עיניהם, טיהור השטחים וגירוש התושבים, פרקטיקה שעובדת לאורך זמן. תחת איומים וטרור תושבי הכפר נאלצים לברוח.
16 כפרים גורשו עד כה מתחילת המלחמה. אלו אלפי אזרחים שנאלצו לברוח מבתיהם מחשש לחייהם.
הכפר הבא על הכוונת – סוסיא. הכפר שאליו הגעתי כדי לשמוע את הסיפור של מסאפר יטא, אותו אני פוקדת לעיתים, משחקת עם הבנות ואוכלת משמן הזית הטעים בעולם.
הגעתי גם עכשיו כדי להבין מה מתרחש שם מאז השבעה באוקטובר. כשתרנגולות מותחות רגליהן מתחת לעץ התאנה ועל חבלי הכביסה שמלות צבעוניות מרקדות ברוח, כמעט אפשר לחשוב שפסטורלי כאן.
אסלאם בת 38, מזמינה אותנו לשולחן תחת התאנה ומשקה בתה מתוק עד חשש לסכרת. במהרה פורסת מטעמים – לחם טרי שאפתה בשמן זית, צלחת זיתים שכבשה, זיתים ממולאים וקערית שמן זית. "אין זיתים?" אני שואלת. אף אחד לא צוחק. בדיחה עבשה, אני מודה. בין ביס לביס בנותיה של אסלאם תופסות את ידינו ומורחות לק על ציפורנינו. "את רוצה ורוד או סגול?" הן שואלות.
את הזיתים כבר אי אפשר למסוק. מה שאנחנו אוכלות עכשיו זה שארית הפלטה. כ-30 מטר מאתנו עצי הזית, אך אסור להתקרב. מאז התחילה המלחמה הצבא הגדיר גם את מטעי הזיתים בתור 'שטחי אש'. "כך שבכל פעם שאנחנו מנסים למסוק אותם", אומרת לי אסלאם, "המתנחלים מגיעים תוך רגע בליווי הצבא ועוצרים את המוסקים. כל מה שנותר לנו זה להסתכל עליהם משחירים את העצים".
אותה אמירה תקפה גם לרעיית צאן. השטחים שבהם רעו את צאנם מוגדרים כעת גם הם כ'שטחי אש' והרועים בהם מסתכנים במעצר מנהלי.
כך קרה שתוך ארבעה שבועות שני ענפי הפרנסה העיקריים של הכפר הפכו ל'לא חוקיים'.
הם מתעדים כל תנועה שלנו
בעודנו מדברות מגיעים ארבעה רכבים לכביש שמעל הכפר. חיילים ומתנחלים נשפכים החוצה ומתחילים לרדת לוואדי. אסלאם מסבירה שכנראה אחת המשפחות מנסה למסוק את הזיתים שלהם. לעיתים חלק ממילותיה נבלעות ברעש של הרחפן המרחף מעלינו. "יש רחפנים כל יום", אומרת היא, "של המתנחלים. הם מתעדים כל תנועה שלנו, כל זית שאנחנו מורידים מהעץ".
מולנו על הגבעה ניצב מגדל שמירה צבאי שלא היה שם אתמול. הצבא הגיע אמש ופשוט הניח אותו כמו שהוא על הגבעה כדי לצפות על הכפר. "הם מקיפים אותנו מכל כיוון, מנסים ללחוץ אותנו החוצה. הכול באיומים והפחדות, מנסים להתיש אותנו מספיק בשביל שנברח, כמו שקרה בזנותא".
זנותא הוא אחד מבין 16 הכפרים שגורשו בשבועות האחרונים על ידי מתנחלים. סוסיא, על 460 תושביה, כבר למודת עקירות בעצמה. בפעם הראשונה גורשו משפחות הכפר בשנת 82' על ידי מפעל ההתנחלויות הראשון, שבתורו הקים את ההתנחלות סוסיא. כעבור כמה שנים חזרו חלק מהמשפחות, אך גורשו שנית בשנת 2000. אלה ששבו נאלצו לבנות את חייהם מהיסוד, באוהלים עם רצפת קש ובארות מזוהמות.
מעל עץ התאנה שאנחנו חוסים בצילו, סמוך לדרך העפר, חצובה בסלע באר שמתנחלים שברו ומילאו באבנים לפני שבועיים.
"בכנות, אני חושבת שלא יתנו לנו להישאר פה. יעשו לנו מה שעשו בזנותא. האחרים מפחדים להגיד את זה, אבל אני חושבת שיכריחו אותנו לעזוב. כבר 18 שנה שאני חיה פה. כל ילדיי נולדו פה, אבל אין לי מושג לאן נלך אם יגרשו אותנו, זאת הבעיה".
הכפר שקט. גן המשחקים שבכפר, לרוב הומה ילדים צוהלים, עומד שומם. ג'ולאנה, בת 9, מביטה אליו מהחלון. היא חוזרת לציפורניי ומדריכה אותי לנער את הידיים כדי שהלק יתייבש. "כבר חודש לא הלכתי לבית הספר. אף אחד מהילדים לא. כולם נשארים בבית כי מסוכן אפילו לצאת לגן המשחקים".
ואיפה הבנים? אני שואלת. בעקבות המלחמה נוצר מצב שהגברים נאלצים לצאת לעבוד ביטא או בערים הסמוכות ולהישאר שם מפאת הסכנה, והנשים נשארות בכפר לבדן עם הילדים.
"עכשיו דווקא אני מעדיפה שהגברים לא יהיו פה כדי שלא יהיו בטווח אש", אומרת אסלאם. "אני מפחדת לבנים שלי, שמתנחלים ייכנסו לבתים, ירביצו להם, ייקחו אותם. פה אין חוקים, המתנחלים עושים מה שהם רוצים, ואני נשארת ערה בלילות בגלל כל המחשבות בראש על הדברים שעלולים לקרות". ומה אתכן? אני שואלת. "אנחנו? אנחנו לא מפחדות. איך אפשר לפחד כשכל כך עייפים?".
היא לא ישנה בלילות. כבר שבועות שלא ישנה. "בתחילת המלחמה בשעה 03:45 בלילה נכנס חייל לחדר שבו ישנו כל המשפחה. בהתחלה לא הבנו אם הוא מתנחל או חייל כי פניו היו רעולות, עד שקרע את הרשת של החלון והבת הקטנה שלי ראתה שיש לו שעון של חיילים. הוא דחף את הנשק שלו פנימה וכיוון על הבנים שלי שישנו. הייתי בטוחה שיהרוג את הבנים שלי ואז את כל השאר. מאז הילדים לא ישנים, וגם אני לא. הנפש נשברה".
לשאלתי למה הוא בכלל נכנס היא ענתה בחיוך, כזה שמפנים לילדים שעוד לא הבינו את העולם, "אנחנו הפסקנו לשאול למה כבר מזמן", אמרה לי. "אבל התשובה היא כנראה שהם פשוט רוצים להפחיד אותנו, להתיש אותנו, לגרש אותנו". בקולה אני שומעת את התסכול ששמעתי גם באינספור שיחות עם נשים ישראליות – איך אפשר להבין בצורה רציונאלית דבר שהוא לא רציונלי מעיקרו?
בניה עושים שמירות בלילה מחוץ לבית, להזהיר מפני פלישת מתנחלים. רק לפני שבוע פרצו לאחד הבתים בכפר ושברו ארונות, "וכל עוד הם ערים אני ערה".
ג'ינאן בת ה-13, שאני מכירה מאז שהייתה בת 9, מתיישבת לצידנו. עיניה כחולות ושתי שיניה הקדמיות חסרות. מבקשת שאראיין גם אותה. "מה אני אוהבת? איפור, וללכת לבית הספר", היא אומרת. "כשאסיים את הלימודים אהיה רופאה, דוקטורית, וארפא את כולם". היא מתגעגעת לחברות שלה שגרות בכפר הסמוך. מאז תחילת המלחמה וחסימות הכפרים לא יכלה לפגוש אף אחת מהן. "מה נעשה, בקושי מהבית אפשר לצאת", אומרת אימה.
כל דפיקה בדלת היא סיוט
כל הכפרים באזור נחסמו עוד בימים הראשונים של המלחמה, בין אם על ידי מתנחלים שערמו אדמה על פתחי כפרים עם טרקטורים, על ידי או חיילים שהציבו בטונדות וגדרות, אבל התוצאה היא אחת – עוצר בכפרים. חסימה של תנועת רכבים כך ששום מכונית אינה יכולה לצאת מהכפר.
סוסיא, כמו כפרים רבים באזור, תלויה בציר הפתוח עם יטא, העיר הסמוכה, בשביל מסחר, פרנסה או רכישת מצרכים. שם גם נמצא בית הספר שבו לומדים רוב ילדי הכפרים. כעת הדרך היחידה להגיע לשם היא על גבי החמור היחיד בכפר, שחולף על פנינו כשהוא עמוס כרוביות שזה עתה נקטפו, ונער על גבו בדרכו למוכרן ביטא.
בכל פעם שניסיתי לשאול את אסלאם על עצמה, על איך היא מצליחה להתמודד, היא דיברה על אחרים. על הילדים שלה, על המשפחה בכפרים אחרים. אבל את? המשכתי לשאול. הנפש שלך?
"תביני, ההתמודדות שלי היא לדאוג לכולם. לא להתעסק במה שמסביב אלא רק במה שחשוב. אני לא קוראת חדשות ולא רואה כלום ("חוץ מסירטונים בטיק טוק" מוסיפה בצחוק)". למרות הכל היא מחייכת, מציעה עוד לחם, מלטפת את שיער בנותיה. "ואני מקווה. בעזרת השם הכל יחזור לקדמותו, כי אין כמו סוסיא והאוויר של סוסיא".
אימאן, בת 44, גם היא אחת מנשות סוסיא שחיה בכפר זה 25 שנה.
"טוב שהגעתם", אומרת אימאן, "כשיש פה יהודים המתנחלים לא מתקרבים. למה לא באים עוד?" היא שואלת אותנו.
גם אימאן לא ישנה זמן רב, היא עסוקה בלמצוא מצרכים להאכיל את ילדיה. "כולם כלואים בבית, במיוחד עכשיו כשאין בית ספר". היא מספרת שבהתחלה ניסו עוד להמשיך ללמוד דרך הזום, אך לפני שבועיים מתנחלים שברו בכפר סמוך טורבינות רוח וצלחות לוויין ששימשו גם את סוסיא, וכעת אין אינטרנט בכפר.
"אני הגעתי רק עד כיתה ד'" מספרת אימאן ומצביעה על ביתה "אבל היא, היא תסיים". סנסביל, בתה בת ה-14, חולמת להיות צלמת כשתגדל. ומה תצלמי? "את הכיבוש" עונה לי היא. "היא חזקה", אומרת אימאן, "היא לא מפחדת". זה מוטיב חוזר אצל נשות הכפר, כך מסתמן.
אימאן לובשת שמלה ורודה בהדפס פרחוני ומביטה בבתה שמוזגת עוד תה מתוק לספלי זכוכית. "החיים הצטמצמו" אומרת לפתע. "המתנחלים מפטרלים מסביבנו, יש סכנה מכל כיוון. גם בעבר היו תופסים רועי צאן ותוקפים אותם, אבל אני לא זוכרת שום תקופה גרועה כמו עכשיו. כל פעם שהבנים שלי מחוץ לבית אני מפחדת, במיוחד אחרי מה שקרה לזכרייה בטאווני".
אימאן מתייחסת למקרה שקרה בכפר הסמוך, טוואני, בתחילת המלחמה. ב-13 באוקטובר מתנחל ירה בתושב הכפר בבטן מטווח אפס.
את אחותו של זכרייה, סנה, פגשתי כבר בטוואני. היא בת 33, בוגרת לימודים וכעת פעילה בכפר "איפה שצריך", היא אומרת בחיוך. בטוואני ביקרתי בשנים האחרונות לעיתים קרובות יותר מבסוסיא – הכפר הפך בשנים האחרונות למרכז לאקטיביסטים פלסטינים ויהודים.
"טוואני היא כמו קופסת קרטון. מאז תחילת המלחמה נסגרה לגמרי", מספרת לי סנה.
"אנחנו נשארות בבית יחד עם הילדים, כל אחריות המשפחה מוטלת עלינו. בלילה אני ישנה בקושי שעתיים, הטלפון אחוז בחזקה בידי בגלל שאנחנו, הנשים, אחראיות לכולם".
היא מחייכת, כמו אסלאם ואימאן וג'ינאן, ונוגעת בחיוכה בקצות אצבעותיה.
"לפני שנה נכנסו חיילים לביתנו", מספרת. "וכשסוף סוף יצאו חייכנו. איך אתן מחייכות? שאלו אותנו (הפעילים). ענינו – כדי שנוכל להתקדם קדימה חייבים לחייך. להראות לילדים שלנו שיש בשביל מה לחיות. אנחנו מחייכות כדי שלא נמות. אנחנו מלמדות אותם שהתשובה לאתגר היא חיוך".
זכרייה נורה ביום שישי
בדיוק הסתיימה התפילה במסגד והחלו להישמע צרחות ממרכז הכפר. הגברים, ששמעו את הצרחות, הלכו לראות מה מתרחש. מסתבר שחייל ושני מתנחלים חמושים נכנסו לכפר והחלו להיכנס לבתים. "לפתע שמעתי ירייה והסתכלתי מהחלון, ואני רואה את אח שלי שוכב על הכביש מדמם". היא שולפת את הטלפון שלה ומראה לנו את הסרטון שמתעד את כל האירוע.
זכרייה נורה על ידי מתנחל מטווח אפס עם כדור דום דום, אותם כדורים שאסורים בחוק הבינלאומי ושמעיפים רסס בכניסתם לגוף.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"היינו חייבים לפנות אותו מיד, כי הכדור פגע בעורק ראשי, אבל בגלל שהצבא חסם את הכניסה לטוואני, האמבולנס לא הצליח להיכנס. אחי הצעיר נאלץ לנסוע עם זכרייה ברכב שבעה ק"מ בשטח עד לבית החולים ביטא. לי, לאימי ולאשתו של זכרייה הצבא לא נתן לצאת מהכפר ולנסוע לבית החולים". רק כעבור יומיים הצליחו לצאת ומצאו את זכרייה במצב אנוש, לאחר שהרסיסים פגעו בכיס המרה, בקיבה, בטחול ובמעי, בנוסף לידו השמאלית. "הלב שלו עצר ל-36 שניות, חשבנו שכבר לא ישוב".
בסרטון אפשר לראות בדיוק את היורה, ומאחוריו עומד חייל. ומה קרה למתנחל שירה? אני שואלת. הרי עמדו חיילים מאחוריו, הכל מתועד. "כלום", עונה היא. "אנחנו עדיין רואים אותו מסתובב עם המתנחלים סביב הכפר. הוא גר במאחז ליד. ניסינו להגיש תביעה במשטרה אבל אמרו לנו שאין עכשיו זמן לחוק, יש מלחמה".
היום, כעבור חודש ו-4 ניתוחים, הוא יצא מכלל סכנה. "עוד אי אפשר להתקרב אליו כי כל החזה שלו עוד פתוח וזה עלול להזדהם, אז אנחנו עומדות מרחוק ומדברות אליו. לפעמים הוא בהכרה ועונה. אבל אפשר לנשום שוב. אם זכרייה בסדר אז אנחנו בסדר, אפשר לחזור לחייך".
אבל הפחד עוד קיים. "כל דפיקה בדלת היא סיוט, כי זה תמיד הצבא. פעם נכנסו אלינו הביתה כי אמרו שהילדים משחקים ברחוב ועושים רעש וזה מעצבן אותם, אז שנשתיק אותם. נכנסים כל כך מהר שאין לנו זמן לשים חיג'אב ולהתלבש".
ומה איתך? שאלתי אותה. "אני? אני רק רוצה לישון. אני רוצה אפילו רק יום אחד של ביטחון".
"יום אחד, כשיהיה מספיק שקט, אלך להוציא רישיון. זה החלום שלי. להיות מסוגלת לנוע עצמאית, לא תלויה באף אחד, אוטו משלי".
היא מחייכת, והטלפון שלה נדלק לרגע וחושף שומר מסך עם תמונתו של זכרייה, מחייך.
"יום אחד", היא מוסיפה בשקט, "הקול שלנו, של נשים יהודיות ושל נשים פלסטיניות יגיע לכל העולם, ואז נוכל סוף סוף ללכת לישון בביטחון".
אני יוצאת ממסאפר יטא עם ייאוש מהול בתקווה. ייאוש על מה שנעשה שם בחסות ההפקרות, על חוסר הצדק המשווע ועל הכאב שנגרם לכל המעורבים והמעורבות בדבר. ותקווה כי אני רואה את הנשים שלא מוכנות לוותר אל מול האבסורד שבמלחמה, שבכיבוש. שממשיכות לחייך גם כשהכאב כבר כמעט בלתי נסבל. אני רואה את הכוח האדיר של נשים, ברגישות שלהן ובאומץ שלהן, את כוח העל שבלהיות אמא, בלמצוא אמפתיה, בלקדש את החיים ואת החיוכים הגנובים שבתוכם.
קרדיט צילום תמונות: גבריאלה רויטברג
