בשנת 2017 נבחרה ג'סינדה ארדרן לראשת ממשלת ניו זילנד, ולראשונה בעולם הציגה הפוליטיקאית אשר הפכה עם כהונתה לאייקון פמיניסטי מנהיגות מסוג אחר, מנהיגות שלוקחת תכונות נשיות שמשמשות אותנו בהורות, ביחסים בינאישיים וביחסי עבודה – לפוליטיקה "את יכולה להיות חרדה, רגישה, נדיבה, את יכולה להיות אמא או שלא, את יכולה להיות אישה מעורבת, את יכולה לבכות, לחבק, את יכולה להיות כל הדברים האלו ולא רק שאת יכולה להיות כאן (בפרלמנט הניו זילנדי) את יכולה להוביל, בדיוק כמוני". אמרה באחד הנאומים שלה בפרלמנט.
בינואר 2023 התפטרה ארדרן מתפקידה בכהונתה השניה באומרה: "אני מאמינה שהובלת מדינה זה התפקיד הכי פריווילגי שמישהו יכול לעשות אבל גם המאתגר ביותר. אי אפשר ולא צריך לעשות אותו אלא אם הטנק שלך מלא… אני יודעת מה העבודה הזו דורשת ואני יודעת שכבר אין לי מספיק בטנק כדי לעשות את זה צודק. זה כזה פשוט".
לאורך שש שנות כהונתה, ארדרן הציגה התמודדות פנומנלית וייחודית בהתמודדות עם משבר הקורונה בניו זילנד ועם הטבח במסגד ברייסטצ'רץ', אחד מפיגועי הירי הגדולים שידעה המדינה כלפי האוכלוסייה המוסלמית. עם האירוע הזה התמודדה בצורה חסרת תקדים כשהגיעה לניחום אבלים עם כיסוי ראש כאקט של סולידריות עם הקהילה המוסלמית בארצה.
יש שיאמרו כי פרישתה הפגינה חולשה, באומרה כי אין לה מספיק לתת למדינה שלה, וכי הנה ההוכחה הניצחת שאישה, פמיניסטית, צעירה לא יכולה לעשות תפקיד כזה. אפשר להסתכל על זה במסגור הגברי הזה, אבל אפשר גם להעריך אישה שמסוגלת לאמוד את היכולות והכוחות שלה ולא מוכנה, מתוך צרכים נרקיסיסטיים, להמשיך ולבצע תפקיד שהיא מרגישה שהיא לא יכולה לו בעת הזו בחייה. הכול תלוי בפרספקטיבה ובמסגור.
בין גולדה לדיין
בואו נדבר רגע על גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בין השנים 1969-1974, שדמותה הפוליטית מוסגרה כמי שנכשלה בתפקיד והפקירה את המדינה במלחמת יום הכיפורים. התבוננות מחודשת ופמיניסטית בכהונתה של מאיר ובהתמודדותה בשעת המלחמה שהפתיעה את ישראל מגלה כי שוב, המסגור הבעייתי של תכונות נשיות כחולשה ורפיסות, הם אלו שהובילו ועיצבו את זיכרון דמותה הפוליטי של האישה היחידה שהנהיגה את מדינת ישראל.
ועדת אגרנט שהוקמה אז, מצאה שהדרג המדיני לא היה אחראי על המחדל והטילה את מלוא האחריות על הדרג הצבאי. בכל זאת, מאיר התפטרה מתפקידה ולקחה אחריות אישית על פרוץ המלחמה. בעדותה לוועדת אגרנט אמרה כי חשה שתפרוץ מלחמה, אך לא יכלה לעמוד מול ראש אמ"ן או הרמטכ"ל, שלא חשבו כך. משה דיין, שר הביטחון דאז, התנגד לגיוס מילואים טרם פרוץ המלחמה, על אף חוות הדעת של הרמטכ"ל. הוא תפקד בצורה שערורייתית, חסרת בטחון וחסרת אונים במהלך המלחמה, ואף כך, אומרת השמועה, נדחק הצידה על ידי מאיר לגבי מתן הוראות צבאיות. בכל זאת הוא יצא מהמלחמה הזו נקי, ללא כל רבב. המחדל לא דבק בשמו או בדמותו.
גולדה מאיר, שבעברה לא היו הכלים הצבאיים לניהול מלחמה, סמכה מאוד על אנשי הצבא שהקיפו אותה. החל ממשה דיין, שר הביטחון דאז, אלי זעירא, ראש אמ"ן וכלה בדדו (דוד) אלעזר שהיה הרמטכ"ל בזמנו. עם התמשכות הלחימה הבינה מאיר כי יכולותיהם הצבאיות של הגברים שסבבו אותה, לא מביאות את התוצאות הרצויות בלחימה ומביאות לאבדות רבות מצידנו. במהלך המלחמה, לקחה אט אט לקחה את המושכות והחליטה החלטות אסטרטגיות שהפכו את הקערה על פיה והביאו לניצחון של ישראל במערכה מול המצרים והכינו את הקרקע להסכמי השלום העתידים לבוא.
כשנשיא מצרים, אנואר סאדאת, נחת בירושלים בנובמבר 1977, הוא ביקש להיפגש עם מאיר שכבר שעמדה מולו בקשר במהלך המלחמה ובמגעים להפסקת אש, אך בשלב זה כבר לא כיהנה כראש הממשלה. "למה דחית את ההצעות שלי שהועברו אלייך באמצעות גונאר יארינג בפברואר 1971?" שאל אותה, "הרי יכולנו כבר אז לצעוד לקראת שלום ולחסוך את המלחמה העקובה מדם של אוקטובר". גולדה השיבה לסאדאת, שהם פשוט לא האמינו להם.
פגישתם מעוררת ההשתאות של מי שהיו אויבים מרים במלחמה עקובה מדם וכעת מדברים על שלום, מדגימה מנהיגות אחרת, כזו המסוגלת לנוע בתוך יחסים, להכיר בטעויות, לסלוח ולחתור ליצירת מציאות אחרת עבור שני העמים. גם כאן, גולדה מאיר לא קיבלה הכרה על תרומתה בתהליך השלום עם מצרים, עליו חתם לבסוף מנחם בגין, אך חשוב שנזכור לצעדיה היו השפעה רבה בבניית היחסים בין המדינות על אף המרורים שהעבירו אחד את השני.
על יחסים ומדיניות
כשאדם מחליט להניח את האגו שלו בצד, את הפגיעות, את הרצון לראות את מי שפגע בו מושפל עד עפר ומחליט לגשת אליו ולנהל שיחה, הוא נתפס בעינינו כאדם חלש, רופס, חסר עמוד שדרה? כשאדם לא מצליח לשים את האגו בצד, ממשיך להתכנס לתוך עצמו, לעסוק במצוקות ובפגיעות שלו מבלי לראות את חלקו במשוואה, זה נתפס בעינינו כחוזקה?
יש תפיסה מושרשת היטב ביחסי החוץ בין מדינות, תפיסה שמקורה ביחסים אנושיים. זו תפיסה של חוזק מול חולשה, הפגנת כוח אל מול רפיסות. התפיסה הדיכוטומית הזו מושרשת במדיניות חוץ וביחסים בינלאומיים בין מדינות באופן כל כך עמוק כיוון שמי שהכתיב את המדיניות הזו היו במשך שנים היו, ועודם, גברים.
גברים מנהלים עבורנו את מערכות היחסים בעולם. הדיפולט הגברי, שמאמין שהוא יכול לשלוט במציאות, מוביל אותנו שוב ושוב לחוסר אונים שמוביל לאלימות, לתוקפנות, לאגרסיביות, להפגנת כוח שמחיריה גבוהים. כל זה מתוך ניסיון כפייתי לרצות לשלוט.
תכונות שנתפסות כחולשה ורפיסות, כמו למשל היכולת לראות אחרים, לעשות תהליך פנימי, לקחת אחריות, לנהל דיאלוג, כל אלה יכולות, במסגור אחר, להראות עוצמה וחוזקה. אדם, אישה, פוליטיקאי.ת, עם, שמצליחים לצאת מעצמם, לראות את האחרים שעומדים מולם, לעשות תהליך מול הפגיעות של עצמם, לקחת אחריות, לצאת מהמעגל, לנהל דיאלוג – הם יכולים לשלוט בגורלם טוב בהרבה מאלה שמבקשים להראות ולשדר עוצמה.
לעומת זאת, האירועים הפוליטיים האחרונים, בהם השר בצלאל סמוטריץ משחק בתפקיד האיש הרע, המחזיק בעיני עצמו את החוזקה של ישראל כשהוא טוען שחיי החטופים לא חשובים לנו. בעיניו, צעד שמביע עוצמה וחוזק של ישראל ואיתנות מול החמאס. אך בפועל, משפט שמבטא עד כמה שבוי סמוטריץ בקונספציה גברית של יחסים, פוליטיקה ומנהיגות שלא מובילה אותנו לשומקום מלבד תהום, חוסר אונים והמשך של מעגל הדמים האכזרי שאנחנו לכודות בו.
במשך שנים גברים מסגרו התנהגויות נשיות כהיסטריות, משוגעות, רגשניות וחסרות בינה כשל גברים, הם דחו מעליהם זעקה של נשים כשאלו קראו וזעקו על אלימות פיזית ומינית במשפחה וביקשו לחוקק חוקים נגדה. הם אף השתעשעו ביניהם כשרעיונות אלו עלו לסדר היום הציבורי.
התנהגויותיהן של נשים, תכונותיהן והמהלך שלהן בעולם לא הובן על ידי גברים שהכתיבו כמעט כל סדר חברתי במאות השנים האחרונות. וכשנשים הצליחו להשיג קצת כוח, באמצעות התנועה הפמיניסטית, הן הוצגו כמרשעות, כמכשפות. האישה הטובה היא זו הכנועה, העדינה, והמתמסרת לגבר. כל אלה ייצוגים שטחיים ורדודים, אבל זה לא קיים רק בתוך סרטי דיסני. הדימויים הללו נוכחים בבמות ציבוריות ובפוליטיקה והם אלה שמרחיקים תפיסות מורכבות משולחן קבלת ההחלטות, מדיוני המשא ומתן. פתרון סכסוכים גם כשהם עקובים מדם, לא חייבים לכלול את סל התכונות וההתנהגויות הגבריות. הם יכולים לקחת בחשבון פרקטיקות נוספות לסיום הסכסוך ולשבירת המעגל, להביא לנו כעם את שלוות הנפש שכולנו מייחלות ומייחלים לה, ובטח להשיב את החטופים שלנו הביתה.
