דורשת תשובה

כשמיקי הייתה בכיתה ז׳ וחילקו את הכיתה לבנים ובנות, שלחו את הבנות ללמוד מלאכת יד ואת הבנים ללמוד ימאות. מיקי החליטה שגם היא רוצה ללמוד ימאות. וכך התחיל ״הרומן שלה עם הים״. את מיקי פגשתי בתחילת המלחמה במסעדה הטבעונית בירמיהו 17 תל אביב שם אני מתנדבת. היא משכה את תשומת ליבי בגלל שמחת החיים שלה והעליזות של הצבעים הוורודים והכחולים בשיער. לפעמים אין הרבה משמעות למעשים שלנו ולבחירות שלנו, אבל החלטתה של מיקי בת ה-13 וחצי לשלוח בתחילת שנת 1987 מכתב תקיף למנהל בית הספר לקציני ים, זאב אלמוג, עשתה היסטוריה והשפיעה על מהלך חייה – וחייהן של אחרות.

בבית הספר לא עמדו בדרכה ונענו לבקשתה. היא החלה ללמוד ימאות, ומאד התלהבה. המורה לימאות היה גם מאמן הילדים בימיה של הפועל נהריה, והציע לה להצטרף לחוג מפרשיות בהפועל נהריה. כך מיקי נחשפה לעולם הימאות וגם לבית הספר לקציני ים. כשהגיע הזמן, החליטה שהיא רוצה להתקבל לבית הספר לקציני ים. היא התיישבה וכתבה מכתב למנהל בית הספר, ולמקומות נוספים שיוכלו לעזור לפתוח לה דלת, כגון תכנית הטלוויזיה לנוער ״שמיניות באוויר״ (שלא ענו לה). ואפילו כתבה לראש הממשלה, שגם הוא לא ענה למכתבה.

להלן נוסח המכתב:

15/1/87

למפקד קציני ים שלום,

שמי מיקי פורת, אני בת 13+, גרה בנהריה. אני רוצה מאד להתקבל לבית ספר ימי (קציני ים). אני לומדת ימאות בבית ספר אם (כך במקור) בני כיתתי, ואני גם לומדת ימאות בחוג. הייתי רוצה לדעת מדוע לא מקבלים בנות בבית ספר ימי. אני חושבת שזוהי הפליה בין בנים ובנות. אבקש לקבל תשובה, הן חיובית והן שלילית, וגם נימוק מדוע לא מקבלים בנות לבית ספר ימי?! אני בטוחה שאם יעשו סקר מסוים, אז יראו שאני לא היחידה שרוצה להתקבל לבית ספר ימי, ובטח לא היחידה שמוכנה להיאבק על כך. בתקווה לתשובה חיובית אך מקווה, מצפה, ודורשת תשובה.

בברכה ובתודה מראש,

מיקי פורת!

נראה כי אף אחד לא התכוון לעמוד בדרכה של מיקי או להיאבק איתה. שנים לאחר מכן, כשהייתה לה גישה לתיקה האישי, ראתה כי מנהל בית הספר כתב על המכתב: 'מרגלית (שם המזכירה), אבקש לזמן בשבוע הבא או עוד שבועיים אחה״צ את העלמה לשיחה'.

לפני ששלחה את המכתב היא הראתה אותו להוריה. אביה אמר לה שוודאי יזרקו אותו לפח, דבר שכנראה קרה בשאר המקומות להם כתבה. אבל בבית הספר לקציני ים לקחו אותו ברצינות והזמינו אותה לראיון. ״זה לא שאבא שלי לא האמין בי. ההורים היו מאד תומכים, ותמיד עמדו לצידי, אבל כנראה מכתב של ילדה בת 13, עם שני קווים מתחת לדורשת, לא ממש נראה לאבא שלי משכנע״ מספרת מיקי. כששאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מהריאיון עם מנהל בית הספר, היא ענתה שהיא זוכרת הכל. הייתה לה תשובה לכל טענה: 'אין לנו מדים לנשים' – אז תארגנו. 'איפה תשנו?' – אם בינתיים אין מגורים, נחזור כל ערב הביתה. מיקי אומרת שכילדה מצאה פתרונות לכל בעיה.

בשנה הראשונה התקבלו לבית הספר שמונה בנות. כיון שבאמת לא היו להן עדיין מגורים, הן הגיעו בכל בוקר, בשעה שבע, באוטובוס למסדר בוקר ובערב, בית ספר דאג להן למונית שהסיעה אותן הביתה. בשנה הראשונה כל הבנות שלמדו בקציני ים היו מהאזור, ומקורבות איכשהו לבית הספר, כי עדיין לא פרסמו את העובדה שהפנימייה פותחת את שעריה לבנות. הידיעה הגיעה מפה לאוזן. במחזור הראשון היו שתי בנות של רבי חובלים, בת של מכונאי ראשי בצי הסוחר, שתי בנות שגרו ממש צמוד לגדר בית הספר ואחת נוספת, שהייתה חברה של הבנות הגרות בסמוך.

בשנה השנייה כבר ארגנו לבנות מגורים בפנימייה. להבדיל ממגורי הבנים שם לכל כיתה (מחלקה) היה בניין  משלה, כל הבנות התגוררו בבניין אחד נפרד. לכיתה י׳ הגיעו רק שש בנות מתוך השמונה, אבל הצטרפו אליהן שלוש בנות חדשות, ועוד שש חדשות שהתקבלו לכיתה ט׳. במחזור של מיקי סיימו רק שש בנות. השאר נשרו בדרך. אני שואלת על הסיבות לנשירה. מיקי מסבירה שהסיבה העיקרית הייתה התנהגות, "זאת הייתה פנימייה ולא תמיד היה קל. בוחנים אותך בכל הרמות כולל התנהגות ונותנים ציונים. בכל בוקר היה מסדר בוקר והיית צריכה לעמוד עם נעליים מצוחצחות. אם לא צחצחת נעליים ארבע פעמים אז נשארת שבת. בתקופה של מיקי, סוף שנות השמונים, קוד ההתנהגות כבר לא נחשב ממש קשוח, אבל עשרים שנה קודם לכן היו גם מכות וקרחות. זאת הייתה פנימייה עם מסורת קשוחה.

בכיתה ט', הקצו לנו אזור מגורים ללא שינה באזור צדדי ליד מרפאת בית הספר, בהתחלה לא היה קל. המחזור מעלינו, שהיה המחזור האחרון שהיו בו רק גברים, הביע את ההתנגדות העזה ביותר לנוכחותנו. הבנים בכיתה י׳ היו מתנכלים לנו ממש, זרקו אבנים, ירקו עלינו, השאירו לנו פתקים גועליים. לא התלוננו כי זה היה נראה לנו חלק מההווי ומהמעמדות בבית הספר", מספרת מיקי. "יש לי תכונה שלא ידעתי אז איך לקרוא לה אבל היום אני מבינה שהייתי סוג של מנהיגה. אספתי את כל הבנות סביבי, ועשיתי להן שיחות. אתן לא מספיק חברות, תלכו ביחד בפרגולה (מסדרונות בית הספר), שבו ביחד בארוחות, בואו נהיה גוש אחד! אנחנו שמונה בנות מול 400 בנים, אנחנו צריכות להראות להם חזית אחת. היה לי מאד חשוב שהמהלך הזה יצליח, הרגשתי שאני מובילה משהו, היה על כתפי המשא הזה של הבת הראשונה בקציני ים, על אף שהיינו שמונה. העיניים היו נשואות אלי בגלל המכתב, ובגלל שאני הייתי הראשונה.

במשך הזמן ההצקות הלכו והתמעטו, והבנים הפכו לחברים ואחים. לאט לאט נכנסו עוד בנות לבית הספר. מיקי בחרה במגמת שייט (יש בקציני ים מגמות שונות: שיט, מכונאות ואלקטרוניקה). בזמנו עוד לא קיבלו בנות לקורס חובלים, לכן בצבא הייתה מדריכת חובלים שזה התפקיד שיכלה לעשות אחרי שסיימה את בית הספר".

ומה לגבי נוכחות נשית בין הסגל?

"באותו הזמן בו הבנות התקבלו, בית הספר לקציני ים שכר מנהלת אקדמית, ובשנה השנייה, בה הבנות עברו להתגורר בפנימייה שכרו אם בית, שתהיה אחראית על מחלקת הבנות. היא הייתה אישה מבוגרת והבנות קצת הציקו לה. מיקי מרגישה בדיעבד שכילדה בגיל ההתבגרות מחוץ לבית, היא הוציאה את כל התסכולים על אם הבית.

מיקי מספרת שבין הבנות הייתה חברות חזקה. אמנם הן היו מתבגרות, אבל להרגשתה, היו פחות תככים ממה שהיא שומעת על חברויות בגיל הזה, כי הן היו מלוכדות לטובת משהו, מטרה מסוימת. מבחינת חברויות לכל החיים, יש לה חברה אחת מהמחזור שהיא אחות, מדברות ברמה יומיומית. חברה טובה אחרת נפטרה בגיל צעיר לפני שש שנים. עם שאר הבנות הן לא ממש בקשר, אבל כל תקופת התיכון הן היו שם אחת בשביל השנייה. גם בחופשים הן נפגשו, ולא רק עם הבנות. בחופש הגדול היא ביקרה חברות וחברים מקציני ים בכל הארץ, והייתה מאד עצמאית.

אני שואלת על חווית הכניסה לפנימייה. ״כל החוויה של הכניסה לפנימייה לבת וגם לבן היא חוויה טריגרית. בקציני ים יש את ההשבעה שאת מחכה לה ויודעת שיעירו אותך באמצע הלילה, ומשהו עומד לקרות. אז למרות שעדיין לא ישנו בבית הספר בשנה הראשונה, באותו לילה ביקשו מאיתנו להישאר, וביקשו מאיתנו להסתתר אחרי ארוחת ערב כדי שהבנים לא יראו אותנו ולא יחשדו שמשהו קורה. ואז היה מסלול מכשולים, שבסופו את מגיעה לים והגיעה ספינה עם אחד התלמידים מחופש לנפטון, ומשביע את תלמידי כיתות א׳. החוויה השנייה היא ההפלגות. במגמת שייט היו מתוכננות הפלגות לחו"ל, למשל שבוע הפלגה לרודוס עם כל החברים שלך ועם המורה של הכיתה על סירה של בית ספר, ואז לומדים ועובדים על הסיפון ומחזיקים משמרות גשר. לצאת לים לשבוע בכיתה ט׳ זאת חוויה מדהימה״.

איך בית הספר השפיע עלייך לאחר מכן?

״זה בית ספר שמועצת התלמידים שלו מנהלת את הבית ספר. יש המון אחריות. תלמיד אחד דואג להעיר את כל 400 הילדים כל יום. תלמיד שדואג שחדר האוכל יהיה מסודר על ידי התלמידים היותר צעירים בסוף הארוחה". מיקי מדברת על אחריות, עצמאות וסולידריות. "התלמידים מנהלים את כל הצד הפנימייתי של המוסד. בשעה 16:00 את מסיימת ללמוד, ואז מתחיל זמן הפנימייה. מסדרים, צחצוחים, הכנת ארוחת ערב, ואם ילד רעב ב – 21:30 בלילה, יש גם עגלת לילה עם אוכל שצריך לארגן. באמת התלמידים מנהלים שם המון דברים. ברמה הזאת הערך המוסף של המוסד הוא עצום. זה גם עניין של אופי, כך הגעתי לפנימייה. לא שהייתי תלמידה מצטיינת. לא בלימודים ולא בהתנהגות. לא הייתי מועמדת לעוף, אבל קראו להורים שלי לא פעם כי תפסו אותי מעשנת בשירותים ומבריזה מבית ספר. אבל הייתי מאד נחושה ומלאה אמביציה. בגדול לא האמנתי שאפשרי שזה לא יקרה, אבל הייתי בטוחה שאם אני כותבת מכתב, מקבלים אותי לבית הספר. הלוואי שהיה לי היום טיפה מהביטחון שהיה לי אז״.

כבר 27 שנים שהיא מתגוררת בתל אביב. היא צלמת, מאמנת ומדריכת שיט, ואמא לאיתמר בן ה-19 שהוא חייל. ביקשתי משפט לסיום והיא אומרת: ״אני מאמינה במילותיו של וולט דיסני, 'אם את יכולה לחלום את זה את יכולה לעשות את זה'".