נשים דרוזיות נרצחות פעמיים – פעם בכדור ופעם בשתיקה
בחברה הדרוזית כמו בשאר חלקי החברה הערבית בישראל, נשים ממשיכות להירצח – פשוט רק מעצם היותן נשים. אני כותבת ומבקשת שלא נתרגל, לא לשמות ולא להלוויה הבאה.
עוד אישה נרצחת. עוד שם מצטרף לסטטיסטיקה. עוד טקסי הספד מתפשטים ברשת. השגרה הבלתי נסבלת הזו הפכה כבר לדפוס. החברה הערבית בישראל שותתת דם, והנשים שבה הן הראשונות לשלם את המחיר – לעיתים על בחירה, לעיתים על עצמאות, ולעיתים על עצם קיומן.
שריהאן משלב, בת 35, גרושה ואם לשלושה, תושבת כפר אבו סנאן בגליל, נרצחה בביתה בשבוע שעבר. שמונה חשודים נעצרו, בהם גם בני משפחתה הקרובים.
שוב אותו תרחיש: אישה צעירה, מוכרת לרשויות, מוקפת בחשדות, סימני אזהרה, במקרה של שריהאן, קיים אפילו סרטון שלה עצמה מבקשת עזרה. מרימה דגל אדום של סכנה. אומרת בקולה שאינה בטוחה. ובכל זאת נותרה ללא הגנה.
שמה של שריהאן מצטרף לשורת נשים שאינן עוד. אך היו אמיתיות. הן חיו, אהבו, גידלו וחששו, עד שהיד הרצחנית השיגה אותן: בתוך הבית, בלב הקהילה, מתחת לאף של כולםן.
השתיקה
מאז תחילת 2025, נרצחו יותר מ-20 נשים ערביות בישראל. מספר מצמרר שממשיך קו עקבי של אלימות ממוסדת, מגובה בהפקרה מערכתית. החברה הדרוזית גם היא איננה חסינה. כל מקרה של רצח אישה בקהילה סגורה כשלנו, הוא רעידת אדמה. לא רק משום שמדובר במעשה מזעזע, אלא כי הוא חושף את השבר בין ערכי הדת והמסורת לבין הפטריארכיה שמתחזה לשומרת הסדר.
הדת הדרוזית – בשונה מהשיח המסולף שמנסים לעיתים לייחס לה – שוללת כל פגיעה בנפש חיה. רצח הוא חטא שאין עליו כפרה. אין שום הצדקה דתית, מוסרית או ערכית להרים יד על אישה. מי שטוען אחרת אינו מבין את שורשי הדת אלא משתמש בה לצרכיו ומחלל אותה. האחריות שלנו כנשים דרוזיות, כמובילות שינוי, היא להחזיר את הדת לידיים של מי שמבינות שהיא אמורה להגן לא להרוג.
אלא שאני מאמינה שהבעיה עמוקה יותר מדת או מסורת. היא טמונה בשתיקה. בגיבוי השקט של הקהילה, בתגובות של "היא בטח עשתה משהו", "אין להתערב בעניינים משפחתיים", בשכנים ששמעו אבל לא דיווחו ומעל הכול בכישלון השיטתי של הממסד: תלונות שלא נבדקות, צווים שלא נאכפים, גברים מסוכנים שמשוחררים בקלות.
גם מערכת המשפט ממשיכה לשדר זלזול: עסקאות טיעון, עונשים מגוחכים, היעדר צדק. ואם אין צדק – יש פחד. ופחד, כמו שכולנו יודעות, הוא בית גידול לאלימות.
שריהאן צורחת
אני אישה שכותבת את המילים האלו בכאב, כי היא לא יכולה יותר לשתוק. אני כותבת עם גרון חנוק, עם לב כואב, עם עיניים שלא מצליחות להיעצם בלילה. אני חושבת על שלושה ילדים שישנו אתמול בלי אמא. אני שומעת את הקול של שריהאן גם אם היא כבר איננה. באוזניי, היא צורחת. היא צורחת לא בשביל עצמה, אלא בשביל כולנו.
אני כותבת ובתוכי זעם – ובעיקר חוסר בטחון. זו לא הפעם הראשונה שאישה נרצחת בביתה, באמצע היום. איך אני ועוד המון נשים אמורות להרגיש כשהבית הופך לזירת רצח? אין ביטחון בבית, אין ביטחון בחיק המשפחה, אין ביטחון בחיקו של החוק או של מערכת המשפט.
איזו מן מציאות זו, בה נשים חיות בצל איום מתמשך? ומי אמור להגן עליהן?
כפעילה פמיניסטית, אני לא מוכנה לקבל את המציאות הזו. לא בחברה שלי, ולא באף חברה. הגיע הזמן להפסיק לדבר רק על "הגברת מודעות" ולהתחיל לדרוש שינוי מדיניות אמיתי: חינוך מגדרי במערכת החינוך, הקצאת משאבים למקלטים ולמרכזי סיוע בפריפריה, נוכחות קבועה של נשות מקצוע בקהילות מוחלשות, ושילוב של נשים מובילות בקבלת החלטות – במיוחד מתוך הקהילות עצמן.
זו העת לדרוש שינוי משפטי ולהוריד את המונח "רצח על רקע כבוד המשפחה" מהלקסיקון המשפטי. המונח הזה לא רק שאינו משרת את הנשים, אלא גם מצדיק את הרוצחים ונותן לגיטימציה למקרי רצח נוספים.
אני מתנצלת בפני שריהאן על חוסר האונים שלנו. על כך שאנחנו, כלל הנשים בישראל, לא יכולות להגן על אחיותינו. על שלוקח לנו כל כך הרבה זמן לחולל שינוי – שאנחנו עדיין מאד רחוקות ממנו.
אני לא מתכוונת לשתוק ואני קוראת מכאן לנשים לא לשתוק. כי אם נשתוק עכשיו, נפקיר לא רק את הזיכרון של שריהאן, אלא גם של הבאות.
—
הטור השבועי "מרסא" בא לשפוך אור על סיפוריהן של נשים דרוזיות שמתמודדות עם אי-שוויון וחוסר צדק. נשים שחיות באפלה די הרבה זמן מחכות שיראו אותן, שישמעו אותן ושסיפוריהן יהוו השראה עבור אחרות. "מרסא", או בעברית, "מעגן", מהווה עוגן לנשים ששוחות נגד הזרם, שנאבקו לא מעט, שמזכירות לכל העולם שהמאבק שלנו צודק ושיש בשביל מה להילחם.
מדי שבוע נפרסם סיפור שעד עתה היה במחשכים, נשים שמעוניינות שגם הסיפור שלהן יראה אור ויהוו "מרסא", לחזק נשים אחרות, מוזמנות לכתוב לי במייל salwa.ayj@gmail.com או בטלפון 054-6743308
