בְּפָנַיִךְ: כלנית שרון

מאת: מורן דרסלר

כלנית שרון, בת 35. נולדה בגבעת שמואל וגדלה בחולון. לאחר שעזבה מגורים בקהילת הבוגרים של תנועת "הנוער העובד והלומד", עברה לתל אביב ללמוד משחק ובימוי ונכנסה לעולם התיאטרון, עד שהגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. היא מצאה עצמה יוצאת להיאבק ברחוב את מחאת העצמאים ומחאת האמנים. משם, המשיכה לבלפור להקים עם קבוצת חברות את תנועת "החזית הורודה". 

איך את מגדירה את האקטיביזם שלך?

"להרצאות שלנו קראנו "אקטיביזם של תקווה", אז נראה לי שככה הייתי מגדירה את זה. קשה לי להפריד בין עצמי לבין החזית היום. רוב החיים שלי הם החזית הורודה. הרבה פעמים שואלים אותנו למה ורוד – ואז אני עונה "מה זה ורוד בשבילך?" בדרך כלל זה להט"ב, נשים, ילדות, אופטימיות, תקווה. והכל נכון. ורוד זה כל הדברים האלה. בשבילנו, ורוד מסמל לחזק את החלש, מסמל שוויון. מסמל ערכים ליברליים. ושמחת חיים ואופטימיות. 

מבחינתי, האקטיביזם הזה הוא גלגל הצלה. לקחת את הכאב שלי וכמו באמנות טובה, לתת לו פרשנות אחרת, לתת לו להתבטא באופן שנותן לי תקווה ולא משאיר רק כאב. ומאז ועד היום זה מה שאני עושה. כשאנחנו מגיעות למרחב ורודות, צבעוניות, לא מתביישות לשמוח גם כשקשה וכואב – ברעש, בביטוי – אז גם המרחב משתנה. אם כשעצוב אז מתכנסים וכשכועסים אז צורחים, אנחנו לוקחות את כל התחושות האלה ונותנות להן קול אחר וקצב אחר ואז… אפשר יותר לסבול את זה".

חווית חיים מכוננת פוליטית:

"הייתי ממש צעירה וזה יהיה הכי קלישאתי, אבל… רצח רבין. הייתי בת שש, אני ממש זוכרת את זה. את היום שאחרי בבית הספר, את השיחה, את זה שמקרינים לנו את ההודעה הדרמטית של אותו הערב. ואת יודעת… רצח רבין תמיד היה יום שהיה לי חשוב להתעסק בו בטקסים. איזה תחושה של כאב שמשהו טוב חייב לצאת ממנו. אז אני לא יודעת אם זה מכונן, אבל זה חוזר אלי הרבה. גם אחרי ה – 7 באוקטובר". 

מה קרה איתכן אחרי ה – 7 באוקטובר?

"קמנו לשבוע הארבעים של המחאה, עם המון תכנונים וארגונים. התחלנו לקבל את הסרטונים של מה שקורה בעוטף עוד לפני שצפינו בטלוויזיה. ממש בשבע בבוקר. התחלנו לשוחח עם ארגונים אחרים. 'אחים לנשק' בשעה שמונה בבוקר כבר שלחו לכולם הודעה להתגייס. אני עוד לא באמת הבנתי מה קורה ופשוט כמו כולם, הייתי מול הטלוויזיה כל היום. בערב, הבנו שהגיעו פצועים לאיכילוב, אז באנו לשם פשוט עם שולחן ועם אוכל. ניסינו להבין מה אנחנו יכולים לעשות, ביחד, כקבוצה. 

זה שמר עלינו, הביחד הזה. זה חיזק אותנו ואיפשר לנו לחזור ולמצוא את הקול המחאתי שלנו. זה למשל מחבר אותי לרצח רבין, כי הרגשתי שמה שקרה אז וקורה גם היום, זה שמדברים על אחדות שהיא לא ממקום שלם. אלא אחדות ממקום משתיק. מה זו אחדות אם הקול שלי לא נשמע? זו לא אחדות, אלא ציות. בישראל יש המון קבוצות, אבל ה"ביחד ננצח" הזה הוא… צריך לזכור מה זה ביחד, לא רק מה זה ננצח. 

אז בגלל שנשארנו כקבוצה, ביחד, כל הזמן ביעבע בנו איך להמשיך ולהשמיע את הקול שלנו. את הקול של מה שהיה פה לפני ה – 7 באוקטובר, שה – 7 באוקטובר הוא רק הוכחה מזוויעה לכך שהשינוי היה צריך לבוא קודם. אני לא יכולה לשבת יותר בבית ולראות שהממשלה הזו ממשיכה לנהל אותנו". 

מה המסר שלך:

"אנחנו בימים קשים. ספציפית כשיש שוב עסקה על הפרק, מפחיד שוב לקוות. ומצד שני, המסר שלי הוא בעיקר לא להתייאש. אמרתי את זה גם בנאום בירושלים לפני כמה שבועות. מה ששלטונות פשיסטיים רוצים, זה עם מיואש. מי שמיואשת לא תיאבק שהבית שלה נשרף ומי שמיואש לא יצעק כשהבן שלו חטוף. הכוח שלנו הוא בזה שנמשיך להשמיע את הקול שלנו. נמשיך להתאגד ולחשוב אסטרטגית איך אפשר לפעול כדי להשפיע, כדי לשנות. 

אני מרגישה שהציבור הליברלי התעורר, ואנחנו לא הולכות לישון. וזה מייאש, וזה קשה, וזה מאבק ארוך, ובאמת שזה כואב כל הזמן כל יום, אבל אין לנו שום ברירה אחרת. אז המסר הוא לא להתייאש ולהמשיך ולעשות אקטיביזם של תקווה".

הטוב:

יצרנו קהילה אמיתית. הזכרנו קודם את הנוער העובד והלומד שגדלתי בו ועם השנים היו שם דברים שלא התאימו לי, ופה כאילו במקרה, ומתוך מטרה גדולה ומשותפת נוצרה קהילה, עם שפה משותפת, ערכים משותפים, יצירה, בילוי. החזית הוורודה היא המשפחה שלי והיא משפחה שלא מפסיקה לגדול. אין דבר מרגש מזה, לפעמים אני מסתכלת עלינו מהצד ולא מאמינה שיש לי חלק ביצירה של הדבר הזה. אני מאמינה שזו תחילת התיקון, חזרה למקום קהילתי, שיש אינדיבידואל אבל שהוא חלק מקהילה, שנותנת גב, שנלחמת על ערכים משותפים, שיוצרת וששומרת על הבית. כי אי אפשר לחיות לבד. 

הרע:

יש המון אתגרים כל הזמן. יניב ואני, שמובילים את הארגון, מגיעים מעולם הפרפורמנס והמחול. אין לנו רקע בארגון, אנחנו לא יזמיות. אנחנו לומדות לעשות את זה מתוך תחושות בטן ושיח, לימוד והתפתחות. המחירים האישיים הרבה פעמים שקופים. אני אדם מאוד טוטאלי ואני מסורה לדבר הזה והזוגיות, המשפחה, ואיפה נגור ואיפה נחיה וכל המתחים של א.נשים ברגיל… זה חי לצד השליחות שלי ואני צריכה להבין איך לא לאבד את עצמי ואת החיים שלי. 

השכר:

העמותה שלנו מציינת שנה עכשיו. עד יולי הקודם, עבדנו בעוד עבודות. זה היה בלתי אפשרי ומאוד מאתגר במציאות הזו. היעד הבא שלנו הוא לדבר על כסף – המחירים עולים, לוקחים לנו כספים למקורות שלא חוזרים אלינו. ואנחנו צריכות להאיר על העניין הזה זרקור, כי אנחנו מרגישות אותו בכיס כל הזמן. 

מה מניע אותך להמשיך?

סבתא וסבא שלי ברחו מאירופה לפה בתקופה ההיא. אמא שלי עלתה לפה מרוסיה הסובייטית. אנחנו מכירים את מי שבא לכאן ממקור ראשון. זה לא רחוק, זה לא מלפני אלף שנה. גם הצד ההיסטורי הזה מחבר אותך למקום וגם ההבנה שחשוב לי שיהיה לי בית, כיהודיה. כי בכל מקום בעולם יגדירו אותי כיהודייה, גם אם אני לא מחוברת לזהות הזו. חשוב לי שיהיה לי מקום בטוח לדבר בו את השפה שלי בלי לפחד. וגם יש פה דברים מדהימים. 

כל מה שקרה כאן אחרי המלחמה, אני לא יודעת באיזה מקום בעולם אפשר למצוא כזו סולידריות בין א.נשים. כאילו, איפה בעולם הדבר הראשון שעולה לא.נשים בראש זה 'איך אני יכול לקחת נשק וללכת לשדה הקרב' או פשוט לפתוח את הבית שלי ב-12 בצהריים כדי לארח פליטים. כאילו, עוד לא הבנו מה קורה וא.נשים כבר היו בחוץ. זה משוגע. כמה עוד הוכחות צריך שיש בעם הזה דברים נפלאים? ובאותה נשימה, המון דברים שצריך לתקן. וזה הבית שלי. לאן אני אלך? אחותי ובעלה עזבו את הארץ עם הילדה שלהם, חיים בלונדון כבר שמונה שנים ואין להם כוונה לחזור. אבל אני מרגישה שאין לי מקום אחר. אז אין ברירה בעצם, אלא להמשיך.

מה החלום שלך?

נראה לי שבעתיד הכי רחוק, שמדינת ישראל באמת תהיה מושתת על ערכי מגילת העצמאות, ותהיה מדינה ללא הבדלי דת, גזע ומין. שיהיה פה מקום לכולן ולכולם, מכל העדות וכל המגזרים. שרוב הציבור יבין שחייב להיות פתרון מדיני במדינת ישראל. ולא רק בשביל האחר, גם בשבילנו. שאם לא נדע מה גבולות הגזרה שלנו, מה הגבולות של המדינה שלנו, ושאם לא נדע על מי אנחנו שומרים ומפני מי אנחנו שומרים, אף פעם לא נוכל להיות חופשיים באמת". אני מרגישה שזה יעזור לנו לחיות יותר בשלווה ויותר בטוב, עדיין עם המזג החם והעוטף והעצבני לפעמים, אבל ממקום משוחרר. זה העתיד הורוד שלי. ואני מקווה שאני אזכה לראות את זה. 

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו סיף