היינו כקונספציה

אלי פדלשטיין היה בליבת הסוד, בתוך לשכת ראש ממשלת ישראל, בלב המאפליה של המחדל ושל המלחמה. ומה שהוא אומר די פשוט: ב-11 באוקטובר, כשלהורים, ילדיםות ואחיםות ברחבי המדינה נזל הדם מהגוף והחרדה קרעה את המעיים, כשצה"ל עונה מנסה לבנות את רשימת החיילים והחיילות ההרוגיםות והנעדריםות, כשרשימת החטופיםות רק מתחילה להתגבש – ראש הממשלה שלנו, שמשלמים לו בשביל שהמדינה תתנהל, עוסק בנושא הדימוי התקשורתי שלו – ספציפית, עד כמה הוא "אחראי" לאירוע.

למדינת ישראל לקחו שבועות להבין כמה נהרגו, כמה נשרפו ולא נותר מהם זכר, כמה נחטפו?

תזכורת מהירה? דולב יהוד נחשב חטוף תשעה חודשים לאחר ה-7 באוקטובר, עד שישראל הבינה ששרידיו נמצאים בניר עוז. לא מעט שבועות חלפו עד שמצאו את ים גלס, החיילת היפה. גם בלהה ינון מנתיב העשרה נחשבה נעדרת במשך חודשים.

ובכל הזמן הזה, ראש הממשלה שלנו ומי שמקיף אותו, שאמונים על חיינו ומותנו, דואגים לכתם ולרבב שידבק באיש הזה. כתם האחריות.

זה הסיפור הפשוט.

בגלל שאנחנו מכירות את הנפשות הפועלות, הטלטלה האישית שלי הייתה רק מהמהירות. רק מהתאריך. ב-11 באוקטובר, יום רביעי של אחרי השבת הנוראה, ראש הממשלה שלנו כבר קולט בזווית עינו אולפן חדשות ומבקש מהדובר לענייני צבא וביטחון שיעסוק בזה. בעיקר בזה.

מה עם לוודא את מצב צוותי החילוץ וההצלה? מה עם להבין את מצב החזית הצפונית? מה עם מספרי החטופיםות שעוד נותרו מעורפלים?

זו האימה בהתגלמותה. להבין שהאיש שנותן הנחיות בכל הקשור לחיינו (מר "הנחיתי"), לא נתן הנחיה לחפש, להגן, להציל. רק נתן הנחיה להסיר את שמו מכל משפט שיש בו את כתם האחריות.

וכבר חשבתי שנגמרו לי הדמעות.

התרעה קיצונית באזורך – ניצחון

בעדותו של פדלשטיין משורטטות כמה סוגיות יסוד כל אחת מהן לבדה אמורה הייתה להדליק נורות אדומות.

הראשונה: עובד בליבת הלשכה של ראש הממשלה מחזיק "מקור" בתוך צה"ל. כלומר, מפעיל איש שלו בתוך מערכות הביטחון של המדינה. זו פרקטיקה מודיעינית שמופעלת כלפי אויבים, לא כלפי הצבא שלך וקהיליית המודיעין שלך.

כשמצרפים לכך פרסומים על שר בממשלה שהפעיל "מקור" שהדליף לו מסמכים בשב"כ (שיקלי), וקצין בכיר שהדליף מסמכים לדרג הפוליטי, מתקבלת תמונה מטרידה: בזמן מלחמה, הממשלה מפעילה מקורות בתוך קהיליית המודיעין שלה.

כשפדלשטיין מספר לנו על המקור שהפעיל באמ"ן, הנג"ד ארי רוזנפלד, הוא לא מספר על כל מי שאולי עוד הפעיל לאורך שנים, ואולי מי שעוד פועלים ברגעים אלו. הוא לא מספר לנו על האחרים שעודם מופעלים על ידי הלשכה.

זה מעיד על היעדר אמון בראשי המערכת, וגרוע מכך – על שימוש במידע לצרכים פוליטיים ומניפולטיביים.

הסוגייה השנייה: לשכת ראש ממשלת ישראל, על פי העדות, מקבלת כספים ממדינה המממנת את חמאס, מארחת את הנהגתו ומפעילה זרוע השפעה אזורית רחבה. למי שמכיר מבצעי השפעה וחדירה ל-"ליבות סוד", ברור שלשכת ראש מדינה היא יעד אסטרטגי מהמעלה הראשונה. במזרח תיכון רווי איומים, ישראל היא יעד כפול ומכופל.

הסוגייה השלישית: הנדסת תודעה ופגיעה בבטחון המדינה. הדלפת מסמך לעיתון זר, לאחר שנפסל בידי הצנזורה הצבאית, היא עבירה חמורה של פגיעה בביטחון המדינה.

הטענה כי המהלך נעשה בידיעת ראש הממשלה ובמטרה להשפיע על דעת הקהל בישראל בסוגיית עסקת החטופים, חמורה עוד יותר.

מבצעי תודעה אינם "הסברה", אלא עיוות מכוון של מידע, של אמת, כדי להוביל את הציבור למסקנה רצויה. במקרה הזה, לצייר עסקת חטופיםות ככזו שמשרתת את חמאס ובכך, לטרפד אותה, להאריך את המלחמה ולייצב את הקואליציה. כמובן, לכאורה.

הסוגייה הרביעית: התקשורת. על פי עדותו של פדלשטיין, הכתבים הצבאיים מדקלמים מסרים מלשכת ראש הממשלה, תוך התחזות למקורות אנונימיים בכירים. "גורם בכיר", "גורם מדיני", "גורם המעורה בפרטים". נשמע מוכר?

את הידיעות של ה"גורמים" הללו, בעלי האינטרס, הם לא מאמתים, לא מטילים בהן ספק. זו לא עיתונות – אלא דוברות ושפרור.

בין ניר דבורי לאליזבט צורקוב

כאשר מחברות את ארבע הנקודות הללו, נוצר קו אדום ובוהק. בלשכת ראש הממשלה עובדים בשביל הבוס, לא בשביל המדינה. והבוס, שמופקד על המדינה, עובד גם הוא עבור הבוס.

קטאר, מדינת אויב שלא מוגדרת ככזו, שחמאס יושב בקרבה, שמממנת את אנשיו הבכירים – מממנת גם את יועציו הקרובים ביותר של ראש ממשלת ישראל. כלומר, לקטאר יש נגישות לליבת הסוד של מדינת ישראל. בו זמנית, היא גם נמצאת בעמדה הרגישה של מתווכת בעסקה במלחמה הקשה ביותר שהייתה פה.

האם כל זה מקרי? האם קטאר הכינה את הקרקע למהלך הזה בשנים שקדמו לטבח?

עטורת משילות וממון

בשנת 1974 כאשר ועדת אגרנט חוקרת את מלחמת יום כיפור היא מכניסה לשיח הישראלי מילה שכבר לא תצא ממנו, "הקונספציה".

"הקונספציה", משמעותה, קבוצה של אנשים ששבויה ברעיון ותפיסה מסוימים כל כך, עד שגם הסימנים הברורים ביותר מול עיניהם לא מצליחים לערער אותם והם אוחזים בתפיסתם עד שהצופרים נשמעים. כך ביום הכיפורים של 1973, ב-14 בצהריים. כך גם ב-6:29, חמישים שנים בדיוק לאחר מכן.

במודיעין ובצבא, השיח מדבר על "צד אדום" ו"צד כחול" – האדום הם האויבים, הכחול הם אנחנו, מי שלוחמים ביחד, שכם אל שכם.

לאחר שידור הריאיון עם פדלשטיין, אומר שר התרבות מיקי זוהר ש"חי בסרט מי שחושב שרק ראש הממשלה אשם. האזרחים היו שאננים".

אני מסכימה עם מיקי זוהר, אבל כנראה לא בזווית שהוא חשב עליה. כן, האזרחים היו שאננים, מעבר לזה. הם היו בקונספציה. כל סימן מהמציאות לא הצליח לערער אותנו, ברור שידענו שקטאר היא הספונסר של חמאס, של צד אדום. אבל לא, לא יכולנו להאמין, למרות הסימנים, למרות הדיווחים, למרות העדויות, למרות כל התמרורים האדומים – שמי שעובד עם קטאר הוא דווקא משלנו, מהצד כחול.