שמעתי השבוע את גדי אייזנקוט מדבר בכנס על דמוקרטיה וביטחון. "מבחינת אסטרטגיה של ביטחון לאומי, יש כאן שבשבת במקום מצפן", כך דיבר על מטרות המלחמה שהשתבשו ועל הקלות הבלתי נסבלת בה חבורה של אנשים חסרי מיומנות וידע מוליכים כבר מעל לשנה את מדינת ישראל מזירה לזירה ומדחי אל דחי.
בשבוע בו ניחמו אותו על הצעיר השלישי מבני משפחתו שנפל בעזה, ישב הרמטכ"ל לשעבר ותיאר איך מתנהלת המלחמה הארוכה והקשה בתולדותינו. עם שבשבת, במקום עם מצפן.
זה היה כנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה. מישהו אחר אמר שם שלא צבא הוא זה שאמור לצאת למלחמה, אלא עם וחברה. ודווקא מתוך מחשבות רבות על העם, החברה והצבא שלנו, נדדה מחשבתי לרוסיה.
מלחמת רוסיה-אוקראינה תציין בפברואר הקרוב את שנתה השלישית ותחל את שנתה הרביעית. מאירוע סינגולרי תחום בזמן, שמשרת מטרה פוליטית או צבאית, הפכה מלחמת רוסיה-אוקראינה לאירוע של שגרה. כשפוטין החל את הפלישה לאוקראינה, הוא הסביר לעם הרוסי ולקהילה הבינלאומית כי הצטרפות אוקראינה לברית נאט"ו היא קו אדום. קאזוס באלי. עילה למלחמה בשל האיום שהברית מייצרת, לכאורה, על רוסיה. בה בעת, הוא הצהיר בפני העם הרוסי, וליתר דיוק בפני האימהות הרוסיות, שהחיילים הצעירים לא ייקראו לשדות הקרב ולא ייהרגו בהמוניהם.
עוד מימיה הראשונים של המלחמה, התקשה הצבא הרוסי לגייס חיילים למלחמה. זה התחיל מבריחה של גברים רוסים רבים לגיאורגיה, ארמניה ומדינות סמוכות נוספות כדי להימלט מאימת הגיוס והמשיך בהעברת המיליציה החמושה "כוח וגנר" מפועלה האלים במלחמות האזרחים של אפריקה לאוקראינה. פרוגוזין, מפקד כוח וגנר דאז (שהספיק להיות מחוסל על ידי פוטין בעוון בגידה), התגאה שחייליו יעילים יותר מחיילי הצבא הרוסי שסבלו ממוטיבציה ירודה. היום, רוסיה כבר נמצאת באחת התפניות המשמעותיות של המלחמה. רגע שפל בו היא מציבה 3000 חיילים צפון קוריאניים בשדה הקרב. כן, ייבוא של חיילים, שכירי חרב, בובות מלחמה.
למרות כוחה של רוסיה, זו עדות חד משמעית לכך שמי שיצא למלחמה הוא השליט של רוסיה. לא העם ולא החברה. בשנה השלישית לפלישה הצבא הרוסי איבד כבר 80% מכשירותו. אבל תאוות המלחמה של שליטו לא נגמרה. אז הוא הקים עם צפון קוריאה "הסכם הגנה הדדי" ושכירי החרב הצפון קוריאניים, כלומר ילדים בני 18-19 שמחויבים להתגייס, ילחמו מלחמה לא שלהם בשדות הקרב באוקראינה. כך משמר פוטין את המלחמה שלו ומנטרל את הזירה הפנימית שמפחידה אותו:
המכשול המרכזי של פוטין, הוא זעמן של האימהות הרוסיות, שבמלחמת צ'צ'ניה נסעו בעצמן לשדות הקרב והחזירו את הילדים שלהן הביתה, תוך שהן מציבות למנהיג אולטימטום. פוטין מפחד מהן, אז הוא מביא ילדים של אימהות אחרות להילחם את המלחמות שלו.
לגייס את האימהות
סינת'יה אנלו, החוקרת מלחמות ומגדר, טוענת שכדי לגייס כמויות של חיילים למלחמות צריך קודם כל "לגייס" את הנשים, להתנחל בלבבות. צריך לגייס את האימהות, את הרעיות, את בנות הזוג, את המשפחות. כשאומרים שלא צבא יוצא למלחמה אלא עם וחברה, גם לזה מתכוונים. לפוטין, האימהות הרוסיות שמו גבול, הוא לא עורך גיוסים המוניים של בני 18, בוודאי לא מהערים הגדולות, בוודאי לא מהאליטות וילדי האוליגרכים. הוא מבין שכדי לתחזק את המלחמה, הוא חייב להשאיר אותם שלמים.
בישראל, לא צריך לקרוא לחיילים וחיילות, הם באים לבד. אין צבא מערבי בעולם שחייליו, בגילאי 16 עד 80, היו קופצים לשדה קרב שורץ סכנות כפי שעשו אזרחים רבים בקרבות הבלימה של השבעה באוקטובר. וגם היום, 14 חודשים לתוך המלחמה הארוכה הזו, צה"ל והמדינה ממשיכים לקרוא ולהעמיס עוד ועוד חיילים אל שדות הקרב. צעירים מאומנים שרק סיימו מסלול או כאלה שעדיין במהלכו, מילואימניקים בני 40, מילואימניקיות בנות 50. יו ניים איט. צריך את כולם. אז כולם (כמעט) באים. האוליגרכים שלנו לא טסים במטוסים פרטיים, סתם יושבים בחיידר או כולל, ונשארים שלמים.
אבל היום, 14 חודשים אל תוך המלחמה הארוכה הזו, כבר לא נותרו לנו מטרות למלחמות. הן שובשו, כפי שאמר השבוע גדי אייזנקוט. אדם שעד לפני רגע היה בקבינט המלחמה המצומצם ויושרתו, מצפונו ומתיו הולכים לפניו.
היום שעכשיו
אנחנו בשלב מיסוד המלחמה. זאת אומרת שאין מה לחכות יותר לתכנית "היום שאחרי", כי אנחנו חיות וחיים אותו ברגע זה ממש. זה היום שאחרי וכך הוא נראה: זירות פתוחות בדיוק עד למידה בה ניתן להכיל אותן, תוך מראית עין של חיים סבירים. אזרחיםות וחייליםות מתים טיפות-טיפות, אבל החיים ככלל – מתאפשרים. דחיקה של גבולות הנורמלי, אפוקליפסה מנורמלת, אבל אנחנו מגיעים לעבודה ודופקים שעון. הציבור התרגלה. או כמו שכולם אומרים היום "נרמלנו את הטירוף", בעודנו שקועים בשגרה עמוקה וסמיכה של כאוס ו"הותר לפרסום".
אייזנקוט אומר לנו "זו שבשבת, אין כאן תכנית". סינת'יה אנלו אומרת "גייסו את כולנו". אלה לא רק הסדירניקים והמילואימניקים, אלא גם השתיקה של כל השאר. של מי שבבית, של מי שמחזיקות את הבית. ששותקות וכואבות בחצי החיים שנרמלנו. גייסו אותנו.
כבר נכתב כאן בעבר שכדאי תמיד לזרוק מבט על מלחמות של אחרים, לרב, הן הנחליאלי של המלחמה שלך. אז תראו מה קורה ברוסיה, תראו את מיסוד המלחמה, תראו את החיילים ההולכים ובאים. תראו את השליט שפשוט חייב שתהיה לו מלחמה פעילה, משהו על האש. אפילו בצווי המעצר של האג הלכנו בעקבות רוסיה. שליטים הסגורים במדינותיהם, תאבי המלחמות שלהם, מנוכרים לעמים שלהם.
ביציאה למלחמה, הייתה תכנית אש של חודש ועוד שלושה חודשי תמרון, הסביר אייזנקוט. סך הכל ארבעה חודשים – גג חצי שנה עם שינויים בלתי מתוכננים. אל מול ההישגים חסרי התקדים שהשגנו מול צבאות הטרור של חמאס וחיזבאללה, בימים אלה היינו אמורים להיות בשלב השיקום, ההחלמה. בשלב של ועדת חקירה שכבר הוציאה מכתבי אזהרה.
אך עברו 14 חודשים ואנחנו עדיין עם ספינים של מלחמה שמוציאה ממשלת ישראל. ובכל אשמורת עוד פנים יפות של חייל מותרות לפרסום, ועוד אזרח או אזרחית מוצאים את מותם מרקטה תועה או כטב"ם. ו-101 חטופיםות במנהרות.
אין לנו עוד חיילים, הצבא חייב ריענון. המילואימניקים כבר נשארים בבית ומי שלא, מפתח הפרעות דחק. הצבא חייב לעצור, לחקור, ליישם לקחים, להתכונן לאיום הבא, לא לאיום הקודם. מיסוד המלחמה – הוא היעדר כיוון.
כדי לגייס חיילים למלחמות שולחים להם צווים. כדי לגייס את בני הזוג, האימהות והאבות צריך נרטיב למלחמה, צריך אתוס. וזה כבר מתפורר כאן. ומה נותר? נותרו המלחמה, והשתיקה. מצד אחד נשים בלבן יושבות ושותקות בירושלים כדי להביא לשחרור ילדיהן החטופים בעזה, מצד שני א.נשים שילדיהם ובני זוגן.ם מתגייסים שותקים בבתים כשהם מנסים להסביר לעצמם איך שוב הם, איפה החרדים, איפה הממשלה ומהן מטרות המלחמה. ולמה הם עדיין בעזה?
נירמלנו, והמילים כבר לא מוצאות דרכן למציאות.
תשישות מוסרית
בספרה "12 לקחים פמיניסטיים ממלחמות" , מספרת אנלו על מכתבים של חיילים רוסיים שנמצאו על אדמת אוקראינה בשנה הראשונה למלחמה שם. במכתבים כתבו החיילים למשפחותיהם, כי הם רוצים להימלט מזוועות המלחמה, כי הם חשים שחודשים של לחימה גבו מהם מחיר נפשי צורב. הם קראו לזה "תשישות מוסרית", התרחקות ממי שהיו כבני אנוש.
עברנו הרבה, אנחנו כואבים וחבולים. אבל השתיקה שלנו כבר רעילה. העם הרוסי יכול להמשיך לשתוק, את התגבור שלו הביאו מצפון קוריאה. אנחנו לא יכולות להמשיך לשתוק ולנרמל. אנחנו התגבור, ואנחנו תשושות ותשושים. תשישות מוסרית.
