התיעודים שהתפרסמו בסוף השבוע האחרון, של אביתר דוד ורום ברסלבסקי, החטופים בעזה, טלטלו את נפשה המטולטלת זה מכבר, של החברה הישראלית. תוצאותיה של הרעבה ארוכה, בת שבועות ואולי חודשים, ניכרת על גופם ועל פניהם. ההשוואות לתמונות של יהודים בשואה, לא אחרו להגיע.
קשה למצוא מילים אל מול אכזריות החוטפים. אביתר ורום, שניהם אזרחים שנחטפו מפסטיבל הנובה, שבויים ומורעבים כבר קרוב לשנתיים. קשה גם למצוא מילים אל מול הידיעה הכואבת, שהתמונות רק מאשרות את מה שהנחנו אנחנו – ובוודאי ידעה ממשלת ישראל. ״החטופים סובלים, אבל הם לא מתים״, אמר ראש הממשלה. עדיין לא מתים.
חצי שנה חלפה מאז צפינו באוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי משוחררים מהשבי כשהם צנומים וחלשים. בהיעדר שינוי מדיניות משני צדדיה של המלחמה, שום התקדמות אל עבר סיומה לא נראה באופק – ואין באמת סיבה להיות מופתעים.
לפני כמה ימים, כתבתי טור שהתפרסם כאן, על הרעב בעזה. על תחילת מגמת שינוי הסיקור שלי בכלי התקשורת בישראל ועל הקושי, שלנו האזרחים ושל העיתונאים, להתעלם מחדשות רעות כל כך, מתמונות קשות כל כך.
לאחר פרסום התיעוד של אביתר ושל רום, מצאתי גם את עצמי שוקל פעמיים האם לשתף את מה שכתבתי לפני כן, על אף שאני עומד מאחורי דברי לחלוטין. גם זה טבען של חדשות רעות, הן דוחקות הצידה את כל מה שהיה לפניהן ולא מותירות מקום לחדשות הרעות שקדמו להן.
ההזדהות אינה פוטרת אותנו
ביום שישי, לאחר פרסום תמונה מהתיעוד של רום, בטרם פורסמו הסרטונים במלואם, עוד התקיים דיון ב"אולפן שישי" בעניין הרעב בעזה. בדיון, אמר גיא פלג כי לו ולכל שאר היושבים באולפן, אין מקורות בעזה. על כן, הוא לא יודע לקבוע האם יש או אין רעב, אלא נאלץ להסתמך על מקורות של עיתונאים אחרים, דוגמת ניר חסון ב"הארץ". הדיון חזר כמעט מיד לכישלון ההסברה הישראלית ואשמת חמאס – שסוחר בסיוע הומניטרי לצרכיו.
במהלך השבת, נשמעה באולפני הטלוויזיה הטענה, כי הסרטונים הקשים מוכיחים לנו מי הרעבים האמיתיים בעזה – החטופים. לא תושבי הרצועה. כאילו מצוקתו של אחד מבטלת את מצוקתו של האחר. אך כאב אינו משחק סכום אפס.
התמקדות בתיעוד החטופים, אזרחים חפים מפשע שנלקחו בשבי של ארגון טרור אכזרי, מתבקשת. כולנו צופים בהם ומדמיינים את עצמנו, את אחינו או את ילדינו. נזכרים באותה שבת, בפחד המצמית. חלקנו אולי מדמיינים את הסבים והסבתות שלנו, שורדי השואה. אנחנו מזדהים עם החטופים ודואגים להם.
אך ההזדהות אינה פותרת עיתונאים מחקר האמת ואינה פוטרת אותנו, האזרחים, משאילת שאלות על מחיר המלחמה.
כולנו זקוקים לחסד
בשבת בצהריים, בעת פגישתם של משפחות חטופיםות עם סטיבן וויטקוף, השליח המיוחד של נשיא ארה"ב, הגעתי לכיכר החטופיםות.
בשלב מסוים, החלו מפגינות לזעוק "די!", בקול שבור. הייתה זו זעקה מרסקת של מי שכבר אין לה מילים לבטא את כאבה, ייאושה וזעמה. אני משוכנע שאותה זעקה נשמעת עמוק בליבם של רבים בישראל וגם בליבם של רבים מתושבי ותושבות רצועת עזה שמבקשים גם הן, די למלחמה, די ל"הותר לפרסום", די לאובדן, לרעב ולפחד.
אחד מקוראי הטור האחרון שאלה אותי מדוע החמלה שלי ושל רבים שכותבים בעד סיום המלחמה, מופנית רק לפלסטינים. הוא העיר ש"גם לישראלים מגיעה חמלה, אפילו אם הם הצד החזק".
שאלתו הובילה אותי לדברים שכתב בשנת 2019 פרופ' אבי שגיא, חוקר פילוסופיה יהודית שדן ברבים ממחקריו במוסג "חמלה" במסורת היהודית, במאמר ב"הארץ":
"הניסיון להתגבר על משקעי הסבל והשנאה ההדדית כדי למצוא אופק של תקווה חדשה ראוי להוקרה עמוקה; מי שנושא את הבדידות העמוקה וכאב מות יקיריו ויש בו הכוח לפתח חמלה, אמפתיה וכבוד לאויביו, משקף את העוצמה האנושית שבכוחה לגבור על הרוע והמוות, וליצור את המצע לאנושיות משותפת, הגוברת על המפריד".
טראומה קולקטיבית
שני צידי המלחמה, ישראלים ופלסטינים, ראויים לחמלה ואמפתיה. על כבוד זה לזה, אולי עוד מוקדם לדבר, כשהמלחמה עוד בעיצומה. זאת מלחמה קשה וארוכה, וגובה משני העמים שמשני צידי בגבול מחירים כבדים – בגוף ובנפש. ההרס והכאב של ה-7 באוקטובר נוכחים בחיינו יומיום. השיקום של החברה הישראלית, שיקום של אמת, עוד רחוק.
במגזין "ניו יורקר" התפרסמה השבוע כתבה מאת עיתונאי עזתי על הטראומה הקולקטיבית בעזה. האתגרים, הכאבים והפצעים שהוא מתאר מזכירים באופן כואב את מה שאנחנו, הישראלים והישראליות, חווים בשנתיים האחרונות. אין הרבה עמים שמכירים טראומה קולקטיבית מקרוב כמונו. אולי חוץ מהעם שחי ממש לצידנו.
