לפני קצת פחות משבועיים פרצה סערה בתוכנית הטלוויזיה "מוריה וברקו", כשהעיתונאית עמנואל אלבז-פלפס ביקשה להזכיר סיבה נוספת לסיום המלחמה בעזה: הקורבנות הפלסטינים הרבים שהיא גובה. "אוקיי, בסדר", קטעה אותה מיד המגישה, מוריה אסרף, כמבקשת להשיב את השיח בתקשורת הישראלית למקומו: התעלמות ממחירי החיים בצד השני של הגבול.
בשבוע האחרון, נראה שמשהו משתנה בטון התקשורתי. אוהד חמו, באחד מדיווחיו, ציין ש"יש רעב בעזה, אין על זה וויכוח". השבוע, העיזה כבר יונית לוי להעיר שהמשבר של ישראל בעולם אולי אינו משבר הסברתי – אלא מוסרי.
הסדקים בסכר ההתעלמות הישראלי מהנעשה בעזה, אינם מעידים על פרץ של אומץ, אלא בעיקר על חומרת העובדות. כך קורה בדרך כלל עם חדשות רעות: גם אם ננסה להתעלם מהן, בסופו של דבר הן מתפרצות.
View this post on Instagram
התמונות מציפות – גם השאלות
"למה אני צריך לדאוג לאזרחים בעזה?", שאל ברקו את אלבז-פלפס בתגובה לדבריה. ובכן, ברקו לא עיתונאי, הגם שהוא מראיין חד ופרובוקטיבי, מותר לו לא להתעניין. אך את מי שמתיימרת להיות עיתונאית, מה שקורה בעזה צריך לעניין.
בעת מלחמה, תפקיד העיתונאים הוא לשאול שאלות על עצם הלחימה ועל אופן ניהולה: כיצד התדרדרה עזה לחרפת רעב? מהי ההצדקה לחיי החיילים הנגבים כמעט מידי יום, מי הם אנשי ה"GHF" המחלקים מזון בעזה ומדוע דווקא הם נבחרו לכך?
עיתונאים צריכים לדווח על הרעב בעזה ועל האזרחים המתים בעזה, כי הם חלק מהסיפור.
במקרה שלנו, האזרחים שצורכים תקשורת, הסיפור הוא שונה. גם אם בכלי התקשורת המסורתיים מביאים לנו את הידיעות על הנעשה בעזה בטפטופים, גם אם עוטפים אותן במסגור של "כשל הסברתי", התמונות מציפות את הרשת – וגם אותנו.
מצוקת הרעב האיומה של העזתים מושמעת מפיהם, בקולם, אל כל מי שמוכן להקשיב בישראל ובעולם. חבר, רופא מאחת ממדינות אירופה, שהתנדב בעבר בבית חולים ברצועה, חלק איתי לאחרונה התכתבות עם אחד מעמיתיו לחדר הניתוח, שמחפש כבר ימים חלב לביתו בת ה-4 חודשים. "רק תעזור לי לברוח מכאן", התחנן. "שום דבר אחר כבר לא יעזור".
הרעב בעזה הוא עובדה
ביום שישי האחרון פרסם הסופר, זוכה פרס ברנר לספר ביכורים, צבי בן-מאיר פוסט בדף הפייסבוק שלו, בו כתב שהוא "מתקשה להעריך את מי שמשוכנעים שבעזה יש רעב ברמה של ברגן בלזן או ג'נוסייד ברמה של אושוויץ וכל מה שהם עושים או עושות זה לצייץ על זה", הוא הוסיף: "מי שמעלה תמונות של יעני ילד מורעב בעזה שאלוהים יודע מהיכן היא, ואז ממשיך הלאה לחייו – לעבודה, לאספרסו, להופעה, לחו"ל הבא… אני פשוט מתקשה להאמין לו שהוא מאמין לעצמו".
בין מאות תגובות, חלקן מתקוממות וחלקן תומכות, את תשומת ליבי תפסה במיוחד תשובתה המנומקת של שירלי רימון, לשעבר ראש אגף החינוך בעיריית תל אביב: ״לעיתים אנשים מפגינים, כותבים, משתפים ומביעים זעזוע גם כדי לשמור על עצמם. לא כי הם מאמינים שזה ישנה משהו. אלא כדי לוודא שהם עצמם לא משתנים. שהלב שלהם לא מנרמל ידיעות על רעב המוני, שקורה ממש לידנו״.
לב שמסרב לנרמל ידיעות על רעב המוני לא חייב להיות בשמאל. קריאה לעצור את הרעב בעזה יכולה לבוא מכל אזרחית ומכל אזרח, בכל צידי המפה הפוליטית. היא יכולה גם להישמע מפיהם של עיתונאים מבלי שהם יצטרכו להתנצל על כך – כי הרעב בעזה הוא עובדה. מי שמבקש לערער עליה, מוזמן לעשות עבודה עיתונאית ולחפש הוכחות שיסתרו אלפי עדויות ותמונות ודיווחים של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, אליהם הצטרפו ביממה האחרונה גם ארגונים ישראליים (דוח בצלם). מי שמבקש למחות על הרעב, יכול לעשות זאת בשם קדושת החיים ובשם חמלה לאזרחים, לנשים ולילדים, שמוצאים את עצמם קורבנות מלחמה משני הצדדים, ועדיין לרצות למגר את החמאס.
״אל תספר לי על ילדה
שאבדה את עינה
זה רק עושה לי רע, רע, רע
רק עושה לי רע״.
כך שרה נורית גלרון ב-1989, על האדישות בחברה הישראלית סביב מחירי האינתיפאדה הראשונה.
שיטוט ברשתות החברתיות מגלה שבצד מי שמפגינים, כותבים ומשתפים את מצוקת הרעב בעזה, צפים גם פוסטים של מי שמאיימים למחוק מהפיד חברים שממשיכים לעסוק בנושא. חלקם מצדיקים זאת בזוועות ה-7 באוקטובר, ואחרים, כמו ברקו באולפן, פשוט סבורים שזו לא הבעיה שלהם. מפחיד לחשוב שיש גם כאלה שזה אפילו לא עושה להם רע.
בצד השני של העולם
בשם ההגינות, חשוב להזכיר שבעת מלחמה נדיר שאנשים מכירים באנושיותו של הצד השני, או במעשים לא מוסריים של הצד שלהם.
עורך ה"ניו יורקר", דיויד רמניק, כתב אתמול בטור נרחב לאחר ביקור בישראל, כי כך נהגו גם האמריקאים. הם הסיטו מבטם ממעשים קשים ומפגיעה מיותרת באוכלוסייה אזרחית בוויטנאם, באפגניסטן ובוודאי שבעירק.
עיתונאים ספורים בלבד כתבו בזמן אמת על שיטות החקירה והעינויים במתקן המעצר בגואנטנמו, בזמן שצבא ארה"ב ניצל את המרחק הגיאוגרפי על מנת להגביל את גישתם של עיתונאיםות למקום. (מי שמעוניינת בהרחבה יכולה להאזין לעונה של הפודקאסט Serial בנושא).
בשונה מהאמריקאים, המלחמה שלנו לא מתקיימת בצד השני של העולם. בימים מסוימים, הדיה נשמעים בחופי ימה של תל אביב. ואמנם עיתונאיםות מוגבליםות בכניסה לעזה, אבל אלפי ישראלים יוצאים ונכנסים ממנה, כשהם סוחבים עמם צלקות פיזיות ונפשיות, באופן יומיומי. בין אזרחינו ישנם כשני מיליון א.נשים שדובריםות את שפתם של העזתים ולחלקם אף קרובי משפחה ברצועה.
ההתעלמות אינה רק לא מוסרית, היא לא אפשרית.
האמת על הזוועות
בטורו ב"ניו יורקר", הביא רמניק ציטוט של ג'ורג' ארוול, מחבר הספר "1984", שכתב על מלחמת האזרחים הספרדית בה השתתף, במאמר הנושא את השם "Looking back on the Spanish War"
"אני יודע שחלק מהאכזריות בוצעה על ידי הרפובליקנים, אבל הרבה יותר, ועדיין ממשיכה להתבצע, על ידי הפשיסטים. מה שהשאיר עלי רושם אז, ונשאר איתי, הוא שאכזריות מתקבלת או נפסלת לגמרי על בסיס נטיות פוליטיות. כולם מאמינים באכזריות של האויב ומכחישים את זו של הצד שלהם, מבלי להטריד עצמם בבחינת ההוכחות".
בסוף אותה פסקה, ממשיך אורוול, "לצערנו, האמת על הזוועות היא הרבה יותר גרועה מאשר האם שיקרו לגביהן או שהפכו אותן לתעמולה. האמת היא, שהן מתרחשות".
משכך, כדאי להזכיר לכל מי שמסיט את מבטו, מעדיף להתעלם או שקוע בכישלון ההסברה, את העובדות שמתרחשות כאן ועכשיו: הרעב בעזה קורה ברגע זה. חמישים חטופים עדיין לא שבו הביתה. חמישה־עשר לוחמים נפלו ברצועה מאז תחילת החודש, ושבעה־עשר התאבדו מאז תחילת השנה. בעזה נהרגים מדי יום עשרות אזרחים.
תגובה אחת
ההשוואות לעירק ולוייטנאם אינן במקומן, הואיל וארה"ב לא הגיבה לטבח מפלצתי כדוגמת 7/10. במקרה של וייטנאם הייתה זו המלחמה הקרה והמאבק הבין גושי שנתנו את אותותיהם והפלישה לעירק ב-2003 הייתה על סמך ראיות מפוקפקות. יתרה מכך, ארה"ב אינה גובלת בעירק או וייטנאם ובניגוד לישראל לא ניצבה בסכנת השמדה.