בשבוע בו צוינו 600 ימים למלחמה, 600 ימים מאז היום הארוך ביותר בהיסטוריה שלנו, 600 מאות ימים שמרגישים כמו שבע מאות ושבעת אלפים באוקטובר – ראינו אנשים גוועים.
אנשים גוועים ברעב בעזה. צובאים על תחנות חלוקת מזון, צובאים על מחסנים, מתנפלים על משאיות. מוכי ומזי רעב, סבל ואימה.
אנשים גוועים בישראל. לא מרעב. החיים הלכאורה נורמלים מכסים על קיבה ריקה ממדינה, מהנהגה. 58 אזרחיםות מסמליםות את מה שפעם היה הביטחון האולטימטיבי. הביטחון עליו סיפרנו בשיעורי אזרחות, בצבא ועל ההר בטיול להודו – אז כשידענו, שמכל מקום יבואו לחלץ אותנו. הביטחון שגווע.
אני לא מנסה להשוות בין גוויעה ברעב ממשי בעזה לגוויעה המטפיסית בישראל. אין תחרות בין אזורי אסון. כמו שכתב טולסטוי בפתיחת אנה קארנינה, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". כך במזרח התיכון, ובפיסת האדמה הישראלית-פלסטינית, כל המשפחות והמדינות האומללות, אומללות על פי דרכן.
אין מה לעשות עניין מהיום השש מאות, הוא אומלל כמו קודמו ה599 וכמו הלילה ה601. חייל על ציר פילדלפי, חטוף במנהרה בח'אן יונס, ילדה באוהל באל-מוואצי, מעבירים כולם את אותו הלילה המאוס גם ללא הספירה והמימים המושקעים שלנו, אלה שיושבים כאן מעבר להרי האופל העזתי.
להסתכל מכאן על עזה, השבוע, עורר בי קבס. אי אפשר להמשיך להאמין בלב שלם במלחמה צודקת או הגיונית כשהמוני א.נשים ומשפחות רודפים אחר משאיות עם שקי קמח. כשצילומים של אישה מבוגרת מנסה לאסוף גרגירי קמח שנשפכו על האדמה ובוכה בלי קול, נשארים איתך גם אחרי שהמסך נכבה. ידענו שהרבה כאן לא עובד כבר בבוקר המחדל ב-7 באוקטובר, אבל זה כבר 20 חודש אחרי והמחשבה שממאנת לחלוף היא – האם בכלל יגיע תיקון?
עם יד על הלב, אם האסטרטגיות המתוחכמות של מדינת ישראל, המדינה, הצבא ומערכת הביטחון שיודעות ליירט כטב"מים עם קרני לייזר ולפוצץ ביפרים מרחוק, היא הרעבה של אוכלוסייה אזרחית לצורך שבירת ארגון טרור רצחני, אז (עוד) משהו לא עובד.
עברנו שלב
בשבוע שעבר כתבתי על כך שאין צידוק להרעבה מעשה ידי אדם במאה ה21. כתבתי "לא תרעיב", וא.נשים כתבו לי בתגובה "לא תרצח".
נכון, העם בעזה יצא ועבר את הגדרות כדי לרצוח בנו. כדי לחמוס, להרוג ולחטוף. ואם לא היו עושים זאת, לא היו יושבים עכשיו מורעבים מעבר לגדרות. יש לכאורה משוואה, וכך אנחנו מסבירים לעצמנו את המציאות האיומה שיש לנו יד ביצירתה.
בתוך המלחמה האיומה הזו, אין לי צורך לצייר עצמי כיפת נפש. בין קורבנות לאחריות ניסיתי לצייר קו, לא ישר, לא מקווקו, אני בעיקר לא יודעת איפה עובר הקו.
אני זוכרת לעזתים את ה-7 באוקטובר ויודעת שהם יזכרו לי את מה שקרה מאז.
יש מורכבות מוסרית רבה בהתבוננות של עם במלחמה על עצמו, וגם על אויבו, כל אחד מהצד שבו הוא צופה על הגבול ועל שדה הקרב. לפרק את נקודת המבט הזו ייקח שנים.
כשצבא יוצא לקרב, הוא לא עושה הכנה מוסרית. לכן המציאו את דיני המלחמה. ב-8 באוקטובר, לא ציפיתי לראות את צה"ל נכנס לעזה עם פרחים בצריח. אנחנו יודעים איך מלחמות מתנהלות, אנחנו רוויי מלחמות. אך המראות שהגיעו השבוע מעזה מאותתים לנו – עברנו שלב.
זה לא חזיון תעתועים
אזרחים נהרגים במלחמות. בוודאי במלחמות אורבניות מול ארגוני טרור, שאחריותם על אזרחיהם מינימלית. מזה חודשים רבים נשמעת זעקת ההרג המסיבי של אזרחים בעזה ואנחנו מסכינים ומשלימים עם זה, כאחד ממחירי המלחמה. לעיתים, אנחנו מייחסים את הזעקות הללו לאנטישמיות, או אנטי ישראליות. שקיימות, בוודאי, זהו לא חזיון תעתועים.
אבל כך גם ההפצצות המסיביות על עזה, ההרעבה, הסירוב העיקש של ממשלת ישראל להשיב את חטופינו בעסקה. סירוב שמהדהדים שני השרים החזקים בקואליציה, סמוטריץ' ובן גביר ומיישם בנחישות ורפיסות ראש ממשלת ישראל. סירוב שמבהיר לנו שיש כאן קו מוסרי וצבאי אחד לפיו מנהלת ממשלת ישראל את הלחימה בחודש ה20, בסוף שנתה השנייה של המלחמה.
ביקשנו את חטופינו, ביקשנו הסרת איומים על חיינו, לא ביקשנו מסע נקמה המוני שיניף את חרב פשעי המלחמה מעל ראשי כולנו, ינחית את הבידוד עלינו ויצבע את המותג ישראל בצבעי שחור ואדום שייקח עשרות שנים לקלף. יש לנו אחריות ערכית לחיינו כאן, וגם מוסרית.
חלקנו כואבים את כאב הילדים והמשפחות בעזה, חלקנו רואים בהם אויב ולא מסכימים לרגש לעלות. אלה וגם אלה, מסכימים כי לבצע פשעי מלחמה של הרג אזרחים חפים מפשע באופן מאסיבי או הרעבה מכוונת אינו ערך בבית ספרנו, אינו דבר שאנו רוצים כדם על ידינו.
ואם אין הרג מאסיבי ואין הרעבה ייצא ראש ממשלת ישראל וידבר אל עמו בעברית הפעם, ויסביר, הוא ודובר צה"ל ושר החוץ ושר המשפטים וכל מי שאמונים על זה, כיצד פועלת המכונה, כיצד היא נמנעת ונזהרת מהרג אזרחים, כיצד היא עוצרת את משאיות חמאס אך שולחת אוכל ומזון לאזרחים באיזור מלחמה שהפך איזור אסון. כי מכונה שרק מרעיבה, שמביאה להרג מאסיבי, ולא מסבירה, שותקת, בעצם כן מסבירה ואומרת: כן, זו אני. והאני הזה, כבר לא מרגיש כמו אנחנו.
אנחנו לא מוכנים להרעיב, ואנחנו לא מוכנים שיהרגו באופן חסר אבחנה בשמנו.
בתיקון ליל שבועות הערב, אני חושבת מי האני, איפה המכונה, האם היא עדיין אנחנו, ואיפה אנחנו. החטופים הלכו לאיבוד, מדינת ישראל לא מוצאת אותם. ואיתם, אנחנו גם לא מוצאים אותנו.
