היו שנים בחיי שכל מה שרציתי היה להיות כמו הכוכבים והכוכבות של הסרט 'שיער' — לרקוד בפארק פרועת שיער בעוד חבריי שורפים את צווי הגיוס שלהם ולחלום על שלום. אבל זו לא המציאות שנולדתי אליה.
אני לא שרפתי את צו הגיוס שלי, ונדמה שמאז שנת 1995 כבר לא רוקדים ברחובות, ובטח ובטח שלא אומרים בפרהסיה את המילה שלום. אנחנו חיות במלחמה, אחת שנדמית לקיצון ההופכי לשיר Aquarius בקאנון.
אבל אז: וודסטוק לשלום.
לפני שבעה חודשים התקבצו יחדיו שש נשים צעירות והחליטו להקים את הוודסטוק הישראלי הראשון — 'וודסטוק לשלום' (ראיון עם נטע קינד, אחת ממפיקות האירוע, לקראת הפסטיבל ממש פה). אירוע שדווקא עכשיו, בשיא המלחמה הנוראה בתולדותינו, קורא במופגן ובאומץ לשלום ולסוף המלחמה, בדומה לוודסטוק המקורי שהתרחש בשנת 1969 בארצות הברית והיה השיא של תרבות הנגד שהתנגדה למלחמת ויאטנם.
"זה הסיכוי שלי", חשבתי במעי, "סוף סוף אוכל למשש את פנטזיית 'שיער' שלי". ואכן, ב-26 בדצמבר שמתי פעמיי ל'שיטים' שבערבה, ל'שלושה ימים של שלום ומוזיקה'.
וזה לא היה מה שציפיתי.
לא מה שציפיתי
חשבתי שאני הולכת להשתתף בשלושה ימים של דיבורי פוליטיקה, מהסוג שמנסים להימנע ממנו בארוחות משפחיות, פשוט שישתתפו בה גם היפים. אבל למעשה חיכתה לי הפתעה.
בערב שישי לעת שקיעה יצאתי למדבר מהשער שמאחורי הבמה המרכזית. ילדים הפריחו בועות סבון ענקיות וצעקו בעונג. ילד כבן 6 ואביו ניסו להעיף עפיפון בדבקות ראויה לשמה. בחור צעיר ניגן בגיטרה ושר שיר בערבית ומסביבו הצטרפו צעירים לשיר בקול שני.
פתאום הבנתי. עד אותו רגע התייחסתי לשלום במובן הפוליטי-מדיני שלו, בתור הסכם שנחתם אי שם מאחורי דלתיים סגורות. אבל עכשיו, במדבר, אני לפתע רואה אנשים מתרגלים שלום בשטח, ברגליים. שלום שאפשר ליישם. אולי ככה נראה שלום אמיתי, שירים בשלוש שפות וילדים משחקים בבועות סבון. ושקט. ובטוח.
אבל זה חלילה לא אומר שהיה רגוע, שכן הלו"ז היה עמוס, שלא לומר גדוש מעל ליכולת הכלה. בכל רגע נתון לאורך הוודסטוק היו לפחות שלוש הופעות, סדנאות והרצאות הסובבות סביב הנושא. מצאתי את עצמי לא פעם רצה ממתחם אחד למשנהו ב'פומו' אינסופי.
שאלתי חבר שנכח בפסטיבל איך היה האירוע עבורו. הוא ענה שעבורו כל הוודסטוק היה מורכב מרגעים שכל אחד מהם לבד "כבר הופך את הכול לשווה את זה". הוא סיפר לי על נטע וינר ומוחמד מוגרבי, ראפרים שהופיעו יחד על הבמה המרכזית בבוקר שבת, "פשוט לראות אמן ישראלי יהודי ואמן פלסטיני מופיעים יחד… פתאום כל המצב נראה הרבה יותר פשוט ממה שמציגים לנו אותו".
אספר שגם לי היה רגע דומה. ביום שישי בערב הופיעו על הבמה המרכזית נעם ענבר המופלא עם מרוואן חלבי, מוזיקאי צעיר ומוכשר כמו שד. שניהם עמדו על הבמה עם גיטרות ועם קולות של מלאכים, ולא אתבייש להודות שבכיתי לא פעם, במיוחד כשביצעו את Where is my mind של הפיקסיז בעברית ובערבית.
ואולי היה זה דווקא בבוקר שבת, לראות את חברתי איה, פלסטינית עם אזרחות ישראלית מחיפה, רוקדת עם איילת בת החמש ברחבה המרכזית לצלילי ההופעה של דנה ברגר.
או אולי בעצם היה זה בהופעה של יובל מנדלסון והמסע לפולין, כשמנדלסון צועק מעל הבמה: "אנחנו רוצים את השלום! אנחנו מאמינים בשלום! אנחנו נביא את בשלום!" והקהל חוזר אחריו אחוז טירוף. עמדתי שם בקהל נדהמת. הרי עד עכשיו הרגשתי שאני צריכה להצניע את עמדותיי ה'קיצוניות' של חתירה לשלום ולהפסקת המלחמה (אפילו תמיכה בזכויות אדם לא עלינו), והנה מול עיניי המשתאות 1500 איש ואישה צועקים בדיוק את זה במופגן, בפרהסיה ובלי להתנצל.
תקווה היא פעולה
אז האם בסוף זה היה שווה את זה?
במילה אחת? כן.
במספר מילים? אני מאמינה כי המחנה הליברלי בישראל היה עסוק כל כך הרבה שנים, וביתר שאת עכשיו, בכיבוי שריפות, כאשר כל פעולה שהיא אקציה ולא ריאקציה ראויה לתמיכתנו. במיוחד ובמיוחד כשמדובר בקריאה אקטיבית לשלום ולעצירת המלחמה, ובמיוחד לנוכח הפילוג הבלתי נסבל בתוך המחנה הליברלי.
בנוסף, מטרת האירוע העיקרית על פי צוות ההפקה הייתה ליצור קהילה שממנה יוכלו לצמוח יוזמות ושיתופי פעולה נוספים שיקדמו את המטרה המדוברת. כך שבשביל לקבוע אם וודסטוק לשלום באמת השיג את מטרותיו האובייקטיביות צריך יהיה לחכות ולראות.
נכון, יש לא מעט ביקורת על האירוע וגם היא לגיטימית. מנותק? כנראה. הגמוני? אולי. היפי? בוודאות. אבל זה עדיין משהו. זה צעד, זאת יוזמה שמקדמת, שמנסה לקדם תקווה. וכמה כאלה כבר יש?
ואולי משום שהייתי עדה לתהליך ההקמה של הוודסטוק, אני חייבת לציין שהעובדה ש-6 נשים צעירות הצליחו להרים אירוע של 1,500 איש שמדבר על שלום בזמן מלחמה היא הישג אדיר. כל כך הרבה יוזמות ותוכניות מלאות כוונות טובות לא מצליחות לקרום עור וגידים. והנה, דווקא זה ודווקא עכשיו. ועל זה אני אומרת, כל הכבוד. אני גאה שלקחתי חלק קטנטן בדבר הזה, מי ייתן ויהיו עוד מיליון כמוהו.
אז בואו נחזיק ידיים ונשיר 'שיר לשלום' ברגליים יחפות ובשיער פרוע, כי מה כבר יש לנו להפסיד? כי כמו שהזכיר לנו בוודסטוק מעוז ינון: "תקווה היא פעולה". אז בואו ניצור תקווה.
