אחד מאירועי האופנה המשמעותיים ביותר בכל שנה הוא אירוע המט גאלה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. הוא מלא בכל המי ומי שלבושים ולבושות בפריטים הכי נחשקים ומעניינים. השנה, הנושא של הגאלה היה "יפהפיות נרדמות: אופנה מתעוררת מחדש". התמה השנתית הייתה "גן הזמן", סיפור קצר של הסופר ג'יימס גראהם באלארד.
הסיפור מתאר רוזן ורוזנת החייםות יחדיו בווילה יפיפייה ובה גינה קסומה של פרחי קריסטל שביכולתם להחזיר את הזמן אחורה. חייהם שלווים ויפים, אך ישנו קאץ' – אספסוף המורכב מאנשי מעמד הפועלים מתקרב מיום ליום אל הווילה, במטרה לרצוח את הרוזן והרוזנת ולהביא להרס הווילה. כדי להתמודד עם האיום, הרוזן קוטף את פרחי הקריסטל וכך צופה באספסוף חוזר אחורה במסעו ומתרחק מהווילה. זהו פתרון זמני מאוד. בסוף הסיפור נגמרים הפרחים והאספסוף מוצא שני פסלים – הרוזן והרוזנת הפכו לאבן.
אחד המסרים שניתן לקרוא מהסיפור הוא מסר מעמדי – על חוסר השוויון בין מעמד הפועלים למעמד הגבוה והיכולת של המעמד הגבוה לחמוק מביקורת בעזרת המשאבים שברשותו. עם זאת, המשל אומר שאף אחד.ת לא יכול.ה לחמוק מביקורת לתמיד – כי הזמן יוכיח את עצמו כמשווה בין המעמדות.
באופן אירוני, אירוע המט גאלה כולו הדגיש את המסר הזה מעבר לכל סיפור דמיוני: מחוץ לאירוע התקיימה הפגנת תמיכה בפלסטינים ועלה חשש שהמפגינים יפגעו באירוע. בין אם אני תומכת ובין אם מתנגדת לאותן הפגנות, אני מוצאת את הפחד שהאירוע יהרס על ידי מפגיניםות אירוני להחריד. הפחד של המעמד הגבוה לאבד קצת מהכיף ומהיופי בתמורה להתייחסות למציאות המורכבת בה אנו חייםות, הוצג פה בצורה כה מוחשית. מצג הראווה אל מול הסבל האנושי הנחווה במזרח התיכון הוא פשוט הדוגמא הברורה ביותר למסר של אותו סיפור שמהווה השראה לאירוע. הנה, המעמד הגבוה לא לוקח חלק פעיל בעולם ומתעלם מהביקורת באמצעות כסף. בזמן המט גאלה, החל צה"ל את פעולתו ברפיח. המבקרים מהצד הפלסטיני טוענים שהבחירה לא להתייחס למלחמה בעודה מתרחשת, היא צבועה ומציגה באור רע את האירוע כולו.
View this post on Instagram
ביקורת נוספת על האירוע, עלתה מהצד הפמיניסטי. קודם כל, ההבדל בין תלבושות הנשים והגברים הוא מהותי ועקבי. גופן של נשים נמדד ועובר ביקורת קפדנית. הוא נסקר בכל גוף תקשורת ונתון לשיפוט ולראווה. הגברים יגיעו בחליפה פשוטה וסטנדרטית שלא תמשוך אליה עניין או ביקורת. נשים שוב מוחפצות במרחב וגברים נהנים מהיכולת לחמוק מביקורת גם אם לבשו בגד פשוט. קשה לנו לדמיין עולם בו לא זו המציאות, שהסטנדרטים עבור גברים בכל הקשור ללבוש ולגוף הם משמעותית נמוכים יותר מהסטנדרטים המוצבים לנשים. בשל היותן של התלבושות מצג ראווה, אנחנו נתקלותים בשמלות שבלתי אפשרי לנשום או ללכת בהן. שאינן פרקטיות בשום צורה, אפילו לא לעלייה במדרגות.
דוגמא קלאסית לכך היא קים קרדשיאן, שבחרה ללבוש מחוך כל כך צמוד, שיצר לא מותן לא אנושית כמעט, עד שלא הצליחה לנשום כראוי במהלך הריאיון. דוגמא נוספת היא הזמרת טיילה, שהגיעה בשמלה במראה חול, שלא אפשרה לא לטפס במעלה המדרגות ואילצה את אנשי הצוות לסחוב אותה. שמלתה של קארדי בי דרשה שלפחות תשעה אנשי צוות יפרשו אותה על פני השטיח האדום ואלה רק חלק מהדוגמאות.
גם כאן ניתן לראות את הניתוק – בין אם זו האפשרות להציב סטנדרטים לא אנושיים לגוף באמצעות כסף שקונה תרופות וניתוחים ובין אם זה בתלות של אנשי המעמד הגבוה באנשי המעמד הנמוך, אנשי הצוות שפיזית יסחבו אותם במעלה המדרגות. עצם האפשרות לעצב שמלה שבלתי אפשרי ללכת בה היא התנשאות שאין כדוגמתה – הבגד מפסיק לשרת את האדם באופן פרקטי והופך לאמנות גרידא. משהו שמתאפשר רק כשיש לך מיניונים שישנעו אותך ממקום למקום. בקיצור, הייתי משווה את המט גאלה לנשפים של האריסטוקרטיה הצרפתית שהובילו למהפכה, שהגיעו לרמת פאר לא הגיונית ויצרו הפרדה גסה כל כך בין מעמד הפועלים למעמד העליון.
הבחירה דווקא בנושא הזה למט גאלה של 2024 סוגרת מעגל שכן, הקריקטורה והמציאות נפגשו וביחד הם מתעלמים מהמציאות – ומהאפקט שלהם עליה.
