בזמן שקמתם לעוד אזעקת חות'ים, רטנתם, הערתם ילדים ובו בזמן ניסיתם למצוא על המפה איפה נמצא נמל ראס עיסא ומדוע לעזאזל ישראל תוקפת אותו, פורסם השבוע בניו יורק טיימס מאמר מעניין של ניקולס קריסטוף, כותב מנוסה המכיר את תימן. כותרת המאמר: "7 מיליארד הדולר שבזבזנו בהפצצת מדינה שאנו לא יודעים למצוא על המפה".
במאמר, מתאר קריסטוף כיצד ארה"ב, תחת ממשלי ביידן וטראמפ, הפציצה במשך חודשים את תימן מבלי שהשיגה שום הישג מדיני וצבאי משמעותי. זה היה נשמע מוכר, אז נכנסתי לכתבה.
קריסטוף, עיתונאי שביקר בתימן מוכת מלחמת האזרחים והרעב מעשה ידי החות'ים הרבה לפני מאורעות ה-7 באוקטובר (חצי מהילדים בתימן נמצאים בתת תזונה לפי נתוני האו"ם), מתאר שערורייה של מדיניות אמריקאית כושלת מול המליציה מתימן (ששולטת על 60% מהמדינה).
לאחר שהחלו תקיפות החות'ים את ספינות הסחר בים האדום, הפציץ ממשל ביידן יעדים של החות'ים בעלות של מיליארדי דולרים. למרות זאת, הירי נמשך, החות'ים לא הורתעו, נתיבי הסחר העולמיים נפגעו וההפסדים של הכלכלה העולמית, החלו להיערם במיליארדים.
מטפלים בחות'ים
עם כניסתו לנשיאות, החליט גם טראמפ "לטפל" בחות'ים. זה כלל קמפיין הפצצה אווירי, שהתפרסם בשל דליפת המידע שהתרחשה כשצורף עיתונאי ה"אטלנטיק" לקבוצת "סיגנל" ממודרת של בכירי הממשל, בהם שר ההגנה וסגן הנשיא.
האמריקאים החלו במבצע תקיפות אוויריות שנראה היה שהולך לכיוון של עימות משמעותי עם החות'ים. לרגע, חשבה ישראל שארה"ב תטפל בזירת החות'ים ואנחנו נוכל להתרכז בשאר הזירות. לרגע, זה הרגיש כמו קואליציה מחושבת של מהלכים.
ובכן, הבאזר מצפצף בצרימה. ארה"ב של אמריקה, בהובלת איש עסקים שהפך לנשיא, שרואה הכל דרך עינית הדולרים והכלכלה מובילה את המדיניות שלו באופן די צפוי, הגיע להסכם נפרד עם החות'ים: הם לא יתקפו יותר בים האדום והאמריקאים יסיימו את המלחמה מצידם. כן, כל כך מהר. מלחמות נצח הן המצאה ישראלית של איש שחינו סר אפילו בעיני טראמפ.
האם הם הוציאו הבטחה מהחות'ים להפסיק לירות על ישראל? לא. הם גם לא ניסו.
טפטופים
קריסטוף מתאר כיצד ארה"ב הוציאה 7 מיליארד דולר על מבצעי התקיפות האוויריות המרובים בתימן, עם תחמושות מדויקות, מטוסים חדישים ונושאות מטוסים יקרות, אבל את הסיוע ההומניטרי שכלל סיוע לתזונת ילדים בעלות של 1 דולר למנת תזונה יומית, היא קיצצה (האיש העשיר בעולם, מאסק, אחראי לקיצוץ הזה).
החות'ים אגב, הפילו שישה כלי טיס בלתי מאוישים אמריקאים בעלות 30 מיליון דולר לכלי, בנוסף לשני מטוסי F-18 בעלות של 67 מיליון דולר למטוס. כל זה, מלבד עלות החימושים, הסתיים בהוצאות של מיליארדים ללא תועלת ותוחלת.
אפשר להגיד הכל על טראמפ, אבל בחישובי דולרים הוא מבין. לכן, זה לקח לאמריקאים פחות מחודשיים להכריז "ניצחון", קרי סיום המבצע עם הסכמה בסיסית של החות'ים על חצי ממטרותיו. במקביל, החות'ים כמובן הכריזו גם הם על ניצחון והנה, סאגה חצי-כושלת נוספת הגיעה לסיומה. אחרי כישלון הסעודים מול החות'ים, הגיעו האמריקאים שהשיגו חצי הישג, והותירו את ישראל לבדה מול אויב שאיש לא מצליח להבין או להרתיע. זה לא שזה בלתי אפשרי, זה רק דורש משאבים שאיש לא מוכן להשקיע.
ישראל מופצצת על ידי החות'ים מזה 20 חודשים, ב"טפטופים", כמו שנאמר. ממשלת ישראל, שמילים הן הנשק החזק ביותר שלה, ממשיכה לפזר איומים חלולים על המיליציה האיראנית, שולחת מטוסים לתקוף נמלים, שדות תעופה ולהעלות עשן בתימן.
תוצאות? הנה שוב הבאזר. אין. הירי נמשך, בעיקשות ובנחישות.
האסטרטגיה הישראלית
אם ישנה אסטרטגיה ישראלית בהתמודדות מול תימן, היא מתבטאת ברכיב מרכזי של הבלגה. כלומר, אין תקיפה לאחר כל ירי של החות'ים, שמיורט בהצלחה. כלומר, מדובר במדיניות הכלה על מלא. בגלל שאנחנו מעורבים בעוד זירות, אנו לא מבחינים בזה, זה מתערבב לנו עם שנה וחצי של מלחמה כוללת. והם בונים על זה שלא נבחין. ישראל מגיבה כאשר כטב"מ תימני חודר את שכבות ההגנה או כשנופל טיל בנתב"ג, מפציצה ולמרות זאת – הירי נמשך.
זו מדיניות הכלה מורחבת, על ספידים: השבת ירי רק כאשר יש נזק או נפגעים, ללא כל מהלך שיפגע במוטיבציה של החות'ים לירות. אין כאן הרתעה, זו עובדה. רק הרבה ציוצים, אצבעות מונפות בסרטונים מבוימים – ואזרחיםות שמביניםות שאין תוחלת במדיניות ממשלת ישראל שלא מצליחה לייצר לנו את הדבר הבסיסי ביותר – ביטחון.
לא ביקשנו לנצח את יוקר המחיה, לא ביקשנו להיות אהודים באירופה. רק לישון לילה שלם ברצף.
קו ישיר מחבר בין כל הזירות בהן ממשלת ישראל הנוכחית מובילה אסטרטגיה ביטחונית. מילים, ציוצים, נפנופי אצבעות, קול בריטון סמכותי – שמכסים על ביטחון חלול. על אי ביטחון. על מדיניות הכלה של טילים, אזעקות, צווי 8 שנשלחים כבר בפעם השמינים ועוד ועוד עדויות על הסבל שעוברים החטופים כבר כמעט שנתיים במקום הכי קרוב והכי רחוק בעולם: עזה.
האסטרטגיה האמריקאית
אם נביט במצב דרך עיניו של טראמפ, שסיים כעת ביקור במזרח התיכון, ביקור שהוכתר כהצלחה כלכלית מסחררת לצד חיזוק בריתות אסטרטגיות, נבין שאת כל העקרונות שהוא יישם, מחסירה ממשלת ישראל.
ראשית, טראמפ החל במבצע צבאי, כשהבין שההוצאות עולות על התוצאות, חתר להסכם, תוך מינוף הלחץ הצבאי שהשיג.
טראמפ הבין מהר מאוד, שלחץ צבאי למטרת לחץ צבאי הוא דבר בזבזני, חסר הישגים. בסופו של דבר, כל לחץ צבאי מסתיים בהסכם – גם ממשלת ישראל תגיע לבסוף לאחד כזה ובכישלונה, תנסה לטעון שניצחה.
שנית, באזור מלחמה ואסון כמו תימן, תשאיר למי שמייצר את האסון לקחת קרדיט על הזוועות. הרעב בתימן הוא אירוע באחריות החות'ים ותוצאת מלחמת האזרחים בה. את הקרדיט המפוקפק הזה, השאיר טראמפ להם. כך גם את האסון והרעב של תושבי רצועת עזה, רצוי היה להשאיר למי שיזם את המתקפה, למי שמחזיק בני ערובה.
במקום זאת, ברצף של מהלכים חסר אסטרטגיה, מצליחה ישראל לקבל קרדיט מפוקפק גם על הרעב בעזה. כל האסונות שעוברת אוכלוסיית עזה מיוחסים לישראל, באדיבות כלכלת הציוצים של שרי ממשלתנו, הכיסא החשוב מכל של ראש ממשלתנו, השימוש המטומטם וחסר המוסר של הממשלה בכלי מניעת הסיוע- כלי, הרעבת תושבי עזה – והרבה מאוד "ברגים במכונה" שמבצעים פקודות וממשיכים לתחזק את האסון.
באמריקה של טראמפ, על אף כל מגרעותיה, על אף החרב המונפת מעל צווארו של כל מי שלא מיישר קו, נדרש בכל זאת מבט ישיר אל המציאות. נדרשת יעילות, נדרש היגיון. הפסדים חותכים מהר.
המחירים
הגיע הזמן להבין, בשנתה השנייה, אין במלחמת עזה רווחים.
לו רצתה לשקם את ההרתעה אחרי מחדל אוקטובר, ממשלת ישראל אמורה הייתה לחתור לשחרור מהיר של אזרחיה מידי ארגון טרור נתעב. השארתם שם, יותר מכל, מעיד על חולשה. חולשתה של מדינה ריבונית שלא מצליחה לחלץ 58 אזרחיםות וחייליםות מידי ארגון טרור.
אין בושה גדולה מזו, אין חולשה גדולה מזו, אין חוסר תוחלת גדול מזה.
בזירה הבינלאומית, ישראל משלמת מחירים חסרי תקדים, כשתחת ידה נפוץ בעזה רעב כבד, נורא, כלפיו אנו לוקים בעיוורון מלא. וגם בזירה הפנימית, המלחמה ממשיכה לכרסם ברקמה האנושית שלנו. ביכולת שלנו לחיות כאן, ביחד.
טראמפ נטש את ישראל בזירה החות'ית, לא כי הוא מפנה גב לישראל (הנה תחושת הקורבן שלנו עולה שוב), אלא כי הוא חושב ברציונליות. הוא מחשב את האינטרסים של המדינה שלו, המעצמה הגדולה בעולם שאפילו לה אין עודף דולרים לבזבז כשזה חסר תוחלת.
אז הוא נוסע למזרח התיכון, למטרת חיזוק בריתות. רוקם עסקאות של טריליונים, מכירת צ'יפים וטכנולוגיה אמריקאית ייחודית, מטוסים חדישים מחליפים ידיים – וישראל, שאמורה הייתה להיות בתוך הדיל, לקבל חמצן כלכלי נדרש כל כך אחרי שנה וחצי של מלחמה יקרה, בנפש ובשקל, מסרבת לכך.
כי הרי אנחנו נלחמים "מלחמה צודקת".
ובכן, הנתונים מראים אחרת. מדינה שמעוניינת בשיקום הרתעתה ובביצור ביטחונה, אמורה הייתה למגר ירי טילים של מיליציה איראנית ממדינה שאנחנו בקושי מוצאים על המפה. היא בוודאי הייתה צריכה כבר להשיב לגבולה את כל אזרחיה ואזרחיותיה שנחטפו בזמן שהיא ישנה במשמרת וכשלה בהגנתם.
ממשלת ישראל ממיטה עלינו אי-ביטחון – ועל כולנו, הא.נשים הטוביםות שממשיכיםות תוך הורדת ראש והמשך תרומה למדינה, על כולנו להטיל ספק גדול. המשך ההתנהלות הזו מחלישה את ישראל ומבצרת את אי הביטחון שלנו.
כדאי ללמוד מאמריקה הגדולה, לחסוך במשאבים מתכלים, לכרות בריתות, לדאוג לאנשים, לדאוג לכלכלה. אנחנו לא רק נלחמים במדינה שאנחנו לא יודעים למצוא על המפה, אנחנו הרי גם בעזה הלכנו לאיבוד.
וכבר יהודה עמיחי אמר:
"מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וַאֲהָבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתִחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחֱרַב"
החזירו את החטופים, סיימו את המלחמה הכושלת. זהו זמן לליקוק הפצעים. זמן לספקות ואהבות.
