מחשבות על יחסי מפגינים ושוטרים

עורכת: שרון אורשלימי

מאת: מרטין וילר

שמי מרטין, ואני כועס על המשטרה. תקופה ארוכה מאוד שאני מרגיש שהמשטרה איננה רלוונטית לחיי. לחיינו. רמת הפשיעה מרקיעה שחקים, עבריינות בכבישים (400 הרוגים השנה!), אלימות כלפי נשים, ריבוי מקרי הרצח בחברה הערבית, גניבת רכבים ופריצה לבתים. כל אלה הפכו לחלק שגרתי ביומיום שלנו. אז מה יש להתפלא שהאמון במשטרה הוא מהנמוכים שיש?

והאמת היא שבשנתיים האחרונות אני גם מפחד מהמשטרה. מאוד. ההשתלטות של בן גביר עליה מקרבת אותה למקומות מסוכנים מאוד. מפחידה גם המהירות שבה זה קרה. הקלות שבה גורמים במשטרה פשוט התמסרו לשר העבריין ושכחו את העובדה הבסיסית שהם אמונים על שמירת החוק בישראל.

בשנתיים האחרונות אני חלק מהמארגנים של ההפגנות השבועיות נגד הממשלה בצומת כרכור. כל שבוע אנחנו חוטפים מכות, נעצרים, מורחקים ממוקדי ההפגנות. סופגים נאצות מעוברים ושבים. אבל הכי מטריד זו העמדה המעורפלת של המשטרה ביחס להפגנות — בעד מי המשטרה? בעד הציבור? בעד הממשלה? בעד השר העבריין? הערפול הזה מוליד חששות כבדים בלבי.

מפגינים בצומת כרכור יושבים על הכביש וחוסמים אותו
מפגינים חוסמים את צומת כרכור

סדר ציבורי?

עשיתי לי כלל בהפגנות בצומת כרכור: להתבונן מקרוב בשוטרים ובשוטרות, לקרוא את השמות על תגי השם, לדמיין מאיפה הם מגיעים. מה עובר על חיילת מג"ב צעירה שנשלחת להפגנה בערב מוצאי שבת הקר. איך מרגישה אותה חיילת שנדרשת לפנות אישה מבוגרת מהכביש? אני חושב על האישה המבוגרת הזו, אבל אני חושב גם על השוטרת שגוררת אותה. אני מסתכל על הקצין הבכיר שניגש תמיד לאותה אישה, מברך אותה לשלום ולוחץ את ידה. אותו קצין יעצור אחר כך מפגינים. אבל הנה, הסיפור מורכב יותר מ'משטרת בן גביר'. למדתי את שמו של הקצין הסמוי כששמעתי אותו מסנן קללה לעבר נואמת, אבל הסתחבק אחרי זה בחיוך עם כמה מהמפגינים ה'כבדים' שלנו. אולי אותו קצין סובל מגזענות. אולי לא. אולי היה לו קר באותו רגע, והוא היה עצבני, והוא סינן קללה. ואולי לא. אבל זה בהחלט יותר מורכב ממה שרבים מאיתנו חושבים.

זה לא סוד שהמחאה הזו צבועה ציבורית כמחאה 'בורגנית'. מפתה לומר 'אשכנזית', אם כי זו בהחלט לא המציאות בישראל של 2024. אבל כן, אם ננסה לאפיין את הצדדים השונים של המתרס, המחאה היא בהכללה מחאה של מעמד הביניים הבורגני. היא נפוצה יותר באשכולות סוציו-אקונומיים גבוהים ובערים שנחשבות ל'ליברליות', כשם קוד לשלל תופעות. והשוטרים? מי שמחפש אזרחים ערבים במחאה, ימצא אותם לובשים מדים, וכמעט שלא בקהל. לוחמי ולוחמות מג"ב  ויס"מ, וחלק ניכר מהשוטרים והשוטרות כנראה לא משתייכים לאותם אשכולות סוציו-אקונומיים של מפגיני רעננה או כפר סבא. עבור רבים מהםן, שירות בכוחות הביטחון הוא הזדמנות למוביליות חברתית, לביטחון תעסוקתי וליוקרה מסוימת והיא מהווה מסלול עוקף מוסדות שהיו סגורים בפני אוכלוסיות אלה בעבר כגון האקדמיה, עולם המשפט ועולם התקשורת. במדינה חפצת חיים, זו הזדמנות. ציבור גדול של משרתי ומשרתות ציבור, שיש להשקיע בהם, ולראות בהם נכס.

הביקורת הציבורית, וזו שלנו, המוחים כלפי המשטרה, מוצדקת בחלקה הגדול. אבל היא גם נגועה לא אחת בגזענות, בהתנשאות כלפי השוטרים והשוטרות ובפחד. ולהיפך. לצד השוטרים והשוטרות המצוינים, קיימות תופעות קשות של אלימות משטרתית, בחלקה הגדול ללא סיבה אמיתית. זו אותה אלימות שחלקים גדולים מאיתנו התעלמו ממנה כל עוד היא פגעה באחרים (ביוצאי אתיופיה, בערבים). עכשיו האלימות הזו מופנית כלפינו. זה מה שהופך את הסיפור למורכב יותר, ובמובנים מסוימים למסובך: יחד עם השוטרים נעימי ההליכות, ניצבים גם שוטרים שנדמה שהגיעו להפגנות כדי לפרוק תסכול וזעם על ציבור המפגינים, לעיתים ללא פרופורציה. זו אולי אמירה קשה, אבל מוחים רבים מרגישים זאת. אני אישית מבולבל אל מול מה שאני רואה בהפגנות, ומייחל לדיאלוג בין מובילי המחאה לבין משטרת ישראל, שיתבסס על ניסיון כן ואמיתי להתכנס סביב כללי משחק מוסכמים בדמוקרטיה. המשטרה נדמית כסובלת מפיצול אישיות, שייתכן שהוא תוצר של מאבקים פנימיים שמעודדים על ידי לשכת שר שבא לפרק את המשטרה ולא לחזק אותה.

מפגין נעצר על ידי המשטרה
מפגין נעצר על ידי המשטרה

שוטרים ומפגינים מסרבים להיות אויבים

חלקים נרחבים בציבור המחאה רואים בשוטרים מקשה אחת. הם לא. המשטרה היא גוף ציבורי והיא סובלת מתחלואות רבות שמאפיינות את המגזר הציבורי בכללותו. כך למשל, המשטרה  סובלת מתת תקצוב. וכמו משרדי ממשלה וגופים שקשורים במדינה, היא עוברת השתלטות מצד גורמים עוינים, שמעוניינים לשנות את הייעוד שלה מן היסוד. כמו עובדי ציבור רבים, השוטרים והשוטרות מרוויחים שכר לא גבוה, וראויים ליותר. כמו בכל מקום שיש בו מורכבות, גם המשטרה היא מקום מגוון ומורכב, שעובר תקופה לא פשוטה. גם בה יש אנשים מצוינים, חלקם מזדעזעים מהתהליכים האלה, מעוניינים לשנות אותם ומתקשים לעשות זאת. חלקם בוחרים להתכנס, חלקם עוזבים. חלקם נאבקים בכלים שעומדים לרשותם וחלקם מתמסרים לרוח השר. אופורטוניזם וחנפנות לא הומצאו במשטרת ישראל והם עתיקים כמו ההיסטוריה.

הלוואי שהמשטרה תצליח להשתחרר מלפיתתו הרת האסון של בן גביר. לכשהדבר הזה יקרה, על הממשלה ועל הציבור לפעול במרץ לחיזוק המשטרה כגורם אכיפה חשוב במדינה דמוקרטית, לחיזוק מעמד השוטרים והשוטרות, לתקצוב גבוה ולשכר ראוי ולניקוי אורוות מגורמים אלימים ועברייניים. מכאן אבקש לשלוח קריאה לשוטרים ולשוטרות: אתם חלק מאיתנו ואנחנו חלק מכם. המשטרה היא של הציבור, לא של השר בן גביר.

הכותב הוא ממובילי המחאה נגד ממשלת המחדל וההפקרה בצומת כרכור

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מה עומד מאחורי שינוי המדיניות של כוחות הביטחון? כשהמידע הכמוס ביותר מוצא דרכו לציבור כמעט ללא סינון, נראה כי מדיניות "העמימות" הפכה לחשיפה מכוונת. אבל מה המשמעות של המהלך הזה? האם אנחנו מקבלים גם תשובות על המערכות הקריטיות לעתידנו – כמו תהליכי הפקת לקחים וחשבון נפש? שירה ברבינאי שחם בטור חדש, שואל את כל השאלות הנכונות.
האם אפשר לדמיין רגעים של שלום אמיתי בלב תקופה של מלחמה? בטקסט מרגש ומלא השראה, גלי אלון משתפת בחוויותיה מפסטיבל "וודסטוק לשלום" – אירוע ייחודי שהפך חלום היפי למציאות ישראלית. דרך רגעים של מוזיקה, קהילתיות ותקווה, היא מגלה איך נראה שלום שאפשר לגעת בו. בואו לגלות איך שישה ימים במדבר הצליחו להצית ניצוץ של תקווה לעתיד אחר.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.