מאת: אנונימית
נדמה שהיום כל נערה וכל אישה יודעות לדקלם בדיוק מאילו נורות אדומות להיזהר בקשר: שתלטן, קנאי, אובססיבי, מאשים. הכול נכון. וכמה מבורך שזה ידע שגור כל כך. העניין הוא שזו רק משפחה אחת של נורות אזהרה. משפחת ה'רע לי בקשר הזה'. יש משפחה נוספת, פחות מדוברת. משפחת ה'טוב לי מדי בקשר הזה?'.
סימני האזהרה הידועים הם רק חלק מהקשר. ואם את בקשר כזה את הרי יודעת – המריבות נוראיות. ממוטטות. אבל איך נראה החלק השני? די גן עדן, במובנים מסוימים. אגיד מניסיוני, שבתקופות (שעות/ימים) הטובות שלנו הוא היה האדם היחיד שרציתי לראות, יותר מהחברים, יותר מהמשפחה. הוא אהב אותי כמו שכל החיים חיפשתי שיאהבו אותי. הוא היה מכין את האוכל הכי טעים בעולם. מצחיק אותי עד דמעות. מפתיע, מרגש. כי בקשר כזה, הכול מגיע עד הקצה, גם הטוב. באמת. וזה גם הרי מה שהשאיר אותי שם. אפילו אם זה יום בשבוע וכל שאר השבוע גיהינום, את נאחזת ביום הזה בציפורניים ואומרת: אם רק (שקר כלשהו), כל הימים ייראו ככה. ובהתחלה את גם מאמינה לעצמך, מדחיקה שזה כלוב זהב, שזה הצד היפה של התפוח המורעל. לא קולטת שאהבה מטורפת ומוטרפת כמו שיש לכם, היא דגל אדום לא פחות מכל אקט שתלטני. וזו הנקודה שלי. הלוואי שגם לזה היו שמות לב נשים שנכנסות לקשר.
אהבה טוטאלית
בוודאי, יש אהבה טובה ובריאה שהיא גם 'מטורפת'. אין ספק. אבל יש איזה קצה צוק, שאת מרגישה טוב מאוד כשאתם עוברים אותו. גם בטוב. את בצניחה חופשית שם, גם בטוב. הפחד מרחף כי את יודעת שתכף תגיע הנפילה. הפחד מרחף כי את יודעת שאת לא באמת בשליטה. איך הוא אמר לי פעם, די בהתחלה כשהכול היה יחסית רגוע: "אפילו אני עצמי לא יודע כמה אני אוהב אותך. אני יודע אולי 95%. אבל יש 5% שאפילו אני לא יודע כמה אני אוהב אותך". היום אני אומרת לעצמי, אין סימן אזהרה גדול מזה. אבל גם איך חברה לגורל אמרה לי פעם, הרבה אחרי שהיא הבינה כמה הקשר הרסני ויצאה ממנו: "אין, אף אחד לא יאהב אותי כמוהו". והיא צודקת. אני יודעת את זה גם על עצמי.
העניין הוא ההבנה שעם האהבה המטורפת הזו, שבאמת גורמת לך לרחף, מגיעים מחירים בלתי נתפסים. ושהאהבה הזאת על תנאי, כל עוד את מתנהגת יפה, עד הקלקול הבא, הבלתי נמנע, שלך. ושבקשר כזה, כל עוצמת רגש מגיעה עם ההופכי שלה: כשאתם בטוב, אתם ב-200% טוב, וכשרע, אתם ב-200% רע. וזה פשוט לא שווה את זה (לא משנה כמה הוא ינסה לומר לך שכן).
אז אחות יקרה (ואח יקר, כמובן), שימי לב, בעיקר אם אתם בתחילת קשר. האם יש תקופות טובות לעומת תקופות לא טובות, כבר מההתחלה? בתקופות הטובות האלה, האם יש בך איזה קול חרד קטן, שאת מנסה להשתיק? האם יש לך פתאום חלומות מוזרים ומטרידים? האם את מרגישה שהתקופות הטובות האלה הן איזה פרס על התנהגות טובה שלך? איך נראים הפיוסים? האם גרנדיוזיים? מאשימים בסאב-טקסט? (גם וגם?). האם את מרגישה שהוא מתחיל לתפוס את כל הפונקציות האחרות בחיים שלך, גם כשזה מרצונך (הוא כבר גם החברה הכי טובה וגם החברה להליכות, וברור שגם הידיד שאת חוזרת איתו מהעבודה, וגם וגם וגם)? את מרגישה שהמחוות היפות שלו משמשות אחר כך כאיזה מטבע סחר, מעין "איך את מתלוננת עכשיו על X כשרק אתמול עשיתי בשבילך Y"? את מרגישה שהמחוות היפות שלו באות בזמנים שהוא יודע שלא מתאימים לך? והכי חשוב, האם הבטן שלך רגועה כשאתם יחד, גם ברגעים היפים ביותר שלכם?
אם משהו מזה מהדהד אצלך, זה הזמן לעצור ולבדוק מה קורה. ולשתף, למרות הבושה והחשש שמרחפים לפעמים. אם לא מישהי/ו מסביבתך הקרובה – את 118, את ער"ן. מי שלא יהיה. לפעמים אוזן חיצונית קולטת בשנייה מה שאנחנו מנסות להדחיק שבועות וחודשים. ברוב מוחץ של המקרים, צריך גם תמיכה מהסביבה כדי לצאת מקשר כזה. זה יכול להיראות יותר כמו גמילה מאשר פרידה. זה בסדר, זה רק מוכיח שזה היה הצעד הנכון.
מנעד שפוי של רגשות
ורק כדי לסיים את הסיפור — היום אני נשואה לגבר מקסים, רגוע ושליו, שפגשתי כשנתיים אחרי שיצאתי (בשן ועין) מאותו קשר, בגיל לא כל כך צעיר. כיום, עם אישי, באמת אין את האהבה 'המטורפת הזו שהייתה אז. יש פשוט אהבה שלמה, בריאה, מצמיחה, שאפשר לנשום בה. אין 200% משום דבר, זה הרי גם לא בר קיימא. כשטוב, זה 100%, וכשרע, זה מקסימום 40%. זה הכול. מנעד שפוי וצפוי.
אני מאחלת לכל מי שיודעת על בשרה על מה אני מדברת, למצוא את המנעדים שלה, את הכוחות לצאת, את האמונה בעצמה ובסביבה שזה אפשרי. יש חיים אחרי.
הטקסט נכתב מניסיון אישי. אולי תהיה מי שתחלוק עליי, אולי תהיה מי שתתחבר. רק הלוואי-הלוואי שתהיה מי שזה יעזור לה לראות דברים אחרת, בעיקר ביותר חמלה כלפי עצמה ויותר הבנה של מה לעזאזל קרה (או קורה) שם.
אם זיהית את עצמך בטקסט, את יכולה לפנות לאחד מקווי הסיוע הבאים שיוכלו לעזור לך להבין כיצד לצאת מקשר שיש בו מופעים של הנכתב בטקסט:
מוקד 118 של משרד הרווחה והבטחון החברתי
