אבל יש להם עבודה

מאת: צליל רובינשטיין

אחת הטענות הכי שחוקות לטובת תעשיות מהירות, וספציפית לגבי תעשיית האופנה, היא שללא המפעלים לא תהיה 'להם' עבודה. כמעט אפשר לומר שבכך שאני קונה מזארה, אני עושה טוב לכל הכיוונים: אני מקבלת מוצר בזול, ומי שמייצרים אותו מקבלים הכנסה. עכשיו, כולנו יודעות טוב יותר כדי לא להאמין שבכך שאנחנו קונות מותגי אופנה מהירה אנחנו לוקחות חלק במעשה פילנתרופי כלשהו, אבל אני רוצה לומר שהטיעון הזה אינו שגוי לחלוטין. כן, מפעלים מייצרים תעסוקה. כן, תעסוקה מייצרת הכנסה, שאם היא הוגנת, היא יכולה להוציא מעוני. עצם קיומם של מפעלים הוא לא הבעיה היחידה. הבעיה היא מה שקורה לפני המפעל, בתוך המפעל ואחריו. וזו כבר בקשה מורכבת יותר. כי שהפתרון נראה קל, פשוט להפסיק לקנות, תהיו בטוחות שהוא אף פעם לא באמת קל.

העולם שלנו מורכב מאינספור מוצרים, שמגיעים לפחות מחמישה מקומות שונים בעולם. הפתרון של להפסיק לצרוך אינו ריאלי לא רק למי שידה אינה משגת לקנות מותגים מקיימים או בחנויות יד שנייה, אלא לכולנו. כי יש מוצרים שלא נוכל להפסיק לקנות, כמו מזון. מתי בפעם האחרונה חשבת מאיפה הסוכר שלך מגיע?

ללכת עם ולהרגיש בלי

לפני כמה חודשים חשף הניו יורק טיימס כי במחוז  maharathaבהודו, המחוז שבו מגדלים ומייצרים סוכר שמשמש את החברות הגדולות בעולם — קוקה קולה, פפסי ונסטלה בין היתר — מתקיימים תנאי העסקה מחרידים כלפי הנשים והילדים, שהם רוב כוח העבודה בשדות. הילדים עובדים שעות ארוכות בשכר נצלני ואף נמנעת מהם גישה לחינוך. עבור הנשים זה סיפור אחר לגמרי. רובן נעולות במערכת העסקה של עבדות חוב (debt bondage), שבמסגרתה הן נדרשות לעבוד על מנת לשלם חוב. החוב יכול להיות על עלות דמי ההעסקה, על מגורים או על מחיה במהלך ההעסקה. מהגרות עבודה פגיעות במיוחד לצורת העסקה כזו, שכן נלקחים מהן מסמכי הזיהוי ואין להן יכולת לעזוב או למצוא מעסיק אחר עד שישלמו את החוב. נורא מכך, כפי שנחשף לאחרונה, הוא שרבות מהן נדרשות לעבור ניתוחים להסרת רחם כדי שלא יקבלו וסת או ייכנסו להריון ובכך יפסידו ימי עבודה.

מאז שהסיפור נחשף נעשים ניסיונות לפעול בערוצים שונים כדי לשפר את המצב. מחוקקים בארה"ב פועלים בערוצים כלכליים להפעלת לחץ על החברות שקונות משם סוכר, ואיגודי עובדים בהודו מנסים להפעיל לחץ על הממשלה כדי להחמיר את האכיפה בשדות הללו. הסיכוי שיפסיקו לייצא סוכר מהשדות האלה הוא נמוך עד לא קיים: למחוקקים רבים בהודו יש מניות בשדות, והרווח מהם הוא גדול מדי. כעת, המאמצים מתמקדים בדרישה לתנאי העסקה הוגנים.

להפסיק לקנות, או לבחור מותג אחר, זו אפשרות. אבל היא יכולה להיות תקפה למוצרים מאוד ספציפיים. ברוב קטגוריות הצריכה, כגון בגדים לילדים, אוכל, טכנולוגיה, מוצרי ניקיון, הבחירה היא לרוב במה שמהיר, זול וזמין. להיות צרכניות נבונות דורש הרבה משאבים, שלרובנו אין. וגם אם יהיה לנו את הזמן לחקור ולהבין מאיפה כל מוצר שלנו מגיע, החברות עצמן לא תמיד יודעות את זה. אחת הבעיות המרכזיות בשרשראות אספקה גלובליות היא חוסר שקיפות ומחסור בנתונים. כל החורים השחורים האלה שבהם סוכר, קפה, או כותנה פשוט מגיעים למפעל, שם נמצאות הזוועות האמיתיות. מהלכי חקיקה שמגיעים מהאיחוד האירופי ומארה"ב מנסים כעת לתת מענה לבעיה הזו ולחייב חברות לזהות, לדווח ולתקן מאיפה המוצרים שלהן מגיעים.

חוק אחד הוא ה-Corporate Sustainability Reporting Directive, שבתקווה ייכנס לתוקף בקרוב באיחוד האירופי. החוק הזה שם את הדגש על הדרישה מחברות שמנהלות את עסקיהן באיחוד האירופי לדעת מאיפה המוצרים מגיעים, מה תנאי ההעסקה שבהם הם מיוצרים, ומה ההשלכה הסביבתית של תהליכי הייצור האלה. החברות תידרשנה למפות את שרשרת האספקה של כל מוצר ולדווח על כך. כשחושבות על זה רגע, אין שום דבר מופרך בדרישה הזו. הן עושות כסף (והרבה ממנו) מהמוצרים האלו. הדבר הבסיסי ביותר הוא לקחת אחריות על הדבר עצמו.

כמו כל בעיה, השלב הראשון לפתרון הוא להכיר בקיומה. לדרוש תנאי העסקה הוגנים ולצמצם את ההשפעה הסביבתית של חברות אפשריים רק אם יודעים היכן הבעיות נמצאות. ואז, כשנדע מה קורה ומאיפה הבגדים, האוכל והטכנולוגיה שלנו מגיעים, האחריות תחזור אלינו. כי 'כוחות השוק' שמניעים את הכלכלה הם לא יצור מיתי, הם אנחנו. לעובדות בהודו יש מעט כוח כדי לשנות את המצב שלהן, אבל מה איתנו? כשנדע מאיפה המוצרים שלנו מגיעים, ובהינתן הבחירה, האם תמיד נעדיף את מה שזול? איך נשתמש בכוח שניתן לנו, נשים שגרות במדינות שבעות, כדי לייצר עולם קצת פחות גרוע?

אין לזה תשובה פשוטה או חד משמעית, אבל יש דרכים. נוכל להתחיל לחשוב עוד רגע על כל רכישה שאנחנו עושות. נמשיך בלקיחת עוד כמה דקות כדי לחפש מידע על המקומות שמהם המוצר הגיע, ונוכל לקנח בלקיחת החלטות מודעות וחכמות יותר. אלו לא בקשות קלות או מהירות, הן דורשות שינוי תפיסתי ושינויים באורח החיים. אבל אם נשים בכל העולם יכולות לעבוד 14 שעות ביום כדי לייצר את כל מה שמרכיב את העולם שלנו, אולי זה התפקיד שלנו להשקיע עוד שעה כדי לדעת על כך.