מאת: צליל רובינשטיין
בחודש אוקטובר פרסם עיתון הניו יורק טיימס על תביעתה של ממשלת סין נגד ענקית האופנה PVH חברת האם של המותגים קלווין קליין וטומי הילפיגר, על כך שהחברה נוקטת, לכאורה, באמצעים מפלים נגד מוצרים שמגיעים מש'ינג'יאנג, מחוז במערב סין. ממשלת סין טוענת שהחברה מפלה נגד אזור זה בכך שהחליטה להפסיק לרכוש חומרים שמגיעים ממנו, ובכך עוברת על החוק הסיני.
למי שלא שמעה על מחוז ש'ינג'יאנג (Xinjinag), מדובר באזור במערב סין בו, לפי דו"חות של האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים, מתבצעות עבודות כפייה, מחנות חינוך מחדש ומעצרים המוניים, בעיקר כלפי המיעוט המוסלמי שחי באזור, האויגורים. המידע לא אושר מעולם באופן רשמי על ידי ממשלת סין, והיא אינה מאפשרת לחוקרי זכויות אדם או ארגונים בינלאומיים גישה לאזור וגם מסרבת לפרסם נתונים על הנעשה בו. המידע שכן פורסם, הוביל חברות אופנה רבות לנתק ככל האפשר את שרשראות האספקה שלהן ממנו, מהלך לא קל, שכן מחוז זה אחראי על כ – 90% מייצור הכותנה במדינה, וחמישית מייצור הכותנה בעולם.
ישנן חברות שעשו זאת כדי לעמוד בדרישות חוקיות. ארה"ב למשל, חוקקה ביוני 2022 את ה"Uyghur Forced Labor Prevention Act”, שאוסר על ייבוא מוצרים מהאזור אלא אם יוכח שבשום שלב בייצורם לא היו עבודות כפייה, וחלקן עשו זאת כדי לוודא ששרשרת האספקה שלהן אינן מוכתמת על ידי עבודות כפייה, דבר שעלול להוביל לביקורת צרכנים שתוביל, בתורה, לירידה במכירות.
חרם בין מדינות
לממשלת סין, ולסינים עצמם ככל הנראה, נמאס. כבר בשנת 2021, כאשר חברת M&H הכריזה על ניתוק קשרים עם האזור, היא ספגה מבול של תגובות ברשתות החברתיות בסין שקוראות להחרים את הרשת, תגובות שכמובן קיבלו חיזוק על ידי הממשלה כי המעשה נתפס כעלבון כלפי כל סין. כעת, לפי הכתבה בטיימס, ממשלת סין החליטה שהיא לא מסתפקת בביקורת צרכנים, והחלה לנקוט בצעדים רשמיים.
הממשלה טוענת כי חברת PVH מפרה את החוק הסיני בכך שמדובר באפליה נגד מחוז ש'ינג'יאנג, ושהחרמת המוצרים מהמחוז, פוגעת כלכלית במאמצי הממשלה לחזק את האזור העני. אם יוכח שהחברה אכן מפרה את החוק הסיני, יכולה להיות לכך השפעה עמוקה על יחסי הגומלין הכלכליים עם המדינה, הן על ייצור ויבוא באופן ישיר, והן על הכוח הצרכני הסיני, באופן עקיף. למעשה, לפי הכתבה בניו יורק טיימס, זוהי הפעם הראשונה בה ממשלת סין מפעילה את חוקיה שלה נגד חברה, על כך שהיא עומדת בדרישות החוקיות של מדינה אחרת, ארה"ב.
אין לדעת לאן התביעה הנוכחית של ממשלת סין תתפתח, שכן גם היא חלק ממשחק יחסי הכוחות והמלחמה הלא רשמית בין ציר סין-רוסיה-איראן לארה"ב ואירופה. כל אלו מעמידים בסימן שאלה את היכולת של חברות להלך בין הטיפות: להנות מעלויות הייצור הנמוכות של מדינות בהן המשטרים אינם דמוקרטיות ליברליות, ובמקביל למכור לקהל החזק כלכלית שנמצא במדינות המפותחות במחירים מוזלים. במילים אחרות, חברות שעד עכשיו ניסו ללכת עם ולהרגיש בלי, יאלצו כעת לבחור צד.
ייצור שווה?
במקביל, הצהרותיו של נשיא ארה"ב הנבחר, דונלד טראמפ, על העלאת מכסים ומיסוי כבד על מוצרים מיובאים מסין, אולי תסייענה לחברות לקבל החלטה. אם היתרון התחרותי של סין לייצור במחיר נמוך לא מתקיים יותר, האם יש סיבה להמשיך לייצר שם? ואם יפסיקו לייצר שם, מה יעלה בגורל מחנות עבודות הכפייה והדיכוי של האויגורים?
אם מדינה בוחרת לא לשתף פעולה עם מדינה אחרת, ביו מפני שהיא במלחמה כלכלית, ובין כי היא מתנגדת עקרונית לעוולה שקורית בצד אחד של שרשרת האספקה שלה, האם יש בכוחה להפסיק את העוולה הזו, או שהיא רק מנקה כפיה ממנה, והעוולה ממשיכה? בתביעה זו סין מעמידה שאלה רחבה יותר: האם חקיקה או חרם במדינה אחת, יש בכוחם לשנות מדיניות של מדינה אחרת? והאם כוחו של הכסף, או יותר נכון, התאווה לחיסכון בכסף, יגבר על הרצון לא לתת יד לעבודות כפייה ומחנות מעצר אתניים?
עוד מעט נהפוך לסין
ומה איתנו? מאז השבעה באוקטובר, ישראל מדרדרת אקטיבית, ואף בהתלהבות יתרה, את מצבה בזירה הבינלאומית. חברות בינלאומיות מנתקות, לאט אבל בטוח, קשרים עסקיים עם ישראל ונראה שלא ירחק היום בו חברות ייאלצו לבחור האם הן מייצרות ומקיימות קשרי מסחר עם ישראל ובוחרות בסיכון המוניטין הבינלאומי שלהן ואולי אפילו בסנקציות, או שהן בוחרות להתנתק ולשלם את המחיר. ישנם קווי דמיון בין המצב בסין למצב בישראל, רק עם הבדל גדול אחד בין ישראל לבין סין והוא, ובכן, שאנחנו לא סין. אנחנו לא שבריר מסין. הכלכלה הישראלית חזקה ומהווה נקודת חיבור מערבית למזרח התיכון, אבל ניתוק ממנה לא מהווה אותו איום כלכלי כמו שניתוק מסין מהווה. אבל מה אנחנו נעשה? אם העולם יחליט להתנתק מאיתנו, כדי לצרוך מוצרים אתיים או כדי להפסיק לחזק כלכלות שהמעשים שלהן נתפסים כלא מוסריים, מה יהיה על הישראלים?
מחקרים מצביעים על כך שככל שהממשלה במדינה פחות דמוקרטית, ככה חרמות כלכליים פחות משפיעים עליה אך גדלים בהשפעתם על האזרחים עצמם. כשיעמדו מול הבחירה, יש סיכוי שחברות תבחרנה בניתוק קשרים עם מדינת ישראל. ישראל עדיין נחשבת דמוקרטיה בחלק מהמקומות בעולם, אבל המרחב הזה הולך ומצטמצם. מה יקרה אם מייקרוסופט תחליט לסגור את מרכז הפיתוח בישראל? האם לממשלת ישראל זה יזיז, או שהיא תחוקק חוק "אנטי נאמנות תאגידית לערכי הציונות" ותוציא את כל המנכ"לים של ענקיות המסחר מחוץ לחוק אם לא ישבעו אמונים להתיישבות באיו"ש? האם חרם כלכלי זה מה שיגרום להם להשלים עם העובדה שמלחמה אינה מביאה בטחון?
העולם מסתכל על ישראל בדאגה. לא מהישראלים. מהממשלה שלנו, שעוצרת ערבים וערביות אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל על פוסט בפייסבוק, אבל לא מצליחה למצוא פורעים שהעלו באש ותקפו פלסטינים בדרום הר חברון. ממשלה שמפעילה כוח חסר פרופורציות על מפגינים שמה הם כבר מבקשים, להחזיר את החטופים והחטופות הביתה ולעצור את המלחמה, אבל לא יודעת איך לעצור את מי שפרצו לבסיס צבאי ותקפו חיילים. אנחנו לא הממשלה שלנו, אבל אם לא נרים קול חזק, הכי חזק, כל עוד אפשר, אולי לא נוכל יותר להתנגד. אולי נהיה סין.
צליל רובינשטיין מתגוררת בניו יורק ועובדת בארגון "Fair Labor Association" ועוסקת בשרשראות אספקה מקיימות.
