ב־28 בספטמבר 2025 הוכרז הזמר הפורטו־ריקני באד באני — “ארנב רע”, ובשמו הרשמי בניטו אנטוניו מרטינס אוקסיו, כמי שיוביל את מופע מחצית הגמר של הפוטבול האמריקאי בסופרבול 2026. ההכרזה, בלשון המעטה, לא עברה בשקט.
אנשי מחנה MAGA, ובהם גם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הביעו התנגדות לבחירה בבאד באני בטענה שהוא “אינו אמריקאי”. היו שקראו להחרים את המופע, אחרים הגדילו והציעו לקיים מופע מחצית חלופי עם אמן “אמריקאי באמת”. כבר כאן יש הרבה לומר על עצם השימוש בשם היבשת “אמריקה” כדי לתאר אך ורק את תושבי ארצות הברית.
אכן, מדובר באירוע ספורט אמריקאי של ארצות הברית. אך כמו כל דבר אמריקאי, זהו גם — ואולי בעיקר — אירוע מסחרי. באד באני הוא האמן שדרכו אנשי העסקים הממולחים המנהלים את ליגת הפוטבול הלאומית (NFL) מבקשים להרחיב את קהל היעד שלהם, בדגש על אמריקה הלטינית — החצי השני של היבשת.
פורטו-ריקו מקולוניה ספרדית לקולוניה אמריקאית
אם נחזור לשאלת ה״אמריקאיות״: באד באני אינו סתם “לא אמריקאי” ואינו רק “לטיני”. הוא פורטו־ריקני — יליד טריטוריה שנמצאת בשליטה אמריקאית מלאה. פורטו ריקו היא למעשה קולוניה אמריקאית מודרנית. אז מה הוא באד באני: אמריקאי? פורטו־ריקני? או שניהם גם יחד?
פורטו ריקו היא אחת הטריטוריות האחרונות הבולטות בעולם שלא זכו לעצמאות מדינית מלאה. מעמדה המשפטי הוא “שטח אמריקאי בלתי מאוגד” (Unincorporated Territory). מאז 1953 היא “שייכת” לארצות הברית, אך אינה חלק ממנה.
ההיסטוריה של פורטו ריקו מתחילה עם הגעתו של קולומבוס במסעו השני לעולם החדש בשנת 1493. במשך כ־400 שנה שלטו הספרדים באי, עד לסוף המאה ה־19. במלחמת ספרד–ארצות הברית בשנת 1898 איבדה ספרד את שליטתה, ופורטו ריקו עברה לשליטה אמריקאית — אדון קולוניאלי חדש.
פורטו ריקו של 2026 איננה מדינה ריבונית. מבחינה משפטית היא שטח אמריקאי. תושביה מתגייסים לצבא ארצות הברית, אך אינם זכאים להצביע בבחירות לנשיאות. יש להם נציג אחד בקונגרס — ללא זכות הצבעה — ואין להם ייצוג בסנאט. בניגוד ל־50 המדינות, לפורטו ריקו אין זכויות חוקתיות מלאות, והקונגרס האמריקאי מחזיק בסמכות על נכסיה האסטרטגיים. זהו מצב ביניים ייחודי: פורטו ריקו אינה מדינה (State), ולכן אינה נהנית ממלוא הזכויות והעצמאות שמעניק השלטון הפדרלי; אך גם אינה מדינה ריבונית עצמאית.
באד באני הוא אמריקאי, אך אמריקאי סוג ב
האם הפורטו־ריקנים אזרחים אמריקאים? כן. חוק ג’ונס–שאפרוט משנת 1917 העניק להם אזרחות אמריקאית — חקיקה שנעשתה עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, ואפשרה גיוס של כ־20 אלף חיילים פורטו־ריקנים לצבא האמריקאי.
אם כך, מדוע הזעם סביב הבאת “אמן לא אמריקאי”?
באד באני הוא אמן שמביע עמדות פוליטיות על המתרחש בארצות הברית; במיוחד בנושאי הגירה. הוא מגיע מרקע לטיני, נראה ונשמע “פחות אמריקאי” ויותר דומה למקסיקנים בעיני קהל לבן שמרני. אף שפורטו ריקו אינה מדינה עצמאית, העצמאות התרבותית שלה דומיננטית ומזוהה הרבה יותר עם אמריקה הלטינית. מעבר לכך, באד באני מאתגר נורמות מגדריות: הוא מתלבש באופן קווירי מבלי להגדיר עצמו ככזה, מורח לק, לובש חולצות רשת צמודות ומתאפר. השילוב הזה, לטיניות, פוליטיות ומגדר גמיש, מספיק כדי להוציא את הרפובליקנים מדעתם.
אך הלטיניות שעליה הם נשענים כטיעון היא קנה רצוץ. לפי החוק האמריקאי, ממקום הולדתו בפורטו ריקו ה“כבושה”, באד באני הוא אמריקאי בדיוק כמו בריאן ממינסוטה. פורטו ריקו, יש לומר, אינה “כבושה” במובן הקלאסי. אף שהיא טריטוריה אמריקאית בשליטה מלאה, הדין האמריקאי כולל מסלול חוקי לעצמאות או להצטרפות כמדינה חברה ה-51 של ארצות הברית באמצעות משאל עם פורטו-ריקני ואישור הקונגרס ברוב פשוט.
אלא שבמבחן המציאות, הדין הפדרלי ביוטה אינו דומה לדין הפדרלי בפורטו ריקו. המנגנון הקיים מפלה בפועל את תושבי האי ביחס לאזרחי ארצות הברית במדינות. יש שיכנו זאת אפרטהייד בסגנון אמריקאי: כל עוד הפורטו־ריקנים חיים באי, הם אזרחים סוג ב’, חסרי זכויות בסיסיות כמו זכות הבחירה. ברגע שהם עוברים לאחת מ־50 המדינות — הסטטוס האזרחי משתנה מיידית.
רק אז הם זכאים להטבות פדרליות מלאות כגון: קצבאות השלמה לגיל פרישה, סיוע סוציאלי, וגישה לתוכניות בריאות פדרליות כמו אובמה קר שלאחלה על תושבי פורטו ריקו.
פורטוריקנים דורשים להיות מדינה שווה בין שוות
מה רוצים הפורטו־ריקנים? בין האפשרויות הן מדינה ריבונית עצמאית או הפיכתה של פורטו ריקו למדינה ה־51 של ארצות הברית. ניתוק מלא מארצות הברית אינו תרחיש סביר, שכן משמעותו ויתור על האזרחות האמריקאית. משאלי עם קודמים מצביעים על נטייה ברורה לעבר Statehood. במשאל העם האחרון, שנערך בשנת 2024, 57% אחוזים הצביעו בעד הפיכתה של פורטו ריקו למדינה ה-51 של ארצות הברית. בשנת 2022 אף הובאה הצעה כזו להצבעה בקונגרס: היא עברה בבית הנבחרים — אך סוכלה בסנאט.
הבחירה בבאד באני למופע המחצית חייבת להיות ההזדמנות להעלות לסדר היום האמריקאי ולתודעה הציבורית הגלובלית, את זכותם של הפורטו־ריקנים להיות אזרחים שווי זכויות, או לחלופין, לקבל עצמאות. בינתיים, במקום להתמודד עם הבעיות האמיתיות, הדיון נשאר שטחי. הסיפור חייב להיות: שיוויון זכויות מלא לפורטוריקנים – די להפרדה.
