"ביום שהתפרסם הסרטון של לירי אלבג, התצפיתנית החטופה, הבת שלי התחילה את התפקיד שלה כתצפיתנית. 'תצפי' הן קוראות לעצמן בחיבה.
בלילה, בחלומות, הפנים של לירי התערבבו לי עם הפנים של הבת שלי. ניסיתי להציל אותה, אולי את שתיהן. בחלום הם כולם היו שם, החטופות והחטופים. גם אלה שחשבנו שכבר לא. מאובקים, מפוחדים, אבל מחכים.
גם אני חיכיתי. במשך חודשיים וחצי מרגע הגיוס של בתי חיכיתי שידברו בקורס הכשרת התצפיתניות על מי שנהרגו ועל מי שנחטפו. בהתחלה קיוויתי שידברו על המחדל. מה למדו, מה יעשו אחרת ואיך במשמרת שלהן זה כבר לא יקרה.
כשהשיחות על זה לא הגיעו, קיוויתי שלפחות המפקדות של הקורס יאמרו משהו על חברותיהן החטופות. עלהדאגה, על האמפתיה, על החברות, על איך בדיוק לפני שנה עמדו כאן איתן על מגרש המסדרים.
כשגם זה לא קרה, וכשהמדינה לא לקחה חלק בוועדת החקירה העצמאית על מחדל התצפיתניות, והצבא לא הגיע לדיון על הדוח בוועדת הכנסת –
הבנתי ששוב הופקרנו.
אנחנו, החברות במחאת התצפיתניות, לא עוצמות עיניים עד שכולן חוזרות.
כי אני הרי זוכרת שבתי יכלה להיות לירי, או דניאלה, או קרינה, או נעמה, או אגם.״
מיכל שדה, אמא של תצפיתנית, 5 בינואר 2025
שכחה קולקטיבית
הבת של מיכל שדה משרתת בצה"ל כתצפיתנית, 'תצפי', בגזרה מבצעית. יחד עם חברותיה לקורס היא כבר לוקחת חלק במשימות הגנה על המדינה, תוך סיכון חיים.
כששוחחתי עם מיכל על השתיקה בקורס התצפיתניות של בתה, הייתי בעיצומה של כתיבת דוח עם ד"ר שרי אהרוני בנושא אחר – הטיפול באלימות מינית בסכסוכים, כפי שהתגלתה בשבעה באוקטובר. שיחתה של מיכל על קשרי השתיקה סביב התצפיתניות החטופות וההרוגות ועל העמימות סביב מה קרה ומה נעשה אחרת, החזירה אותי לכשל השביעי בדוח שלנו: כשל נטישת החטופות והחטופים.
בכשל הזה תיארנו מושג שנקרא "שכחה קולקטיבית" (פול קינרטון) — שכחה מכוונת, שבה בידיעה ובתיאום 'בוחרים' לשכוח או להשכיח אירוע, כשיש אינטרס להעלים. זו אינה הדחקה מתוך טראומה, אלא מהלך פוליטי או חברתי, כמעט הנדסי, שנועד להסתיר או להשכיח אמת מסוימת.
כשמיכל ואני שוחחנו, היא סיפרה לי על בתה שנמצאת בהכשרה ועל החששות שלה כאמא שמגייסת ילדה לצבא בזמן מלחמה, ועוד לתפקיד שנלוות לו היום טראומה וגם סימבוליות ההפקרה של תצפיתניות נחל עוז. למרות הכול היא עדיין ציפתה שבקורס יספרו לחיילות על מה שאירע, ישתפו במסקנות, יסבירו מה תחקרו ומה כבר לא יקרה שוב בזכות הלקחים שהופקו.
כאימא, מיכל הייתה במתח ורצתה לדעת איך הצבא יעביר לחיילות הצעירות את המורכבות של מה שקרה. היא אפילו הכינה את בתה להתמודד עם הדברים הקשים שתשמע על תחקירי נחל עוז ושאר זוועות העוטף.
אבל שנה וחצי אחרי השבעה באוקטובר שום דבר מזה לא קרה.
במקום שיתוף, שתיקה
״במהלך הקורס כל יום שאלתי את בתי מה אמרו? מה סיפרו? איך שיתפו?״ מספרת מיכל, ״וכל יום היא ענתה מחדש שלא אמרו ולא סיפרו כלום״. מיכל מספרת שסימני שאלה אפפו את העניין, האם יספרו בסוף הקורס? האם הם קיבלו החלטה לא לספר לחניכות?
מה הייתה התחושה שלך לאורך הקורס?
״כאימא, בהתחלה ציפיתי שהצבא ישתף במה שקרה במתקפת חמאס ומה קרה ונעשה מאז, אבל במקום שיחפתוח ושיתוף, פגשתי שתיקה.
אין אזכור לתצפיתניות שנהרגו, אין הכרה בתצפיתניות שנחטפו, ואין אפילו תזכורת למה שהן עברו. התחושה הזוהייתה קשה מאוד, היא ערערה את הביטחון שלנו. אם הצבא לא מדבר, והמפקדים שותקים, מה אני אמורה להבין מזה? שהם למדו? שהם שיפרו? שהם זוכרים את השבויות? במקום לקבל תשובות, התחושה שנוצרה הייתה שלהסתרה, כאילו מסתירים מאיתנו משהו".
מיכל החליטה לדבר על זה עם הורים נוספים לתצפיתניות בקבוצת ההורים, והבינה שהיא לא לבד. כולםן היו מוטרדים מחוסר ההתייחסות של הצבא. באותה התקופה יצא גם הדוח שבחן מה התנהל בחמ"לי התצפיתניות בשבעה באוקטובר, הדוח שכתבו פרופ' אילת הראל, פרופ' שיר דפנה תקוע והשופטת סביונה רוטלוי.
״קראתי את הדוח והחששות שלי רק התגברו. בדוח מתוארות התצפיתניות כמי שאין יחידה מארגנת שאחראית עליהן בבסיס, כמי שלא יכלו להגן על עצמן כי לא היו חמושות, ועוד עדויות מפחידות. הפכתי מוטרדת מאוד. יחד עם קבוצת הורים חברנו למחאת התצפיתניות והפכנו לקבוצה שמורכבת מאימהות של תצפיתניות בהווה ותצפיתניות לשעבר. התאחדנו תחת המסר ׳לא עוצמות עיניים עד שהשבויות חוזרות׳. הבנתי שהצבא שותק, ולכן אני צריכה לפעול".
מה הבנת על המחאה ועל מה שהן עושות?
״קבוצת המחאה מעלה על סדר היום את האתגרים והכשלים במבנה השירות ובאופן שבו המקצוע מתנהל. סוגיותכמו הצבת בסיסים קדמיים, חימוש או היעדר חימוש ושייכות ליחידה אורגנית בתוך הבסיס.
אירועי השבעה באוקטובר הדגישו את חוסר הוודאות לגבי טיפול הצבא בנושאים האלו, והבהירו שאנחנו צריכותלפקוח עיניים ולקחת אחריות לתיקון המצב".
מיכל ממשיכה לספר כי לקראת סיום הקורס הצבא העביר לחניכות יומיים מרוכזים של למידה על זהירות בדרכים. ״הקרינו להן סרטונים קשים על תאונות קטלניות, כולל עדויות על נהיגה בעייפות והתוצאות שלה, נושא חשוב כשלעצמו. אבל כל זה קורה כשעד לנקודת זמן זו השבעה באוקטובר לא הוזכר והוסבר בהקשר הצבאי. נדהמתי״, היא אומרת.
ואז הגיע טקס הסיום, ומיכל מבינה בלב כבד שהיא חייבת לפעול. ״חברתי להורים נוספים, הכנו חולצות צהובותעם הדפס שתומך בתצפיתניות החטופות ומביע גאווה בהיותנו הורים לתצפיתניות. אמנם לא כל ההורים הצטרפו, אבל 400 מאיתנו לבשו את הסווטשירטים הצהובים בקהל. העברנו מסר ברור: אם הצבא שותק ולא מנכיח, אנחנוכאן כדי לתת קול ולצבוע בצהוב של סולידריות את החובה להזכיר את התצפיתניות החטופות שעדיין שבויותברצועה. לא נעצום עיניים ולא נהיה חלק מההשתקה עד שיוחזרו״.
הטקס החל בנאומים של המפקדים. ״מפקדת המגמה עולה לנאום, היא אומרת הרבה מילים אך אף לא מילה אחת על אירועי השבעה באוקטובר, או על החללות והחטופות. פשוט נאום שמתאים לשישה באוקטובר״. מיכל מספרת בהתרגשות. ״מפקד בכיר יותר שנאם אחריה, הזכיר במילה את אלו שנפלו ואת אלו שעודן בשבי. וזהו. שום דבר מעבר״.
ומה התחושות שלך כשאת יושבת שם בטקס?
״אני יושבת שם ושומעת רק שתיקה והשתקה, ומרגישה שאני שולחת את הבת שלי לשרת כתצפיתנית בידיעה שאם יקרה משהו, אף אחד לא יציל אותה. זה מה שהמציאות משדרת לי כבר 15 חודשים. אני יושבת בקהל בתחושה של חוסר ביטחון, כי יש כאן פיל ענק בחדר, וכולם משתיקים את היותו. תחושה של עקירות, של אי ביטחון, השתקה שהיא הסתרה.
ואני אומרת לעצמי ולצבא: תדברו, תשתפו. דווקא אם נדע מה למדתם, מה תחקרתם, מה שיפרתם, נהיה שקטים יותר, כהורים. אבל השתיקה וההשתקה האלו משדרות הכחשה והסתרה״.
מעט לאחר טקס סיום הקורס מיכל מפרסמת פוסט בפייסבוק על יוזמת החולצות, ומצרפת תמונות מהטקס ואת המילים שכתבה לבתה ביום הראשון שלה לאחר ההכשרה, כשנפרדה ממנה בתחנת הרכבת. המילים שמופיעות בתחילת הכתבה הזו.
בתגובה לפוסט, היא מקבלת הודעה משחר אשרם, שאחייניתה טליה סיימה את הקורס הזה בדיוק יחד עם בתה של מיכל, שנה לאחר ששי אשרם ז"ל, אחותה הקטנה של שחר, נפלה במוצב נחל עוז כתצפיתנית.
השתיקה וההשתקה קיבלו כעת הד ממשפחה שכולה של תצפיתנית שנפלה בנחל עוז, שחוותה ממש מקרוב על בשרה, את השתיקה ואת ההשתקה של הצבא.
הזכות לאמת
כששחר אשרם כותבת על הכאב שלה, ומספרת כיצד במשך "חודשיים וחצי אף אחד לא טרח לדבר איתן על המחדל הנורא והגבורה העילאית", היא חושפת את תחושת ההשכחה: לא מדברים על הנופלות, משכיחים את סיפורן ומתעלמים מהאחראים למותן ולחטיפתן. לדבריה, האמת לא נאמרת לה ולא נאמרת גם לחיילות הצעירות שמחליפות את התצפיתניות שנפלו.
הזכות לאמת היא חלק מרכזי בתהליך פיוס והחלמה מטראומות קולקטיביות. משפחתה של שי אשרם ז"ל מתארת כיצד זכותם לאמת נרמסה לא פעם אחת, אלא פעמיים.
הפעם הראשונה הייתה באירועי השבעה באוקטובר. עד היום לא פורסמו תחקירים או ממצאי ועדת חקירה, שיחשפו מה הוביל למתקפה ומה התרחש בנחל עוז שבו נרצחו ונחטפו חיילות וחיילים רבים כל כך. כך, היעדר האמת פגע ביכולת שלהם לסגירת מעגל רגשי, לעיבוד האבל ולהתחלה בתהליך ההחלמה.
הפעם השנייה התרחשה כאשר ראו מקרוב מה קורה בקורס התצפיתניות, שנערך שנה בלבד לאחר האסון. הקורס התקיים כאילו דבר לא קרה, ללא התייחסות, ללא הכרה וללא קול על מה שאירע. כך, האמת נרמסה פעם נוספת.
מה בדיוק קורה בקורס התצפיתניות? האם הצבא וסגלי הפיקוד קיבלו הנחיה להעלים את השבויות והחטופות מהשיח? האם זו מדיניות צה"לית לא לדבר על הנופלות והשבויות מכיוון שזהו חלק מהמחדל שעדיין לא מדובר? האם זה מפני שהמפקדים שכשלו עדיין משרתים בתפקידם? או כי תחקירים עוד לא נערכו או נותרו חסויים? ואולי פשוט לאמת אין פה מקום?
ייתכן כי השבויות מסמלות את ההפקרה האיומה מהשבעה באוקטובר ועד היום, ואין שום דרך טובה להסביר זאת, אז שותקים, או משתיקים. והאם זה בכלל משנה, אם זו מדיניות מכוונת של 'לא לדבר על זה', או תגובה אינסטינקטיבית כי לא נעים?
התוצאה זהה, והמסר ברור: הנופלות והשבויות נמחקות מהמציאות של תצפיתניות חדשות בהכשרתן. הן נשארות נעדרות מהשיח, מושתקות ומועלמות פעם נוספת. בהשתקה הזו, בין אם היא נובעת ממדיניות מכוונת או מתום לב, טמון עוול כפול — עוול כלפי מי שנפלו בקרב וסיפור הקרב והעוז שלהן נותר מושתק, ועוול למשפחותיהן, שעבורן ההנצחה והידיעה שזה לא היה לשווא הם המעט שנשאר. עוול נוסף הוא כלפינו כחברה. זהו הקרב הצה"לי הראשון שבו נפלו כל כך הרבה חיילות במתקפה צבאית, אירוע שמרחיב את אתוס הלחימה והגבורה למקומות שלא הכרנו קודם. לכן עלינו לדרוש את מקומן של התצפיתניות במורשת הקרב. כמו כל קרב צה"לי, גם קרב זה ראוי שיסופר, שיוזכר, ושייכנס לספרי ההיסטוריה.
ולמרות השתיקה בקורס, היו מי שהעיוות הזה עצר את נשימתן. מיכל, הורים נוספים, מחאת התצפיתניות ופורום משפחות התצפיתניות, כולם נקראו לדגל. מול ניסיונות ההשכחה, הם משיבים להן את הקול ואת המקום. ההשכחה הקולקטיבית נתקלה בחומה של זיכרון ושל הזכרה. לא תהיה כאן השכחה. הכתמים הצהובים בקהל בטקס הסיום של ינואר 2025 היו סמל להנכחה – צהובה, בוהקת ומסרבת להיעלם.
אבל זה לא מספיק. כדי להיות ראויים לתצפיתניות החיות וגם המתות, הצבא והמדינה חייבים להחזיר את נוכחותן לשיח. לכתוב את נוכחותן וחשיבותן בשיח, במורשת הקרב, בהתרעות שניתנו טרם המתקפה. הם חייבים להכיר בהפקרתן ולדבר על הפקת הלקחים כדי למנוע הפקרה נוספת. הם חייבים לפעול ללא הרף להחזרת כולן — השבויות למשפחותיהן ולארצן, והנופלות לשיח הגבורה והשכול.
התצפיתניות הן חלק בלתי נפרד מעמק הבכא של 2023, ויש להן מקום באתוס הלאומי.
