אנחנו לא סוחרות בכאב

מאת: אלינור אשל

״אנחנו לא סוחרות כאב. הם יריבו עד אור הבוקר למי כואב יותר, והדם של מי שווה יותר, וכמו שאנחנו יודעות הם יתייעצו איתנו, ואנחנו נחשוף בפניהם עוד ממרכיבי הביטחון. צדדים שהם לא יראו עכשיו, רק אולי בעוד שנה כשתסתיים המלחמה הארורה. אנחנו כבר שילמנו את המחיר ויכולות להיכנס למעבדת עתיד, שמראה להם איך העלילה מסתיימת״.

ל׳ בת כמעט חמישה עשורים, נשואה למדינת ישראל. היא רגילה להסתובב במסדרונות משרדי הממשלה, היא עובדת יומם וליל מאחורי הקלעים. שנים שהיא מנחילה ומכשירה דורות שלמים כיצד למשוך בחוטים הנכונים לא בכוח, לא בצדקנות אלא דרך זכוכית מגדלת שרואה את ההשלכות לצד הפרטים הקטנים. היא דוברת שפות רבות, מהנדסת הון אנושי קוראים לה, היא תמיד מכוונת לראות תמונה רחבה, ככל שניתן, כדי שכולם ירגישו שיש להם מקום, והם חלק. רק ככה אפשר לייצר סביב שולחן אחד הירתמות של כולם.

בתחילת דרכה הייתה בין הנשים היחידות שהעזו להיכנס למעוזי המדינאים, שמקוטלגים על פי הנורמה לאזורים לגברים בלבד, ונראים כמו מועדון ויסקי משובח, ולא כמו תהליך של פתרון הסכסוך הכי ארוך בהיסטוריה. היא הייתה מתארת את זה בדיוק כמו שלב של משחק מקדים, ששם הייתה חייבת להיכנס לתחפושת של קצב ולהשאיר את הלב שלה פתוח לכל מנעדי החמלה האפשריים, כדי שכשחלוק הקצב יתלכלך מדם, היא לא תיבהל ותמשיך להשפיע על מקבלי ההחלטות ולו במעט.

כשיושבים סביב השולחן בתנאי משא ומתן, היא מספרת שהתחושה היא, כמו התרחשות של טיול בין דוכני בשר שלא נגמרים, וכל רכלן מציע את המחיר הכבד שהוא משלם עבור חתיכת הבשר. החיות כבר מתו אבל ריח הדם עוד ניגר באוויר. ריח של סבל. הרכלנים, כל אחד בתורו מוציא מתוך תיק עור קשיח ומהודר את רשימת הכאב, ומטיח בשותפיו כמה הבשר שלו שילם מחיר כבד.

ובמילים אחרות: הכאב שלי גדול יותר! לכן מגיע לי יותר.

בשבוע שעבר, ד״ר יעל אדמי, ממקימות ומובילות של ארגון ״נשים עושות שלום״ נבחרה להיות אחת מ – 12 מנהיגות יוצאות דופן, כאשר לצידה נבחרה רים לד׳אג׳רה ממחנה הפליטים דהיישה ממייסדות ״נשות השמש הפלסטינית״. הן מנהיגות שפועלות לעתיד שוויוני יותר. שותפתה של ד״ר אדמי הייתה ויויאן סילבר ז״ל, שנרצחה בבארי באותה שבת ארורה. ויויאן ז״ל, ד״ר אדמי ועוד נשים רבות אחרות, בונות שנים על גבי שנים אבני דרך שאמורות להוביל אותנו אל שולחן המשא ומתן. שולחן בו לא בוחרים יותר בכאב ולא מדברים על סחר בבני אדם או חטופים בעד אסירים.

הן מנסות להוביל אותנו לשולחן העתיד, בו כל השותפים והשותפות מקבלים את הנרטיב של העלילה,  עוד לפני שהגיעו לפגוש את הדמויות בסיפור. כולם מקבלים על עצמם להיכנס למעבדה עתידנית, שבה מתרחש מסע בזמן וחושבים מה יקרה עוד עשור.

הנשים הללו, מהזן הזה, לא ממהרות לעשות אקזיטים, הן חושבות כמו חברת הזנק בצמיחה, שמייצרת תשתית יציבה כדי להפוך לחברה ציבורית שמשרתת את הציבור וכולם יוצאים מורווחים עם מניות שמנות. כל זאת, מתוך חשיבה אסטרטגית וראייה רחוק, שכאשר את.ה בא.ה לשולחן המשא ומתן, וכשיש לך כבר הישגים וחברה צומחת עם מניות, יהיה לך קשה להרוס אותה. דרך חשיבתן של הנשים הללו הוא בעד עשייה. כשאת עסוקה בבנייה, את פחות פנויה לעסוק בתככים, טרור, חורבן ועוד. אלי, את לא חושבת שזו הכללה לא מדויקת? זו חשיבה שלא מאפשרת סיפוקים מיידים. ההישגים של משתתפי המשא ומתן נבנים תוך כדי הצעידה המשותפת, תוך למידה והנאה מהדרך. זה כמו אורגזמה נשית, שיש בה הנאה מהדרך ולא כיבוש של עוד יעד.

מנהיגות מן זן הזה מביאות לשולחן המשא ומתן איכויות הוליסטיות, שמאפשרות לכבשים לגור עם זאבים מבלי להיפגע. יכולתן של הנשים הללו לראות את הקשר בין ביטחון לקהילה, שבנויים מחוסן נפשי ומנטלי, לצד ביטחון פיזי, יכול לפתוח את שולחן המו״מ לפירוק המושג ביטחון. תפישת הביטחון של נשים מובנית בהן מעצם היותן נשים {אצל רובן}. הן מתרגמות את המושג ביטחון מגיל ינקות לביטחון סביבתי. בטחון סביבתי הוא בראש ובראשונה להעניק לילד.ה שלהן, ולכל איש ואישה, מקום בטוח שבו יוכלו להסיר את מערכות ההגנה ולאתגר את עצמם. כל ילד.ה שלומד.ת לזחול וללכת, לומד.ת לאתגר את עצמו.ה בסביבה בטוחה שהעניקה לו האם. תחושת הביטחון הסביבתי מאפשרת תנאים בסיסים לבניית חוסן פנימי, והוא הולך ומתרחב מהפנים של הילד.ה החוצה אל המשפחה, החברים, מקום העבודה, העיר, החברה והמדינה.

נשים לא סוחרות בכאב על שולחן המשא ומתן. הן כבר יודעות שהן שילמו את המחיר בדיוק כמו כולם. הן זוכרות שכשהילד בן הארבע שלהן קיבל מכה קטנה באגודל זה נראה כמו הכאב הכי נורא בעולם, אבל הן לא הדפו את הכאב אלא הכילו אותו כאילו הייתה אותה דקה הכי כואבת בעולם, שאפשרה לילד הכאוב, באותו הרגע, ביטחון שאיפשר התמודדות ופיתוח של תחושת מסוגלות. וכשהן מגיעות לשולחן המשא ומתן הן זוכרות שבאו לכתוב את העתיד. לעצב מציאות בה יש שלב אחרי הכאב, והוא שלב ההתמודדות, האנליזה ופתרון הבעיות על מנת להגיע לביטחון.

הן לא סוחרות בכאב. הן מגיעות עם מחיר הכאב ומסכימות להיכנס למעבדה של תקווה עם שותפים שלא מפחדים משינוי. ויותר מהכל, הן מעזות לחלום ולא מפחדות להיכשל או להתאכזב. הבחירה של ד״ר אדמי, כמנהיגה יוצאת דופן, לאחר הירצחה של ויויאן סילבר ז״ל בשבעה באוקטובר, מותירה אותנו עם חלון הזדמנות של מוות שלא קבר איתו את רעיון המנהיגות, אלא רק העלה אותו שוב לראש סדרי העדיפויות שלנו כחברה. ומעכשיו נראה כי אין לנו פריווילגיה יותר לייאוש למרות ואף על פי.