בְּפָנַיִךְ: כרמן אלמקייס עמוס

כרמן אלמקייס עמוס. בת 45. נולדה וגדלה באשקלון, מתגוררת היום בבת ים. אמא לעמנואל רנה בת חמש וחצי. אמנית ואקטיביסטית. ממקימות תנועות השטח ״לא נחמדים – לא נחמדות״ ו"שוברות קירות". עוסקת בתחום הקולנוע, הכתיבה והצילום.

איך את מגדירה את האקטיביזם שלך?

המאבק המזרחי הוא המאבק שמעסיק אותי מהיום הראשון שלי באקטיביזם וגם מהבית. אני מגדירה את עצמי פמיניסטית מרוקאית. זאת הזהות שלי. המאבק המזרחי מבחינתי משליך גם על קבוצות אחרות מן הסתם. גם המאבק הפמיניסטי שלי הוא לא פמיניזם מיינסטרים. למשל, אני רואה בנשים חד הוריות, ששורדות בדיור ציבורי ומגדלות ארבעה ילדים, פמיניסטיות ענקיות ואני לא בטוחה שהן היו נכנסות לרשימת הפמיניסטיות של איזה מגזין ידוע. המאבק המזרחי הוא הבסיס שלי. אוהבים לקרוא לו מאבק פריפריות. אני לא כל כך אוהבת את השיח הזה כי אני חושבת שזהות היא מרכיב חשוב במאבק וצריך לומר אותה מבלי לפחד. לא צריך לעדן את המאבק המזרחי ולקרוא לו מאבק פריפריה. כולנו יודעות מי גר בפריפריות.

חווית חיים שכוננה את הזהות הפוליטית שלך?

במבט לאחור היו כמה צמתים בחיים שלי בהם ספגתי גזענות מאוד קשה ואני חושבת שהם עיצבו אותי פוליטית. בתיכון, זרקו אותי מבית ספר כי עשו 'אינטגרציה'. הביאו אותי ואת כל החברים שלי מהשיכונים לבית ספר מאוד אליטיסטי שלמדו בו בעיקר ילדים מהמושבים והקיבוצים. העיפו אותנו מבית הספר אחד אחרי השני כי ״לא השתלבנו״. מה זה לא השתלבנו? המנהלת לא רצתה שנשתלב. היא גם אמרה את זה בצורה ברורה. היא קראה לנו בשמות המשפחה שלנו, מעשה שהיום שאני מבינה שנבע מגזענות. היא ראתה בנו גוש של אנשים, מזרחים דתיים משיכונים שפתאום הביאו לה לתוך בית הספר. היא הייתה בטוחה שנוריד לה את הרמה אז שלחה אותנו לבתי ספר מקצועיים. אני זוכרת שהיא אמרה לי מתחילת שנה בכיתה ט': ״אלמקייס, איך שיגמר חוק חינוך חובה את הולכת ללמוד מקצוע״. וזה מה שהיא עשתה. גם לי וגם לאחי שנה אחרי. פשוט לאט לאט הנשירה את כל מי שהגיע מהשכונה שלי. עד היום זה קיים. איזה אוכלוסיות מרכיבות את בתי הספר המקצועיים שקיימים בעיקר בפריפריות? מזרחים, אתיופים, ערבים ורוסים. זו הסללה מאוד קשה מבחינתי. לומר לילד בגיל 13-14 'לך תלמד מקצוע עדיף כי לא יצא ממך כלום גם ככה'. זאת אחת מנקודות השבר שאני יכולה להצביע עליה ושעיצבה את מי שאני.

מה המסר שלך?

תשרפו הכל. מסר מאוד קצר… סתם, אבל האמת שבתור אקטיביסטית, אני לפעמים קמה בבוקר ורוצה לשרוף הכל. אבל – ופה אני אתן קרדיט לחלק היצירתי והאמנותי שלי, אני תמיד מצליחה בסוף להגיד לעצמי שאסור להתייאש, אז אני חושבת על כל מיני פתרונות יצירתיים. כל מיני דברים שאפשר לעשות פה, דברים שלא חשבו עליהם עדיין ומחזיקה תקווה.

אני חושבת שאי אפשר לחיות בלי תקווה בתור אקטיביסטית. הרי רוב המאבקים שלנו נכשלים. הרי המאבקים שאני מתעסקת בהם זה ‘דוד וגוליית’. תמיד מול מערכות גדולות, מול הממסד ולמען האוכלוסיות הכי מוחלשות. לפעמים אנחנו רואות את התוצאות של המאבקים רק כמה דורות אחרינו.

אני גם מקפידה לזכור שאני יכולה לעשות את מה שאני עושה בזכות פמיניסטיות ונשים מזרחיות שהיו לפני. היו פה אנשים ונשים לפנינו שלא קיבלו הכרה מהמדינה והתפקיד שלנו זה לתת להם את המקום, לזכור ולהזכיר אותן. נשים כמו רונית אלקבץ שמאוד מחברת לי את העולם של קולנוע, אמנות ואקטיביזם. מבחינתי היא הייתה אקטיביסטית. עשתה מהפכה מטורפת, פמיניסטית, מרוקאית. צריך ללמוד עליה בבתי הספר וגם על נשים פחות מוכרות. רונית מאוד מוכרת ומבחינתי היא עדיין לא קיבלה את כל ההכרה שמגיעה לה כאן בארץ. אבל גם נשים מאחורי הקלעים, שלא תמיד בפרונט, שלא מקבלות את הבמה להתראיין אבל עושות דברים מדהימים לא פחות ממני. גם אותן חשוב לזכור ולהזכיר ולתת להן את הבמה.

הטוב: בחודשים האחרונים אני עושה עם עצמי הרבה עבודה פנימית. אני מזקקת את האקטיביזם שלי. אני מבינה מה נכון לי ומה פחות. מה עושה לי טוב ומה לא. אני עונה בשאלה על השאלה כי אני בתהליך בירור של למצוא את המקום הטוב והנכון בשבילי להיום. יש כל מיני סוגים של אקטיביזם, היו לי כל מיני שלבים והיום אני מרגישה שאני ממש מזקקת לעצמי אותו מתוך המקום הפנימי שלי. מקשיבה לעצמי ומבינה אותו לאט לאט. בלי רעשי רקע של מה צריך או חייב, אלא מה אני רוצה ואיך אני רוצה שהאקטיביזם שלי יראה.

הרע: יש לי הרבה טראומות ופוסט טראומות מאקטיביזם. המון מראות קשים, מכות. בתקופה האחרונה חשבתי על איך שהפוסט טראומה תמיד עולה. ב-2014 חטפנו מכות רצח מעשרה שוטרי יס״מ. היינו במעצר עד הבוקר ואז הייתי שלושה חודשים עם קביים. הייתי שבורה, פיזית ונפשית. אני רואה עכשיו את כל האלימות המשטרתית וזה ישר מעלה בי את החוויות שלי מול המשטרה ואת חוסר האמון. אצלנו זה גם הניע מאבק גדול באלימות משטרתית, איגדנו את כל האוכלוסיות שחוטפות מהמשטרה ופתחנו במאבק, אבל זה בהחלט מחיר כבד שלקח לי זמן להתאושש ממנו ונשאר איתי גם היום.

השכר: באקטיביזם את משלמת מחיר קשה, גם פיזי גם נפשי. לכן אני עושה עם עצמי עבודה פנימית עכשיו. להבין את המחירים, וגם אם לשלם אותם, אז לבוא לזה ממקום שיש בו סנטר, עם עמוד שדרה חזק שיכול להכיל את זה ולא להיזרק עכשיו לקרשים. אני מתמודדת עם המחירים עם כל הקושי. אני בסוף נעמדת מול המשטרה ועושה מאבק באלימות משטרתית. אני לא אשב בבית עכשיו כי חטפתי מכות. אבל יש בדרך מחירים נפשיים לא פשוטים ובמקרה שלי גם מחירים פיזיים וצריך להכיר בהם. בואי נגיד שאם מדברים על כסף מאקטיביזם, אז עשירה אני לא אהיה מזה. אני עובדת בעוד שבעים עבודות. ברמה הסימבולית אני חושבת שיש אצלי משהו באופי שמאוד שואף לצדק. אם אני מצליחה לתקן משהו, אפילו קטן, זה גורם לי להרגיש טוב. שהצלחתי לתקן משהו ולעשות טוב בעולם הזה.

מה מניע אותך להמשיך?

אני לא יכולה להיות עיוורת לחוסר צדק, להתנהג כאילו לא ראיתי. זה נראה לי מאוד מוזר ואני לא מצליחה לחיות ככה. יש בסרט שלי משפט של איינשטיין שאומר הכל: ״העולם לא יחרב על ידי אנשים שהורסים אותו אלא על ידי אנשים שעומדים מהצד ולא עושים דבר״. זה משפט שמאוד מניע אותי לפעולה. אני אומרת, יש מי שמחרב פה. ברוך השם אנחנו מוקפות בגברים מכל הסוגים והמינים. אנחנו צריכות ואני אומרת צריכות כי אני מרגישה שבסוף ישועה תגיע רק מנשים, מנהיגות ונשים שיחשבו אחרת, שיתנו לנו תקווה.

מה החלום שלך?

שאלה גדולה. אולי שכל אחד ידאג לחלקת גן עדן קטנה סביבו, זה חלק מזה. יש לי שאיפה כזאת שכולם יקומו לתקן. כזה מין, בואו, קומו צריך לתקן את המקום הזה. די שנייה, עצרו עם כל האלימות. שכולם יעצרו רגע ונבין איך מתקנים פה עכשיו. בתקופה האחרונה היה לי קשה לחשוב על משהו טוב. הכל היה נורא. אז הייתי יורדת לים, נושמת רגע וחולמת לעצמי, אני מין רומנטיקנית כזאת של חלומות טובים, וסוף טוב. הלוואי שכולם יקומו לתקן וגם שבסוף יהיה טוב. חייב להיות טוב. מתישהו צריך לבנות ואם בונים, ואמרתי את זה בכמה וכמה הזדמנויות, אי אפשר לבנות מהאמצע. אי אפשר שיהיה פה טוב רק לאוכלוסייה אחת ואי אפשר שיהיה פה טוב רק ליהודים או רק לערבים. אם צריך – וצריך – לבנות משהו חדש, אז להתחיל מהתחתית של התחתית. צריך פה טיפול שורש ולא קוסמטיקות. אלה מחשבות שמחזיקות אותי. אנחנו כל כך למטה שגם השינוי היסודי חייב להגיע מלמטה… והוא יקרה, צריכות תקווה, תקווה מחזיקה את הלב.

בחודשים האחרונים האמנות והיצירתיות חזרה לחיי. חזרתי ליצור, זה הציל אותי. חזרתי לכתוב המון ולעבוד על הסרט שלי. הייתי רוצה לחיות בעולם בו יש לי פנאי לאמנות שלא קשורה רק במאבקים. אולי לכתוב קצת יותר על החיים האישיים… יש לי הרבה מה לומר. האמנות שלי בשנים האחרונות מאוד אקטיביסטית ויש בי חלק שלם פנימי וקצת יותר רוחני והייתי רוצה פנאי גם לאמנות הזאת. למרות שאני מרגישה שבסוף הכל קשור בהכל, וכל סיפור אישי או משפחתי קטן שלי בסוף אולי יתחבר לאיזה מאבק. תכלס מבחינתי אמנות היא כלי לשינוי חברתי. להגיע לכמה שיותר אנשים ושישמעו מה יש לך להגיד. עלי זה מאוד משפיע, כשזה קורה לי. הייתי רוצה להמשיך את המעגל הזה. גם להוציא את מה שיש ולי לומר ולשלוח לעולם בחזרה.

המדור בְּפָנַיִךְ נולד מתוך הכשרת הכותבות של פוליטיקלי קוראת ומתוך הכרה שבשעת קצה זו צומחות בתוכנו נשים מנהיגות ואמיצות המסרבות לשתוק אל מול השיח האלים הדומיננטי, מדברות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח. הן מעלות את מודעות הציבור לסוגיות פוליטיות וחברתיות שנותרו ללא מענה מתחילת המלחמה. יוצרות אקטיביזם פוליטי יש מאין. דווקא מתוך הייאוש הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן למען אפשרות לדמיין עתיד טוב יותר. אנו מבקשות לשים אותן בפורנט ולהעלות על נס את פועלן החשוב בזירה הציבורית. בכל שבוע תעלה לאתר כתבת ראיון קצרה שערכנו איתן יחד עם תמונת פרופיל המשקפת את המקום ממנו הן יוצאות לעשייה החברתית החשובה שלהן. אנו מודות לכל הנשים המדהימות שהסכימו להשתתף במדור.

צלמת המדור: אינס אוסרוף אבו-סייף

בְּפָנַיִךְ: יארה שאהין גראבלה