"התרעות ואזהרות לגבי הסכנות שאורבות לצורקוב בעיראק, הושמעו והעוברו כבר לפני כמה חודשים, כולל אזהרה אחת ממש לפני שיצאה", שידר ירון אברהם בחדשות 12 כשפורסם דבר חטיפתה של אליזבט צורקוב, החוקרת שנחטפה בעיראק.
"על פי מקורות ביון ומקורות מודיעין ערביים, מי שיוזם את הפגישה עם גדודי חיזבאללה בעיראק, זו אליזבט בעצמה. היא פונה לאדם שיעי, עיראקי, ומבקשת שיפתח ערוץ תקשורת עם בן דודו, בכיר בחיזבאללה עיראק בשם מוחמד אל עלוואני", מוסיף אוהד חמו באותם ימים.
בדיעבד, תשמע צורקוב על הפרסומים האלה, היא תבדוק ותגלה שכלל לא קיים אדם כזה – מוחמד אל עלוואני. אבל לא יעזרו שנים של פרסומים אקדמאיים ועיתונאיים בתחום אותו היא חוקרת. לא יעזרו כל הקשרים שיצרה לאורך שנים בזכות הידע הרחב שלה. השקר כבר הופץ, השקר כבר נקנה. דמותה, כאישה הזויה ותימהונית שהחליטה לטייל בעיראק על דעת עצמה ולא שעתה לאזהרות של מקצוענים, כבר הפכה לעובדה קיימת.
מספיק עיתונאי חאפר אחד, כפי שקראה להם צורקוב בריאיון ב"המקור" עם רביב דרוקר, כדי להזיק לאדם בסכנת מוות.
איך סיפור נולד?
צפיתי בשבוע שעבר בריאיון עם צורקוב, שפורסם כמעט במקביל לסדרת הראיונות עם אלי פדלשטיין, דוברו המושחת של ראש הממשלה שלנו שהפך לאחרונה ל"גרון עמוק" של מה שקורה בלשכת רה"מ.
"אני יכול למכור את זה לניר דבורי", הוא אומר לשרוליק איינהורן, אחד המפעילים שלו, לפני שמפיץ ידיעות ממוחו הקודח לשלל עיתונאים.
הרי בשביל להנדס תודעה לא מספיקים דוברים נכלוליים. השילוש הקדוש של איינהורן, פדלשטיין ואוריך לא יכול היה לברוא לנו את המציאות אליה התעוררנו בוקר בוקר בשנתיים המחרידות שעברנו כאן, לבד. כדי לרקום לנו נרטיב, הם היו זקוקים לרשת של משתפי פעולה שיסייעו להם. בשביל להנדס תודעה באמת, צריך אידיוטים שימושיים.
צריך תקשורת מגויסת, שתסכים לקבל את האקסיומה המטופשת ש"בזמן מלחמה לא שואלים שאלות". צריך כתבי חצר שטוענים לשקיפות, למקצועיות, אבל בפועל מתייחסים להודעות דוברות פוליטיות כאל אמיתות גמורות.
מעט מן השקרים האחרונים
בשנת 2017, במהלך פינוי הכפר הבדואי אום אל-חיראן בנגב, יוצא יעקוב אבו-אלקיען ברכבו, בו ארז את כל ביתו, החוצה מן הכפר. השוטרים שמגיעים למקום פותחים בירי. יעקוב אבו-אלקיען מאבד שליטה על הרכב, ראשו נשמט על צופר ההגה, הוא מאבד הכרה. הרכב דורס למוות את ארז עמדי לוי ז"ל, שוטר בתפקיד.
דוברות המשטרה מוציאה, די מיד, הודעה על כך שמדובר בפיגוע דריסה לאומני. זה בכלל לא משנה להם שיעקוב נורה לפני שהספיק לדרוס ושבזמן שהם מעבירים את ההודעה, הוא מת מאיבוד דם כשראשו שעון על הצופר, שהפך לסאונד הרקע של אותו היום. הדיווח מועבר לתקשורת הישראלית שכמובן, מעבירה אותו הלאה בדיוק כפי שדווח לה.
את האמת, אגב, נגלה רק בשנת 2024, בסרט "מוות באום אל חיראן" (גילוי נאות: ערכתי עבורו את התחקיר). הסרט יוקרן בסינמטק בשיא המלחמה. חפותו של יעקוב לא תזעק אלינו ממהדורות החדשות על המסכים הביתיים.
בשנת 2020 נהרג אהוביה סנדק בן ה-16 במהלך מרדף משטרתי באיזור בנימין. סנדק נהג ללא רישיון ועל פי גרסת המשטרה, יידה אבנים אל עבר רכבים פלסטינים בגדה המערבית. מתישהו במהלך המרדף, הרכב בו נהג התהפך, אהוביה נהרג במקום.
דוברות המשטרה הוציאה מיד הודעה, לפיה אהוביה התנגש בניידת ועל כן התהפך ונהרג. התקשורת הישראלית דיווחה את הסיפור כך, בדיוק. למעשה, הפיצה את הודעת הדוברות. דוברות, לא עיתונות. ימים ספורים אחר כך, כשהחברים של אהוביה השתחררו מבית החולים, החלה המשפחה לטעון שהמרדף נעשה תוך שימוש מופרז בכוח.
רק לאחר מאבק משפטי ארוך, ייחשף הסרטון ממצלמת הניידת שיראה את האמת: השוטרים נגחו ברכב של הנערים מאחור, הביאו לאיבוד שליטה על הרכב, להתהפכות ובסופו של דבר, למותו של אהוביה. השקר של דוברות המשטרה מתגלה בשקט.
ב-11 במאי 2022, סמוך למחנה הפליטים ג'נין, הכניס צלף מדובדבן את פניה של שירין אבו עאקלה, עיתונאית פלסטינית ותיקה ומוכרת, בין כוונות הרובה שלו. הוא סחט את ההדק. שירין נהרגה במקום.
דוברות צה"ל ודוברות משרד החוץ הודיעו מיד שאבו עאקלה נהרגה מירי חמושים פלסטינים. משרד החוץ אף הגדיל לעשות ופרסם סרטון של האירוע, כך לטענתו. בסרטון שפורסם, נראים מחבלים שצועקים זה לזה על "חייל שחוסל". על פי משרד החוץ, המחבלים חשבו את אבו עאקלה לחייל צה"ל וירו בה. בדיקה מאד שטחית יכלה לגלות שהסרטון שפורסם על ידי משרד החוץ צולם בזמן אחר, במקום אחר – ואף נאמרים בו בערבית דברים שונים לחלוטין ממה שנטען
התקשורת הישראלית שידרה את השקר הזה בדיוק כמו שהוא. ללא סייג, בדיקה או אפילו מעבר של "כתבנו לענייני ערבים", שבתקווה דובר ערבית, על תוכן הסרטון.
גם כאן, האמת תתפרסם שנים אחר כך, בסרט דוקומנטרי שערך תחקיר עצמאי: אבו עאקלה לבשה אפוד "PRESS" ושידרה על מבצע של צה"ל בג'נין, הרחק מהעימות עצמו. היא פעלה במקצועיות, כמו כל עיתונאי שמגיע לזירת אירוע, אך נורתה למוות על ידי חייל צה"ל. צה"ל בעצמו יודה בכך. אך ההודאה הזו לא תפתח מהדורות.
במרץ 2025 יצאו 15 עובדים של הסהר האדום באמבולנסים מכפר תל א-סולטן שבדרום עזה, על מנת לסייע לפצועים באזור שהופצץ. השיירה כולה נעלמה מבלי להגיע ליעד. רק שבועיים לאחר מכן, יימצא קבר אחים מחריד לצד כלי רכב הרוסים. חלק מהעובדים הקבורים בו יימצאו עם ידיים כבולות מאחורי הגב.
צה"ל, בתחילה, שיקר לגבי העניין. אחר כך יטען ל"אי הבנה מבצעית". בנוסף, יטען צה"ל, חלק ממי שנורו היו קשורים לחמאס.
אך סרטון וידאו שנמצא בטלפון של אחד ההרוגים מוכיח שהאמבולנסים סימנו היטב את היותם אמבולנסים באמצעות אורות מהבהבים. ייקח עוד קצת זמן – – עד שצה"ל יפטר מפקד שנכח באירוע ויבצע חקירה פנימית. רק מאוחר יותר, ובעקבות לחץ עיתונאי, יודה צה"ל בטעות.
מה תפקידו של דובר?
מספרים על מירי רגב, שהכניסה את המהפכה לדוברות צה"ל, אי אז, כשלבשה את המדים הירוקים. מעתה, הדוברות לא רק מעבירה הסברים, אלא פועלת אקטיבית. מייצרת אייטמים, מנהלת יחסי ציבור. לשכת הדובר הפכה ליחידת דוברות והמשרתים שם, לכמעט-עיתונאים: ייצור אייטמים, דחיפת הודעות וכתבות למהדורות, התחרות על תשומת לבו של הציבור.
המקצוע הפקידותי, ה"חבילה עוברת" של ידיעות מהמציאות אל עיתונאים, הפכה למקצוע מרגש, שכולל ניהול מערכת יחסים עם חברות חדשות ישראליות.
השינוי הזה שעשתה מירי רגב, הוא בעיני מבורך. דוברים הם הרבה יותר מצינור אנושי של מידע. בסופו של דבר, הם אחראים על המוניטין של הגוף אותו הם מייצגים – הם לא אמורים להעביר אלינו ידיעות יבשות, "אובייקטיביות".
כך, דובר המשטרה אמור לשמור על המוניטין של שוטריו. יש מי שיעשו זאת תוך שמירה על אתיקה, יש מי שיהיו מוכנים לשקר בשביל זה. זה נכון לכל משרד דוברות. מבית קפה תל-אביבי ועד לדוברות הכנסת. מדובר צה"ל ועד לדובר של ראש הממשלה. לכולם יש אינטרס ברור: ליצור מצג חיובי על הבוס שלהם.
בתוך כל אלה, לעיתונאים יש את התפקיד הקשה ביותר. אנחנו אמורים לחלץ את המוץ מתוך התבן. למצוא את האמת בתוך שלל הפיברוקים והידיעות שמעבירים לנו. להבין את הסיפור האמיתי, לעיתים הנסתר, בחושינו החדים. לשאול את השאלות הנכונות. באופן כללי, לשאול שאלות.
בוודאי לא לקבל באוזנייה ידיעה מדובר שברור שהוא בעל אינטרס, וכך לשדר אותה. אנחנו אמורים לבדוק את המידע שמגיע אלינו, להצליב אותו, לראיין את הצד השני, לברר, לוודא, לבדוק עובדות.
בגידה באמון
מכירים את זה שאתם מדברים עם הצ'ט ג'יפיטי ומסתמכים על התשובות שלו? ואז פתאום באמצע השיחה אתם עולים על טעות רצינית שמעמידה את כל התשובות הקודמות שלו באור מפוקפק? זה מה שאני מרגישה כבר תקופה לגבי התקשורת הישראלית.
כעת, מול העדות המדהימה של פדלשטיין על עצלנות הכתבים, על חוסר המקצועיות הזועק לשמיים – עומדת גם עדותה של אליזבט צורקוב, מי שהפכה בידי התקשורת הישראלית ל"הזויה שלא שעתה לאזהרות", בזמן שעונתה במרתפי כתא'אב חזבאללה בעיראק. בכירים שהיו מעורבים בשחרורה הודו בפני רביב דרוקר, שלדימוי הזה שנוצר לה, של ישראלית הזויה שהביאה את זה על עצמה, הייתה השפעה מכרעת על האופן בו התקבלו החלטות בעניינה. וצורקוב היא לא החטופה היחידה שזה קרה לה.
מזה זמן רב שהתקשורת הישראלית בוגדת באמון שלנו. המלחמה האחרונה הביאה את המקצועיות התקשורתית לשיא שלילי. לא רק דברור הודעת של לשכות דובריםות פוליטייםות, אלא התקרנפות של ממש. עצימת עיניים. לא נדווח, לא נחקור, לא נשאל שאלות ובוודאי שלא נספר להם מה קורה שם, בשדות הקרב.
עם תום המלחמה ויציאתם של כל כך הרבה סיפורים לאור, אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי איזה עוד פיברוקים בלענו? איזו אמת שאני מחזיקה בה, היא בעצם הודעת דובר מהונדסת? בעיקר, מה עוד אנחנו לא יודעים?
עיתונאים
בניגוד לסיסמא החדשה של ערוץ 14, עיתונאים הם לא "של ישראל". הם גם לא של פלסטין. גם לא של אפריקה או אמריקה. עיתונאים הם של האמת. ועליהם לתווך אותה לציבור, שעובד קשה ומגדל את משפחתו בנחת, וסומך על העיתונות במדינה דמוקרטית, שתבדוק עבורו את העובדות ותספר לו אותן.
אליזבט צורקוב נסעה לעיראק כדי ליצור מחקר אקדמי אמין יותר, עמוק יותר, מהשטח. היא לקחה את העבודה שלה ברצינות ויצאה לחקור את מושאי המחקר שלה כפי שהם באמת. לשמוע את קולם, לאמת את גרסתם, להטיל ספק. לא בזום, לא ביוטיוב, לא בטלוויזיה. דרך העיניים, הרגליים, האוזניים. כדי להביא את קולותיהם בחזרה אלינו, שרוצים לדעת יותר על מה שמתרחש שם, בארץ החידקל.
צורקוב, בעלת יכולת הקשבה מדהימה (חפשו בגוגל את הכתבה שלה על עיראק של אחרי המלחמה בדאעש), חוקרת ועיתונאית בחסד, כבר שבה לכתוב טורים וכתבות על תחום הידע שלה. אספה אינסוף מידע על השובים שלה תוך כדי שהם מתעללים בה.
דמותה מטילה צל גדול על אנשי התקשורת הקטנים כל כך שהתרגלנו לראות על המסכים שלנו. לא רק בגלל מורכבות הסיפור שהיא מביאה, אלא, בעיקר, בגלל האומץ להטיל בו ספק, לברר את העובדות, ולחתור לאמת, נעימה או לא, מלטפת או לא, עוקצת או לא. הלוואי שהתקשורת שלנו הייתה מורכבת קצת פחות מניר דבורים וקצת הרבה יותר מאליזבט צורקוביות.
