אולימפיאדת פריז 2024 סיפקה לנו אינספור רגעים מרגשים, מסעירים ומפתיעים. היא ייצרה תמונות ורגעים שיישארו בזיכרון הקולקטיבי עוד שנים ארוכות, והציבה רף גבוה מאוד לכל אולימפיאדה שתגיע אחריה. ובכל זאת, אחד הרגעים הגדולים ביותר שלה לא התקיים במסגרת תחרותית. זה קרה כשראשת העיר פריז, אן הידלגו, העבירה את הדגל האולימפי לקארן באס, ראשת העיר של לוס אנג'לס, המארחת של האולימפיאדה הבאה ב – 2028, במהלך טקס הסיום.
הרגע הזה הוא בלתי נשכח בגלל הסמליות שבו: שתיים מהערים המוכרות והאהובות בעולם, שלראשונה בתולדותיהן מובלות על ידי נשים, אחת בצרפת והשנייה בארה"ב. זהו סמל התיקון של התקופה שבה אנחנו נמצאות. צמד נשים היסטוריות מעבירות זו לזו את האחריות להמשיך לייצר היסטוריה: שוויון של מעשים ולא רק של הצהרות. שוויון שהוא חלק מכל תחום בחיים שלנו.
נשביתי בקסמה של האולימפיאדה הזאת אף שאני לא חובבת ספורט, מהרגע שגיליתי כי היא הראשונה אי פעם שמקיימת שוויון מגדרי מלא, 50% ספורטאיות ו – 50% ספורטאים. אין שוויון שמגיע מעצמו, כמו שאין מדליה שמגיעה מעצמה. זהו שיאו של תהליך ארוך, עם מאמצים מתמשכים ותוכנית עבודה שנבנתה כדי להבטיח ששוויון מגדרי לא יהיה רק אידיאל, אלא מציאות. ההצלחה הזאת היא בשורה אופטימית חשובה לקראת המשך הדרך.
שוויון זקוק לחזון
ספורטאיות וספורטאים יודעים היטב כמה קשה צריך לעבוד כדי להגיע ליעד, כמה קשיים ומהמורות ישנם בדרך, כמה חשובה הנחישות והדבקות במטרה. העקרונות האלה נכונים גם למאבק המגדרי בכל תחומי חיינו: מכיתות הלימוד ועד הפוליטיקה. האולימפיאדה בפריז הוכיחה לנו שעם חזון ותוכניות עבודה אפשר לשנות מציאות, גם במרחבים שבמשך שנים היו סגורים בפני נשים.
מייסד המשחקים האולימפיים, פייר דה קוברטן, התנגד להשתתפותן של נשים בתחרויות הספורט. את התירוצים שהשמיע אז, אפשר לשמוע עד היום לגבי נשים בזירה הפוליטית. ההיסטוריה הוכיחה עד כמה דה קוברטן טעה, עד כמה ראיית עולם צרה הייתה יכולה למנוע מאיתנו עילויים כמו סימון ביילס או נבחרת ההתעמלות האמנותית של ישראל. כמו הספורט, גם הפוליטיקה היא מרחב עם כבוד, כסף והשפעה, שלאורך שנים היה סגור בפני נשים – וגם כאן אנחנו צריכים לעזור לתיקון ההיסטורי בדרך לחברה טובה וצודקת יותר.
המשלחת הישראלית לפריז 2024 הייתה הגדולה והמצליחה ביותר אי פעם. יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי, היא האישה הראשונה בתפקיד הזה, ומי שהתוותה את הדרך שהובילה אותנו לשבועיים שסיפקו לנו רגעים של גאווה ובריחה מהמציאות החרדתית סביבנו. זו לא רק גאווה ספורטיבית, אלא גם גאווה של שוויון מגדרי שכמובן לא קרה מעצמו. הוועד האולימפי משקיע אקטיבית באיתור, טיפוח ואימון של ספורטאיות כדי שיוכלו להגיע לשיאן על הבמה הגדולה ביותר.
בשנת 1924, הפעם הקודמת שבה התקיימו המשחקים האולימפיים בפריז, רק 5% מהספורטאים המשתתפים היו נשים. אף אחת לא יכלה לחלום אז על אולימפיאדה של 5050. אף אחת לא העזה לדמיין שתי ראשות עיר שמעבירות ביניהן את הדגל האולימפי. התרחיש הזה יכול וצריך לקרות גם בפוליטיקה. גם אם נכון להיום קשה לנו לדמיין מערכת פוליטית של 5050, אסור לנו להפסיק לעבוד כדי להשיג אותה. שוויון זקוק לחזון, תוכניות עבודה ולנושאות דגל. זאת המשמרת שלנו.
יעל יחיאלי היא מייסדת מיזם 5050 המקדם שוויון מגדרי במוקדי קבלת החלטות.
