יש ימים שאני רוצה לשכוח שאני פלסטינית, כי רצח העם שמתחולל בעזה ותחושת חוסר האונים הפכו את הקיום הפלסטיני, האישי והקולקטיבי לבלתי נסבל.
יש ימים שאני גם רוצה לשכוח שאני עיתונאית פלסטינית, כי המילים החזקות בהן שמתי את מבטחי בעבר, חסרות משמעות אל מול רצח העם שמתחולל בעזה. הרי המילים שלי ושל עיתונאים רבים בעולם ואפילו פסיקת בית הדין בהאג לא הצילו את חייהם של ילדי ונשות עזה. אז למה להמשיך לכתוב אותן? למה להמשיך להאמין בכוחן של המילים?
כן, אחרי שמונה חודשים של מלחמה אין שום סיבה להגיד לישראלים וגם לעולם כולו שהממשלה הישראלית מרעיבה למוות בכוונה ילדים ונשים פלסטיניות, הרי כולם יודעים זאת.
וגם מי ישמע, העולם יקשיב עתה לעיתונאית פלסטינית שמואשמת על ימין ועל שמאל באנטישמיות, חוסר מקצועיות וחוסר אמינות כי היא מבקרת את מדיניותה של ממשלת ישראל בעזה ובגדה המערבית.
מעל לכל, אמינותי העיתונאית ואמינותם העיתונאית של עיתונאים פלסטינים רבים בסימן שאלה בעיני חלק מהקוראים והעיתונאים המערביים, בעיקר בגלל זהותנו הפלסטינית.
עיתונאים נעלמים
כן, כמעט בכל ראיון תקשורתי שנתתי, בעיקר לעיתונות מערבית, נשאלתי את אותה שאלה – האם זהותי הפלסטינית והמעורבות הרגשית שלי במתרחש בעזה פוגעים ביכולתי לסקר אובייקטיבית את רצח העם המתחולל בעזה?
לפני שאגש לבעייתיות הטמונה בשאלה הזו, חשוב לציין שהשאלה הזו לא מופנית רק אליי, אלא היא מופנית לעיתונאים ואנשי תקשורת פלסטינים רבים. כאשר הציפייה במיוחד מאיתנו כעיתונאים פלסטיניים, להוקיע ולשלול את הזהות הלאומית שלנו כדי שנתפס "אובייקטיבים" בעיני חלק רב מהקוראים ומכלי התקשורת המערביים.
השאלה הזו בעייתית מאוד לא רק כי מניחה מראש שהפלסטיניות היא סוג של "הפרעה" וחסם שחוצץ ביננו כעיתונאים פלסטינים לבין דיווח, כתיבה, ניתוח ענייני ואובייקטיבי למצב הפוליטי בעזה – אלא בעיקר כי היא מניחה מראש שהפלסטיניות באשר היא, אינה ערכית, אתית או אובייקטיבית, ולכן ועל מנת להפוכה לאתית וערכית בעיני חלק מכלי התקשורת המערביים, חובה עלינו כעיתונאים וכפלסטינים להתנער ממנה ולהוקיע אותה, למרות שבעיני רבים מאיתנו היא מייצגת רק מרכיב אחד ממכלול הזהויות שלנו כבני אדם, נשים וגברים. ועיתונאים.
יותר מזה השאלה הזו בעייתית, מפני שהיא מציגה את הזהות הפלסטינית בחלק מכלי התקשורת המערביים כזהות וקיום קונפליקטואליים עם כל מה שנתפש מערבי וערכי. כשזה מגיע לעיתונות הסכנה מאוד גדולה, מפני שהתוצאה היא פסילת הקולות שלנו כעיתונאים פלסטיניים. הרי שיח זה אינו מקרי כלל, אלא להפך. הוא מכוון ומטרתו להסיט את הדיון מהתוכן הפוליטי והניתוח הענייני שאנחנו מציגים כעיתונאים פלסטינים, לעיסוק שולי בזהות הלאומית שלנו אשר בסופו של דבר תוביל לפסילת התוכן.
אתם בטח חושבים שהסיפור שהבאתי כאן הינו מקרה אינדיבידואלי מצער ולא משקף את הנוף התקשורתי הבינלאומי הרחב. ובכן, טעות בידיכם, תופעת הדיהומינזציה של עיתונאים פלסטינים על ידי חלק מכלי התקשורת ואף על ידי עמיתים לא מעטים שעוסקים בתחום, היהה תופעה די נפוצה.
אחת הדוגמאות שמשקפות יפה מאוד תופעה זו, היא האמירה של העיתונאית הממולחת כריסטין אמנפאור, Christiane Amanpour, אשר במהלך אחד הראיונות שערכה עם Jon Stewart ועסק במורכבות הסיקור התקשורתי של המלחמה על עזה, אמרה שאין עיתונאים שיכולים לכסות את המלחמה בעזה. מי שצפה בראיון, שמע את המרואיין המוכשר שלה מתקן אותה ואומר שיש עיתונאים בשטח, רק שהם פלסטינים ושרובם נרצחו בהפצצות חיל האוויר הישראלי.
אמאנפואר התנצלה על אמירתה הגורפת והבעייתית, ולרגע זה הרגיש כי היא הבינה את טעותה. אבל אז, היא חזרה על אותה מנטרה עיתונאית מתנשאת ואמרה, אני מתכוונת לעיתונות מערבית עצמאית שאין ביכולתה להגיע לעזה. באותו ריאיון היא המשיכה ואמרה "כשאנחנו בשטח אנחנו העיניים והאוזניים של כל מי שלא יכול להגיע לשם".
כשאמנפאור אומרת שאין עיתונאים בשטחה של עזה, היא מתכוונת לכך שאין עיתונאים מערביים, שיכולים לסקר את המלחמה בצורה "אובייקטיבית ומקצועית". הרי יש עיתונאים בעזה – עיתונאים פלסטיניים, שאין ביכולתם, לשיטתה של אמאנפאור, "להיות האזניים והעיניים של העולם". הם גם לא יכולים להיות אובייקטיביים, כי יש להם הפרעה ששמה "פלסטיניות".
טועה מי שחושב שאמנפאור ושכמותה אומרים את דבריהם, כי עיתונאים פלסטיניים מעורבים רגשית בנעשה ולכן דעתם השתבשה עליהם. הם אומרים זאת בעיקר, כי הפלסטיניות נתפשת על ידם כמרכיב זהותי לא ערכי, שמתנגש חזיתית עם כל מה שנחשב למערבי, ערכי, ליברלי ומוסרי.
מצער לומר, אבל ההסברה הישראלית הצליחה לצייר את הפלסטיניות – במיוחד את הפלסטיניות העיתונאית, כזהות לא ערכית, לא אתית. האמירה של אמנפאור ושל אחריםות, משקפת תופעה נפוצה ומסוכנת: דה-הומניזציה של עיתונאיםות פלסטיניםות, שמובילה לדה-הומניזציה של הנרטיב הפלסטיני ובעליו. התופעה הזו מנשלת את העיתונאים הפלסטיניים לא רק מאמינותם העיתונאית, אלא בעיקר מבעלותם על הנרטיב שלהם. היא גם רומזת כי אין ביכולתם של הפלסטינים לקחת בעלות על הסיפור שלהם. לכן, צריך "עיניים ואזניים" מערביות, שיספרו את הסיפור.
השאלה שאמורה להעסיק את כריסטין ושכמותה היא לא זהותם הפלסטינית של עיתונאים פלסטיניים, אלא למה ישראל הצליחה למנוע מעיתונאים מערביים להיכנס לעזה על מנת לסקר את המלחמה? מה זה אומר עליה ועל הקולגות שלה? ומה זה אומר על המרחב העיתונאי העולמי? במקום לפקפק באמינות של העיתונאים הפלסטינים בגלל זהותם הלאומית, חובה על העיתונאים המערביים באשר הם להתקומם נגד רצח עיתונאים פלסטינים, נגד השתקתם ונגד הווטו התקשורתי שישראל הטילה על המפה העיתונאית העולמית בכללותה.
צילום תמונת הכותרת: בר גורדון Bar Gordon
