בין מציאות לבדיה

"זה נכון מה שאומרים על עינב צנגאוקר?" שלחה לי דודה שלי הודעה לפני כמה ימים.

"מה אומרים?" שאלתי. "שהבן שלה היה בבית מלון במצרים והיא קיבלה מהשמאל כסף כדי להפיל את ביבי".

במוצאי שבת ה-7 באוקטובר, אחרי שספרתי מאות הרוגים ושלושה כוכבים, בן הזוג שלי סוף סוף התקשר אלי. היה זה בסיומו של היום הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. סיומו של היום הראשון בסיוט שרק החל.

"יש מאות הרוגים", הוא אמר לי. אני עוד קצת כעסתי על שלא הדליק את הטלפון באזעקה הראשונה. שבת-שבת, אבל בכל זאת, מלחמה. "יהיו אלפים". עניתי לו. והוספתי: "יהיה קשה להסביר מה קרה כאן לכל מי ששמר שבת. את תחושת היתמות, את הפחד. את הצפייה בלייב באנשים נטבחים, נחטפים. בשדרני טלוויזיה מכווינים כוחות אל אנשים שמתחבאים בשיחים…".

הרגשתי אז, שפער נפער בין תפיסת המציאות שלו ושלי. פער שיהיה עליו להדביק במהרה. באמת, מאז ועד היום, בן הזוג שלי צופה בכל ריאיון, בכל סרט דוקו, בכל כתבה שמשחזרת את מה שקרה באותו היום. אני, לעומתו, לא מסוגלת לצפות בשום דבר כזה. אני מרגישה שמהנדסים לי את הזיכרון".

טבח בדרום

כל חיי חייתי את הפערים הללו. אבא חילוני, אמא דתיה, משפחה אשכנזית, משפחה מזרחית. ויכוחים פוליטיים וכל המשתמע. אך הפער הזה מעולם לא הורגש אצלי בעוצמה בה אני חשה אותו כעת. הפער הפך לתהום. תהום בתפיסת המציאות. אולי, בעצם, במציאות עצמה.

פוסט של הצל: עו"ד דמרי מטיל פצצה: "אותו מחבל הנוח'בה מפרשת שדה תימן או אותו המחבל שהכניס את התינוק לתנור ואנס את אימו בשבעה באוקטובר"

הפוסט של "הצל" תורגם כבר למבול של תגובות, פוסטים, שיתופים. שקר גס שהפך, עבור אנשים מסוימים, לאמת מוחלטת.

שנתיים אחרי שהופץ, חוזר השקר הזה, ובגדול. נושך (שלא נאמר דוקר) אותנו בעכוז. מזנב בנו. מזכיר לנו – יש מי שחווה אחרת את ה-7 באוקטובר. חווה את הטבח כל כך אחרת, שלא אכפת לו להדהד המצאות. האירועים האמיתיים שהתרחשו, לא.נשים אמיתיים, כל כך רחוקים ממנו, שעבורו לא משנה אם מדובר בתינוק בתנור, או משפחה שנמחקה. לא חשוב אם מדובר באם שנאנסה או באבא שנשא על גבו את ילדתו הנכה.

יש מי שאירועי ה-7 באוקטובר כל כך רחוקים ממנו, שגם ככה אין להם פנים, אין להם שמות. רק סיפורים מהירים, שורות-שורות.

סיפורים שמשרתים אג'נדות.

סיפור התינוק בתנור נוצר בתוך הכאוס של ימיה הראשונים של המלחמה. כאשר מחלצים ואנשי זק"א, כולל מתנדבים רבים ללא כלים נפשיים לעמוד בזוועות (למי יש כלים נפשיים לעמוד בזוועות האלה?), הגיעו לזירות הטבח בקיבוצים, בשדות וביישובים. אחד מהם צולם בסרטון כשהוא מתאר את שראה: שרידי תינוק עם סימני שריפה. במילותיו: "לקחו את התינוק והכניסו אותו לתנור".

הסרטון הופץ, שודר והגיע לכל קצוות תבל, ביחד עם גל דיווחי האימה ששטף את רחובותינו. דיווחים מחרידים, רבים מהם אמת. חלקם, שמועות שהתנפחו והפכו לשקרים. סיפור "התינוק בתנור" הופרך במהרה, אבל יש מי שעוד מהדהדים את השקר – השקר ובו תמצית האימה.

בפועל, בטבח ה-7 באוקטובר נרצחו ללא אבחנה נשים, גברים, ילדיםות, זקניםות. משפחות שלמות נמחקו. 53 ילדים ונוער, מתחת לגיל 18 נרצחו ללא רחמים. ביניהם, ארבעה פעוטות עד גיל 3, שני ילדים רכים בני 3-5, שלושה ילדים בני 5-8, 17 ילדים בני 8-14 ו-27 בני ובנות נוער עד גיל 18.

שני פעוטות אף נחטפו לעזה, כפיר ואריאל, ביחד עם שירי, אימם. שלושתם נרצחו בשבי.

במילים אחרות, האכזריות מרוחה על כל פרט בטבח ה-7 באוקטובר. היא טבולה בריח העשן ועולה מן העפר בשדות הנגב המערבי. היא שם, בכל מרצפת שבורה של בית, בכל שארית פיח. ועם כל האכזרית הזו, אף אם של תינוק, שלא היה חלילה בתנור, לא נאנסה בו בזמן.

שנתיים חלפו מאז שצפינו בלייב, במשך שעות, במחבלי נוח'בה שפועלים ללא מפריע. פוגעים בשלל דרכים אכזריות בנשים, גברים, ילדיםות, קשישיםות. שמסתובבים בחופשיות בכל רחבי הנגב המערבי, מנצלים את המחדל ואי ההגנה על מנת לרמוס, לשרוף, לבזוז, לרצוח. משתמשים בנערים כפיתיון להוצאת משפחות מבתיהם, שורפים בתים על יושביהם, אונסים באכזריות ומוציאים המונים בקור רוח להורג.

הדברים שהתרחשו במהלך אינספור השעות הללו, בקיבוצים, ביישובים, ביערות, בדרכים, אכזריים לא פחות מהסיפור הבדיוני הזה. אז למה צריכים להמציא אותו? ואם עלה כשמועה או הגזמה בימים הראשונים והובהר כי אינו מציאותי, למה להמשיך ולהדהד אותו? איזה צורך יש בו?

הקרב על הידית

מה אכפת לך, תחשבו. הרי בין כל האכזריות הזו, מה זה משנה אם מדברים על עוד סיפור אחד, גם אם לא קרה, על עוד אירוע אחד בין כלל האירועים.

הסיבה הראשונה שאכפת לי, היא שסיפורים מומצאים, מזעזעים, מחרידים, הם המשכו של אקט פוגעני. הם מחבלים בזכרם של קורבנות הטבח בצורה יוצאת דופן. הם בעצם אומרים – אין לאמת, או לסיפור האמיתי והאישי שלכם, כל חשיבות. מה שחשוב הוא שנזדעזע ועבור זה, כל האמצעים כשרים. ואתם – קורבנות הטבח – אתם בסך הכל כלי בדרך לזעזוע של קהל המצביעים.

הסיבה השנייה היא, שהפרסומים הללו מפעילים אצלי כפתור שאי אפשר לכבות. מדליקים לי את אמצעי ראיית הלילה שמכריח אותי לשאול: כמה בקלות אפשר לעבוד עלינו, להשתמש בנו, לרתום את הזעם והזעזוע שלנו עבור צרכים פוליטיים.

הרי אם יש כל כך הרבה סיפורים, כל כך נוראיים, של א.נשים אמיתיים, בשר ודם, עם פנים, שמות, סיפור – אז מה הצורך להמציא סיפור נוסף?

סיפור, שבניגוד לסיפורים אמיתיים, אין א.נשים בשר ודם שאפשר לראיין בנוגע אליו. אין לו סבתא ראומה – הסבתא של ארבל, שחר ועומר, האמא של תמר והחותנת של ג'וני, שנרצחו כולם בטבח – שתביע עמדה עצמאית על מה שארע למשפחתה, על מי צריך לתת את הדין.

להבדיל מבני אדם אמיתיים, להבדיל מסיפורים שהתרחשו, סיפור מומצא הוא ממושמע. הוא לא מתווכח, לא עומד על שתי רגליים אחוריות, לא צורח את אשמת האחראים. עם סיפור מומצא קל לעבוד, אפשר להגמיש אותו לצרכינו, להשתמש בו למטרותינו. הוא עושה מה שאומרים לו.

ואת מי זה משרת, שנחשוב שהעצור שעבר התעללות בידי חיילי מילואים מ"כוח 100" של צה"ל, הוא מחבל נוח'בה ששרף תינוק בתנור? את מי משרתת ההרחקה הזו שלנו מהסיפור, מקורבנות הטבח?

את מי משרתת העלמת האמת? את מי משרת שכתוב ההיסטוריה והתבלינים המחליאים שהוסיפו לזוועות שגם כך התרחשו במשמרת שלהם? מי מבקש לנתק לנו את האחיזה במציאות שהתרחשה כאן? מי זקוק לזעזוע שלנו?

במציאות שלנו יש עדויות, יש חוויות אמת מזוויעות שקרו לא.נשים אמיתייםות מסביבנו. סביב הקורבנות, מופרחים כל הזמן "בלוני סיפור", בלונים ללא אמת נטועה בקרקע. בלונים שכל כולם אוויר חם של תיאוריות קונספירציה, סיפורים מופרכים. מסיחי דעת. "הנה ציפור", בגרסת סרט אימה.

וכל בלון כזה מעמיק את הפער, ביננו לבין המציאות, ביננו לבין החלמה, או לכל הפחות יציאה מהחור השחור אליו נכנסנו ב-7 באוקטובר.

בשביל לצאת מהחור השחור הזה, עלינו להבין מה קרה לנו באותו היום. לעבד, להתמודד, לעכל, להתאבל. ויש מי שרוצה לדחות את זה. כי בין תיאוריות קונספירציה על שיתוף פעולה של 'שמאלנים', לבריונות שחווה משפחת צנגאוקר גם אחרי שחזר מתן מן השבי, מחבר קו אחד, הרצון של האוחזים בהגה לברוח מהאימה. סליחה, התכוונתי – מהאמת.