המלחמה טובה אליו

בכל שלב של המלחמה, הוגה ראש הממשלה ספין חדש. בהיעדר מדיניות ובהיעדר מוטיבציה להביא לשובם של החטופים החיים והמתים – כעת מעסיק נתניהו את ההמונים ואת כותרות העיתונים בפילדלפי. הכל כדי לדחות את הקץ, לאפשר למלחמה להימשך עד אין סוף. זהו מצב שלטוני אידיאלי עבורו: העם מוכה וחבול, הקואליציה ממשיכה בשינוי סדרי השלטון והוא נהנה מהמנעמים. במילים אחרות – המלחמה טובה אליו.

בטור סטנדרטי של ביטחוניסטית מזרח-תיכונית, הייתי מנתחת את המשמעות של ציר פילדלפי, ניגשת לעניין המהותי, כביכול, של ציר ההברחות הזה שבין מצרים לעזה והאיומים (האובייקטיבים) שהוא מייצר על תושבי ישראל. אבל זה בדיוק מה שראש הממשלה מנסה לגרום לנו לעשות: להסב את תשומת ליבנו לציר פילדלפי ולשכוח שכמו היעדר המענה הביטחוני להברחות הנשק מאיראן לחיזבאללה וכמו היעדר המענה לתוכנית הגרעין האיראנית – גם לציר פילדלפי לא היה מענה ביטחוני, מדיני או צבאי בעשורים האחרונים. האם 101 חטופיםות צריכיםות להישאר שם, מופרקיםות למותםן, בשביל 14 ק"מ?

ציר פילדלפי הוא רכיב חשוב, אך הוא לא הרכיב היחיד בתורת ההגנה והביטחון החדשה שישראל צריכה לבנות אל מול האיום בעזה. האיום שם מורכב הן ממרחב גיאוגרפי – רצועת עזה, הן ממרחב אזרחי – האוכלוסייה העזתית, הן ממרחב רעיוני – ארגון חמאס והציר האיראני שמאחוריו והן ממרחב וירטואלי – מלחמת הסייבר והתעמולה שחמאס מנהל מול ישראל באופן אפקטיבי, יותר ממה שישראל מוכנה להודות.

על כן, העמידה הילדותית של ראש ממשלת ישראל מול מפת עזה, עם מוט ברזל וחיצים, לא נותנת מענה ביטחוני לדבר או לחצי דבר. זהו אקט תיאטרלי, חסר כל בסיס, שגם במלחמות משנת 1973 היה חלקי ביותר.

על ביטחון ישראל מאיימת קואליציה איראנית בנויה היטב. היא מורכבת מאיראן עצמה ומארגוני טרור איסלמיים, שיעים וסונים, המחומשים באיומים מהאוויר ומהקרקע ופועלים כזרוע אחת שמצליחה להתיש ולהפתיע את ישראל שוב ושוב בתעוזתה. גם אם נבטל היום את הסכם השלום עם מצרים ונכבוש את ציר פילדלפי ואת רפיח הפלשתינית והמצרית, האיום הביטחוני על ישראל יישאר מורכב וחמור. לראייה: חמאס, שרבות מהרקטות שלו מיוצרות בייצור עצמי בתוך הרצועה (בלי קשר להברחות של ציר פילדלפי), כבר משקם את כוחותיו בצפון הרצועה ובמרכזה.

את חמאס צריך לחנוק, צבאית וכלכלית במהלך רב שנים ורב מימדים. 14 ק"מ של ציר פילדלפי הם רק חלק קטן בפאזל ובאופן לא מפתיע, ראש הממשלה בוחר להתייחס אך ורק אליו.

"אוסלו" ו"ההתנתקות" התכבסו במכבסת המילים השלטונית עד כדי שחיקה. השימוש במילים האלה מעוות את המציאות, את ההיסטוריה ואת ההקשר בו אנו חיים. מעבר לזה, שימוש במילים האלה לא תורם בשום צורה לביצור הביטחון הישראלי, אלא להפך. מטרתו אחת – שימור המצב הקיים, שמיטיב עם שליטים תאבי מלחמה בישראל ובעזה.

הסכמי אוסלו לא הגיעו בוואקום, אלא לאחר ועידת מדריד אותה הוביל ראש ממשלה ישראלי מהליכוד, יצחק שמיר. וגם ועידת מדריד לא הגיעה בוואקום, אלא לאחר ארבע שנות אינתיפאדה ראשונה, בגדה ובעזה. אינתיפאדה שתפסה את ישראל בהפתעה גמורה וישראל לא הצליחה להכיל או להכניע בכוח צבאי בלבד, נדרש אופק מדיני.

בתוך הכאוס בו אזרחים וחיילים ישראלים נחטפו ונרצחו, נקראה ישראל למדריד ושם נזרעו הזרעים להסכמי אוסלו. הם הוציאו את ישראל משלטון אזרחי בלב ערי הגדה ועזה והחלו בתהליך שבסופו אש"ף – אז ארגון טרור רצחני, עובר טרנספורמציה ליישות מדינית שמכירה בישראל ומוכנה לחיות לצידה בשלום. שלום יחסי.

בישראל, רצח אז יגאל עמיר את ראש הממשלה. מייד לאחר מכן, חמאס פוצץ אוטובוסים על יושביהם. משם, נותרו קרעי הסכם אוסלו שיישומו מעולם לא הושלם.

ההתנתקות היא ביטוי לתהליך הדומה לנסיגה מלבנון, הרבה יותר מתהליך שלום כלשהו. גם כאן בולטת היעדר אסטרטגיה מדינית או ביטחונית, שהביאה חיילים לעמוד חשופים בקווי הגנה שלא ניתן להגן מהם. תמונות חיילי צה"ל על ברכיהם, מחפשים בחול רסיסי אדם על אותו ציר פילדלפי בדיוק, לאחר ששני נגמ"שים עלו באוויר ממטעני נפץ של חמאס, לעולם לא יישכחו מהתודעה ומהלב הישראליים. היציאה מעזה, ההתנתקות, הייתה אז כמו יציאה מלוע הגיהינום.

לכן, ציור אותו ציר פילדלפי כ"סלע קיומנו" ו"צור ביטחוננו" הוא פשוט זריית חול בעיניים. אי-ביטחון, או כמו שקוראים לזה היום – "קונספציה".

השתיקה לא תגן עלינו

ממשלת ישראל התנערה מהבטחת ביטחון לאזרחי ישראל עוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר. לפני הטבח שהתרגש עלינו, ניתנו התרעות (רונן בר הניח אחת, הרמטכ"ל ביקש להשמיע אחת ביום אישור עילת הסבירות אולם ראש הממשלה סירב לפגוש בו) – אך האוזניים לא היו כרויות. מאז ה-7 באוקטובר, ממשיכה ממשלת ישראל להתנער מהצגת דוקטרינת ביטחון סדורה לשלל האיומים הצבאיים והאזוריים העומדים מולנו. מישהו שמע מה המענה שלנו מול החות'ים? מה מתוכנן להתרחש בגבול לבנון? האם המפונים אי פעם יחזרו הביתה? ובכלל, מה קורה בגזרת הגרעין האיראני?

השבוע הוצאו להורג שישה אזרחיםות ישראליםות. שישה פרחים בשיא חייהם, ששהו 11 חודשים במנהרות חמאס, חשופים להתעללות ולהפצצות. ההוצאה הזו להורג הייתה החשש של משפחות החטופיםות כבר מהרגע הראשון. בכל זאת – האם ממשלת ישראל התכוננה צבאית לכך? או שטנקים בפילדלפי הם התשובה להוצאות להורג שחמאס מבצע? גם כאן אין תשובה או אופק בהיר.

ציר פילדלפי הוא סלוגן. הוא מטבע לשון וביטוי המשמש להרגעת הבייס, לצרכים פוליטיים שלא מביאים ביטחון לאף אזרח.ית. הוא אכן רכיב, מאוד מסוים, במכלול המענים שישראל צריכה לגבש על מנת להבטיח את ביטחון אזרחיה בכל הגבולות, בכל הזירות, מול כל האויבים. רכיב ביטחון נוסף – ואולי חשוב יותר, הוא עינינו הרואות את החטופיםות חוזרים. ממשלה מוסרית, פדיון שבויים. אך אלו כך נראה, אינם חלק מקווי היסוד של הממשלה הנוכחית.

זה הזמן שלנו להבהיר לאדם שעומד בראש המדינה שלנו, שהוא לא יכול להמשיך ולהחליט על מותם של החטופיםות. כל ראשי ומשרתי המערכות הביטחוניות צריכים לפרום את קשרי השתיקה, לצאת לציבור, לספר מה הקוד האתי שעל פיו הם פועלים ומה הדבר הנכון מוסרית – וביטחונית לעשות ביחס לשחרור החטופים, ביחס לציר פילדלפי, ביחס לעוטף עזה, לעוטף לבנון ולכל שאר האיומים.

לנו, לציבור, אסור לנוח לרגע. שער בגין ורחוב עזה צריכים לרעוש ולגעוש. כך גם הכנסת. לא רק כי היום אלה הם שהופקרו ומחר, אלו אנחנו וילדינו, אלא בעיקר כי זה הקוד האתי שלנו – אנחנו לא מתנערים, אנחנו לא מפקירים, אנחנו לא משאירים פצועים בשטח, מחזירים כל אזרח וחייל ישראלי הביתה, בכל מחיר.

מגיבורי ישראל כמו זכריה באומל ועד אזרחים שהואשמו בפלילים כמו אלחנן טננבאום ונעמה יששכר, את כולם הביאה ישראל הביתה מתוך האתיקה של ערבות הדדית. זו ראשית הצירים של תורת הביטחון שלנו. אם אין אותםן – אין כאן חברה ישראלית.