לפני השבעה באוקטובר יכולנו להגיד שנרדמנו ולא ידענו. עכשיו, כמעט שנה אחרי, הכתובות מצוירות על כל הקירות החרוכים של הבתים במטולה ובקצרין. אנחנו יודעות. האיראנים לא מסתתרים יותר מאחורי כוונות והונאות.
ההרתעה והעליונות עברו צד. פעם, לפני עידנים, ישראל הייתה זורקת משפט לאוויר ושליטי המזרח התיכון סביב היו מחשבים מסלול מחדש. היום, כל ראש מיליציה קיקיונית מרחק אלפי קילומטרים, לא טורח אפילו לשגר איום, כבר שולח מיד כטב"מ. גם החיזבאללה כבר הפך את הירי לצפון למעשה שבשגרה. וחמאס?
ישראל כבר לא משתמשת ברצף הפעלים "נמוטט, נשמיד, נחסל". ראש הממשלה כבר עבר השבוע לטרמינולוגיה חדשה, עדינה. על האופן בו מתנהל המשא ומתן עם חמאס, הארגון שהביא כמעט כליה על הישגיה של מדינה בת 75 כמעט בכל תחום: ביטחוני, כלכלי. שפגע ביציבות שלה, הבינלאומית, האזורית והפנימית.
הנה חלק מהכתובות שכתובות לנו על הקיר:
לישראל אין אסטרטגיה ביטחונית מעודכנת. כבר שלושה שבועות שמדינה שלמה ממתינה לתגובות של איראן וחיזבאללה. זו לא אסטרטגיה שמנהלת את מערכות הקרב השונות. האם ישראל חזתה את התגובות הפוטנציאליות לחיסול הנייה? או שמא היא נגררה למבצע נקמה שניפח לנו את החזה ליממה והלבין לנו את השיער מחרדה יום אחרי?
בנוסף לכך, הצבא ומנגנוני הביטחון שכשלו כשל עילאי ב-7.10 עוד לא תוחקרו, עוד לא יישמו לקחים. בוודאי שעוד לא תרגלו את השינויים הנדרשים במערכות.
לישראל אין הרתעה: עד ה-7.10 המוטו הביטחוני היה "חמאס מוכל ומורתע". לא צריך להיות מומחית ביטחון כדי להבין היום שזה לא היה המצב. אז נכון, יש לנו צבא, חיל אוויר, שב"כ ומוסד איכותיים. נכון, יש לנו גם נשקים מתקדמים ויש לנו גב של הדוד מארצות הברית. אבל כל אלה לא גרמו לחמאס לחשוב פעמיים לפני טבח ה-7.10 וכל אלה לא עוצרים את המיליציות השיעיות סביבנו מלאיים ומלפעול.
מה זו הרתעה
ההרתעה הישראלית לא אמורה להתבסס רק על סוגי מטוסים, חימושים וטנקים שיושבים במחסנים. ההרתעה הישראלית אמורה להתבסס על מערכת קבלת החלטות, על שיקולים ושקלולים מתוחכמים. על חשיבה בטווחי זמן קרובים, בינוניים וארוכים. ההרתעה הישראלית צריכה לדעת לרתום קואליציות אפקטיביות מסביבנו, לטובת מטרות משותפות. היא יודעת להרתיע לא רק בכוח הזרוע, אלא גם להרתיע מדינית, בשל הכוח הדיפלומטי שלה. הרתעה ישראלית מכבדת את האויבים שלה. לא פועלת בזחיחות, אבל כן בתחכום – ועם סט ערכים יציב.
כן, האויבים שלנו מזהים את העליונות הטכנית, את החימושים, המסוקים, הטנקים. אבל זה לא מרתיע אותם. מה שיכול היה להרתיע אותם הוא תכנית סדורה לנטרול היתרון שלהם. תכנית שמורכבת מאומץ, מהבנה של המרחב הבינלאומי, משימוש בסנקציות, אמנות או"ם, זכויות אדם.
למעשה, כל מה שמשומש היום כנגדנו. קואליציות טרור אזוריות מאחדות מולנו חזיתות, טובחות בנו ועל הדרך – מבהירות לנו האזרחים מה הממשלה חושבת על הבטחת ביטחוננו, על חשיבות חיינו, בארץ ובשבי.
סינוואר, נסראללה וחמינאי לא מפרקים אותנו דרך כוחם הצבאי. הם יודעים בדיוק כמונו שהיתרון הצבאי לא נמצא בידם. המלחמה שלהם נגדנו מעמתת אותנו עם החולשות הגדולות ביותר שלנו: מנהיגות מחלישה ולא החלטית, ממשלה לא מתפקדת, שמכרסמת שוב ושוב בחוסן הערכי ובמרקם הקהילתי של עמה. היעדר אסטרטגיה מדינית.
האם היתרון הצבאי יספיק כדי להתמודד עם כל אלה?
מנהיגות ואלטרנטיבה
א.נשים בישראל נוטים להתלונן על אין-מנהיגות. על אין-אלטרנטיבה. איפה אותם הנפילים שהיו לנו פעם? הם תוהים בהסתכלות מלאת ערגה על הוועידות האמריקאיות של הדמוקרטים והרפובליקנים, מלאות הפאתוס, האתוס, החלומות והתקווה.
בשנים האחרונות שולטת בנו ממשלה-חונטה הפועלת בעיקר לשימור שלטונה וחיזוק שליטתה במערכות המדינה. אירוע חילוץ גופותיהם של שש החטופים: אברהם מונדר, נדב פופלוול, יגב בוכשטב, יורם מצגר, חיים פרי ואלכס דנציג, שנחטפו חיים מבתיהם והוחזקו חיים בשבי – הוא תצוגת התכלית של המנהיגות הישראלית הנוכחית, וערכיה.
בטורה ב"ישראל היום", כתבה השבוע קרני אלדד על אותם "ששת הקדושים", שבוודאי "יכולנו לחסוך את מותם המיותר ואת החודשים המייסרים של סוף חייהם – אם רק היינו נכנעים בפני חמאס. אבל שום מדינה שפויה לא הייתה עושה זאת", כאבה לרגע וחרצה מייד שאם היינו מחזירים אותם אנו לא שפויים.
גונג.
המנהיגות הישראלית הצליחה. גם הפעם היא גורמת לישראלים לעמוד חוצץ ולהגן בתוקף על סיסמא שאיזה קופירייטר או מאכער פוליטי בנה ואז הדהד ביעילות בטוויטר. להגן בתוקף על סיסמא כל כך שטחית ("משפחות החטופים בעד ונגד") ולשתוק. לשתוק ולהשלים עם מותם בייסורים של בניה, בנותיה ובוניה של הארץ הזו.
המנהיגות הישראלית כיילה מחדש את הקוד האתי שלנו. חיי אדם כבר אינם בראש. רק אג'נדה של ימין אל מול אג'נדה של שמאל. משוואות לא קיימות שבניהן ובין חיי אדם וקדושתם – לא נותר מרווח. רק חטופים שמתים בייסורים.
אופוזיציה והתנגדות
בישראל גם אין אופוזיציה. כן, יש מפלגות שאינן חברות במפלגת השלטון, אך אין כאן אופוזיציה לוחמת. את הכיול מחדש שעשתה ההנהגה לקוד האתי שלנו, לא השכילה לעשות האופוזיציה הישראלית לעצמה. לאחר ה-7 באוקטובר, ההתנגדות הפרלמנטרית שלהם עדיין מנומסת, מנומנמת. ממלכתית. כשמדינה נמצאת בסיכון רב כל כך לקיומה בשל האתגרים החיצוניים והפנימיים, נדרש שיבוש ושינוי מחשבה משמעותי.
מהי תפיסת הביטחון החדשה שמציעים לנו יאיר גולן או יאיר לפיד? כיצד תיבנה פה הרתעה ישראלית שתסיג את המיליציות השיעיות של המזרח התיכון לאחור? כיצד מחילים משילות בגדה המערבית על המתנחלים הפורעים, שחוצים בביטחון כל גבול אפשרי, ללא אכיפת שלטון החוק? כיצד ממגרים את הפשיעה במגזר הערבי ושומרים על אזרחים ישראלים שנהרגים כאן יום יום ולא מקבלים על זה אפילו כותרת בעיתון?
כן, אנחנו יודעות היטב מה ממשלת ישראל לא עושה – אבל הגיע הזמן לבקר גם את מי שאמורים להציב לה אלטרנטיבה. אופוזיציה לוחמת צריכה לפמפם כל היום תפיסות ביטחון אלטרנטיביות. תפיסה אלטרנטיבית לאופן ניהול סוגיית החטופים, תפיסת ביטחון למניעת מלחמת אזרחים בישראל, תפיסה אלטרנטיבית להחלת שלטון חוק בגדה המערבית. זו אופוזיציה מגיבה, שמרסנת את בלוני הניסוי המטורללים שממשלת ישראל מפריחה לאוויר חדשות לבקרים. שמובילה סדר יום אחר ומעניקה לנו, האזרחים, תקווה לעתיד כלשהו.
הציבור הישראלי בנה מנגנון התנגדות בשנתיים האחרונות שנקרא "קפלן במוצ"ש ועוד 150 מוקדים ברחבי הארץ". נבחרי האופוזיציה מגיעים, נואמים ומשתתפים במנגנון שיצר העם. גם האפקטיביות של המנגנון הזה קהתה, נשחקה. צריך ללדת מחדש. על האופוזיציה לבנות מנגנון התנגדות חדש ואפקטיבי. בשביל זה היא נבחרה.
האם האופוזיציה הישראלית יכולה להיפגש עם מנהיגי העולם והעולם הערבי? הם היא יכולה להתחיל לבנות מנגנון חלופי, הרתעה חלופית, דו-שיח חלופי ורועש שיתנגד לממשלה הנוכחית? או שהיא מסוגלת אך ורק להגיב לחדשות וכותרות תוצרת מירי רגב וה"פטריוטים"?
הזירה שלנו
מנהיגי ציר "ההתנגדות", או במילים אחרות, מנהיגי הטרור השיעי, הכוללים גם את חמאס, מסתכלים על ישראל. הם רואים כוח צבאי וציוד מתוחכם. הם רואים ברית (חורקת) עם האמריקאים. אבל הם גם יודעים – ישראל לא מצליחה כבר לקרוא אותם. צעדיה מבולבלים ולא קוהרנטיים. מנהיגיה נלחמים זה בזה ונמלטים מאחריות ומדי פעם, מגניבים מבט מזרחה לחמינאי, דרומה לסינוואר. צפונה הם הפסיקו להסתכל – שנסראללה ימשיך לטווח את הגליל והגולן. בין חדרה לגדרה ניצור מראית עין של נורמליות.
הם מזהים את כל זה היטב, לכן הם ממשיכים לנהוג בביטחון, כמי שהזירה שייכת להם. הנקמה האיראנית והלבנונית מבוששת להגיע, זה לא אומר שהיא נעלמה. היא תגיע, ואני מקווה שמי שעוד לא התפטר, ומי שמתכנן את טקסי השבעה באוקטובר, גם מוודא שכשהמכה הזו תגיע, נהיה ערוכים לה. כי זה אולי נראה ככה, אבל הדם שלנו אינו הפקר.
אודרי לורד, אקטיביסטית פמיניסטית שחורה, כותבת על כעס כמרכיב מרכזי בשינוי. היא כותבת על שחרור כעס והבעת כעס כדרך להגיע לתובנות מחודשות. בלי הכעס, היא אומרת, אנו נשארות במבנים הקודמים והמוכרים עד זרא. במבנים שעלולים להפוך קטלניים עבורנו.
אם לא נכעס, אם לא נביע את הזעם שלנו על חוסר האחריות, על ההפקרה, על ההדרה ועל ההיעדר של ההנהגה – מה יהיה עלינו? השתיקות שלנו, אומרת לורד, לא יגנו עלינו. "Your silence will not protect you".
הכתובת על הקיר, אנחנו קוראות אותה. את ההתנגדות למנגנוני המדינה המפקירים אזרחים למותם ולייסוריהם צריך ללדת מחדש. את השתיקה בקרב מקבלי ההחלטות ומצביאי האסון צריך לפרוץ, את הכעס והזעם על ההפקרה ועל חוסר האחריות צריך להביע ולפרוק, בכל מקום, גם ברחובות. אופוזיציה שלא מוצאת דרך לפעול גם היא צריכה להתחלף, לא רק הממשלה.
הכתובת על הקיר, אנחנו כבר יודעות.
