החיים בצל הלא נודע

מאת: שלי ורן אליעז

חורף שנת 1989, אבי ואני מגיעים לבית סבי וסבתי שבבית יצחק. זוהי שעת ערב, בחוץ מנשבת רוח קרירה וניחוח הגשם עוד ניכר באוויר. הבית חמים, ויש ריח מתוק של עוגת שמרים ופרג באוויר.

סבא קורט יושב בסלון וקורא את עיתון סוף השבוע, סבתא רות יושבת ליד שולחן האוכל הגדול, מולה מכונת הכתיבה ולידה מונחת ערמת דפים לבנים.

"הו! אהובים שלי, כמה טוב שבאתם", היא מיד קמה וניגשת אלי, נושקת לי על הראש ולוחשת: "מויה-זלטו שלי". היא לבושה בסינר המטבח שלה, הוא בצבע לבן עם פסים אדומים ונודף ממנו ריח של טיגון. סבא מגיע וגם הוא, נותן לי חיבוק חם ונושק לי על המצח, סוודר הצמר שלו דוקר אותי קלות בלחי.

"מה את עושה סבתא"? אני שואלת, תוך שאני ניגשת אל עבר מכונת הכתיבה הישנה שעל השולחן. "שבי אהובה שלי ואני אספר לך". ואז כמו במטה קסמים, פתאום הכל משתתק ואני כאילו מרחפת לתוך יקום מקביל…

אני יושבת ליד שולחן עץ גדול, ברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית, יש ריח של בצל מטוגן באוויר, כפות רגליי היחפות נוגעות ברצפת הפרקט הנעימה, ידי אוחזות במשענות כיסא העץ ומולי יושבת סבתא. שערה מאפיר, עיניה מסתכלות בי ולחלוחית קטנה בזוויתן. ואז היא מתחילה לספר…

"כשהנאצים הגיעו לצ'כוסלובקיה, הכל קרה כל כך מהר. תחילה היו שמועות שפולין נכבשה ושהחלו פרעות נוראיות נגד היהודים, אמרו שאלו שהיה להם מזל הצליחו לברוח ממזרח אירופה ואת כל השאר לקחו לעבודה ולגטאות. היו סיפורים על טרזינשטט, שלמעשה הייתה עיר בשם טרזין בשטחה של צ'כיה שהפכה לגטו שבו רוכזו כל היהודים.

אבא ניסה להשיג מסמכים שאיתם נוכל לצאת ולנסות להתרחק מהתקדמות הפולשים צמאי הדם, הוא הפעיל את כל קשריו ואת כל ממונו כדי להשיג אשרות יציאה. לצערי, זה היה מאוחר מידי. הנאצים הגיעו לאוסטרבה ומיד החלו בפינוי היהודים ושליחתם, אלו לעבודה ואלו לגטו. והנה אני, בחורה צעירה, יהודייה גאה, מושפלת, מובסת, מוכה וחסרת כל, מובלת אל עבר הלא נודע…

החיים בגטו היו קשים. צפיפות, מחלות, רעב קשה, רעש ופחד מתמיד מהטרנספורטים.

בגטו הכרתי את אהבתי הראשונה ואף התחתנתי. החתונה הייתה צנועה ומהירה, אני, חלשה מכדי לעמוד בשל דיזנטריה, קודשתי ממיטתי שבבנין הנשים, בטבעת שהוברחה לגטו ע"י אחת המשפחות.

יום לאחר מכן משפחתי נלקחה לטרנספורט. אני זוכרת את רגעיי האחרונים עם אבא, הוא קרא לי אליו, הרים את שתי ידיו ובירך אותי בברכת הכהנים תוך שהוא לוחש: "רותינקו שלי, רותינקו שלי" … ואז הוא נלקח ממני.

הטרנספורטים הפכו לתכופים יותר והגטו אט אט התרוקן. יומי לא איחר להגיע. בוקר קריר אחד הם הגיעו אלי, תוך זמן קצר מצאתי את עצמי נדחפת לקרון רכבת מעופש, יחד עם עשרות ילדים, נשים, גברים וזקנים. הם דחסו אותנו כמו בהמות, בצפיפות איומה, בחושך, ללא יכולת לעשות את צרכינו, ללא אוכל או מים. היו כאלו שלא שרדו את הנסיעה, התפללתי שהסיוט הזה יסתיים. אחרי נסיעה שהרגישה כמו נצח, לבסוף הגענו.

בצעקות ובשריקות הם הורידו אותנו מקרון הרכבת תוך שהם דוחפים את קתות הרובים שלהם בגבנו, את הגופות של אלו שלא שרדו זרקו בעגלות שהונחו לצד הקרונות.

עמדנו שעות בקור, חיילי אס.אס מביטים בנו כל העת, מבטם קר. עזרתי אומץ ושאלתי חייל אחד איפה אנחנו? הוא הביט בי בגועל וסינן, אושוויץ".

"המחנה היה כפלנטה אחרת. הסדר היה מופתי, התנאים היו נוראיים. שוב צפיפות, מחלות, רעב נורא וקור שחדר לעצמות. ניסיתי בכל כוחי לשמור על המורל, לעזור לשאר אחיותיי לצריף, לשמור על התקווה שיום אחד הסיוט הזה ייגמר ואחזור להתאחד עם משפחתי היקרה. הייתי בהריון כשעזבנו את טרזין, וכעת החלו לראות את הסימנים על גופי.

יום אחד נלקחתי למרפאת המחנה בהוראת קצין ה-אס.אס שהיה אחראי עלינו, הוא אמר שאינני יכולה לעבוד יותר במצבי. שם נפגשנו לראשונה. איש גבוה עם בלורית שיער חומה וחיוך עדין, הוא היה ג'נטלמן. "נעים להכיר, שמי ד"ר מנגלה".

בעל כורחי הפכתי להיות "שפן הניסויים" של ד"ר מנגלה, "מלאך המוות" מאושוויץ. הוא רצה לבחון כמה זמן התינוקת תשרוד ללא מזון. ילדתי בסבל נוראי, ייחלתי למות, נשברתי.

לאחר הלידה השאירו את התינוקת עימי אך קשרו את שדי כדי שלא אוכל להניק. בימים שחלפו ניסיתי להאכיל את התינוקת במעט מרק דל וחתיכות לחם, אך היא הלכה ודעכה, הבכי שלה הפך לחלש יותר בכל יום עד שבקושי נשמעה. לילה אחד הגיעה למיטתי אישה, היא שמעה את זעקותיי וראתה את מצב התינוקת. "קחי את המזרק הזה" ציוותה. בתוך המזרק היה מורפיום, "זה יהרוג את התינוקת", הסבירה לי. "אם את רוצה לשרוד, עלייך להקריב אותה". מוכת תדהמה אני לוקחת את המזרק ומזריקה את הסם לגופה הקטן של בתי. אחרי מספר דקות אני שומעת את רחשי המוות מגרונה, אני מחבקת אותה חזק לחיקי ונוצרת את רגעינו האחרונים ביחד…"

את הזוועות סבתא שרדה, אך הצלקות נשארו ועברו מדור לדור. סבא וסבתא זכו להקים משפחה בארץ ישראל, זכו לחיות חופשיים בארצם, זכו לחיים שכל כך התפללו להם בזמן המלחמה הארורה ההיא.

אנחנו הצאצאים. עדות לניצחון של רוח התקווה, עדות חיה לזוועות שחווה העם היהודי באירופה, ומי שחובתו להזכיר לעולם שעליו לעד, לזכור ולא לשכוח.

אנו נמצאים שוב בתקופה מבלבלת, עם שספג וסופג כל כך הרבה שנאה וכעס, עם שנמצא בעיצומו של מאבק קשה על זכות קיומו. נדמה ששוב כולם נגדנו ואנו מנודים. השיעור נשכח וזהו רק עוד פרק בדברי ימי ההיסטוריה אותה נידונו לחיות שוב ושוב ושוב…

מעל שבעה חודשים חלפו מפרוץ המלחמה הנוכחית. מספר החללים הולך ועולה. 133 חטופים עודם בעזה, על אף שהיו כבר צריכים להיות בבית מזמן. במה להתמקד? במה להיאחז?

רות אליעז, סבתא שלנו, חוותה על בשרה שנאה שאין כדוגמתה. היא שרדה את גיהינום אושוויץ ובחרה בחיים. היא בחרה לעלות לארץ ישראל. את ההרצאות שהעבירה תמיד סיימה במשפט "אין לנו ארץ אחרת". במיוחד בתקופה קשה זו, שההווה מבלבל והעתיד לא ברור. אנחנו שואבים כוחות מהסיפור האישי שלה ורוצים להאמין בטוב. אין לנו ברירה אלא לבחור בחיים. רק כך, ננצח ונצמח שוב.

הכותבים הם רן ושלי אליעז, נכדיה של רות.