לחומר יש חיים משלו

אתי נמיר (נ׳ 1980), חיה ויוצרת בירושלים, היא אחת הצלמות המרתקות הפועלות בארץ. דרך צילום אנלוגי היא חוקרת שאלות של זהות, מזרחיות, מגדר וזיכרון. הדימויים שלה הופכים לכלי אישי, חברתי ופוליטי. נמיר מבקשת להציע דיוקן עדין אך חד של חיי היומיום, ולתת מבט חדש על מה שנדמה מוכר. הבחירה לפתוח את בלוג הצילום דווקא איתה, היא בחירה שמבקשת להתחיל מעומק: מהבית, מהגוף ומהשייכות ולקרוא מחדש את המרחב שבו אנחנו חיות וחיים.לא כותרת 2022  אימולסיה סיאנוטייפ הדפס על גבי זכוכית, אתי נמיר

איך נכנסת לעולם הצילום?

נכנסתי לעולם הצילום בשלב בוגר יחסית של חיי, לאחר קריירה ארוכה ומבוססת כבעלת משרד עצמאי להנהלת חשבונות (כן, כן). מגיל צעיר הצילום תמיד היה שם כחוויה, כתשוקה שלא מומשה. בשלב מסוים אזרתי אומץ לעצור, להקשיב לעצמי ולשאול בקול: מה אני באמת רוצה לעשות במסע האישי שלי כאן, ביקום.

מהר מאוד קיבלתי החלטה לסגור את המשרד ולהפוך לצלמת. זו לא הייתה החלטה קלה או מובנת מאליה לעזוב מקצוע יציב ובטוח, לטובת תחום חדש וחסר ודאות. אבל מי שמכיר.ה אותי יודע שאני אישה שאוהבת אתגרים, ועד כמה שזה יישמע קלישאתי, בחרתי ללכת אחרי הלב.

רגע מכונן שבו הכול התחבר היה בתערוכה של האמנית לואיז בורג’ואה במוזיאון תל אביב לאמנות. באחת היצירות היה טקסט קצר שעסק בילדה קטנה שקיבלה קוביית סוכר לחג המולד. הסוכר, שהיה מצרך נדיר, ריגש אותה כל כך שהיא בחרה לחפור בור באדמה ולהחביא את הקובייה הקטנה, בתקווה שתהפוך לעץ. עמדתי מול הטקסט הזה ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.

הכוח הזה שקיים באמנות לגעת בנפש, לייצר מרחב של נחמה, יופי והזדהות הפנט אותי. היכולת לגעת באחר.ת דרך דימויים, לפגוש את עצמך דרך יצירה של אחר.ת, זה מה שרציתי.

מה אנחנו רואות בעבודות שלך?

בעבודותיי קיים עיסוק מתמשך בשאלות על זהות, מזרחיות, בית, גוף וזיכרון. דיוקנאות עצמיים לצד אובייקטים בעלי משמעות אישית וסמלית, הלקוחים מתוך המרחב הביתי ומעולם הטבע והחי.

בצילומים מופיעים פרגמנטים מתוך מנהגים משפחתיים של ארוחת ערב שישי, לצד מנהגי מסורת, אמונות תפלות וסגולות המהוות מקור לפרנסה, פריון וברכה. האובייקטים מנותקים מסביבתם המקורית.

אני יוצרת באמצעות צילום אנלוגי, שחור־לבן. מפתחת את הנגטיבים שלי באופן עצמאי וצוללת לעבודה בחדר החושך. צילום אנלוגי הוא תהליך מתמשך שדורש המתנה וסבלנות, חולף זמן מרגע פעולת הצילום ועד למפגש עם הדימוי, וזה חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה שלי. הניתוק הזה מאפשר לי להתבונן על הצילומים שלי אחרת, במבט סלחני יותר וחסר שיפוטיות. לחומר יש חיים משלו, ותמיד מגיעות הפתעות שלא יכולתי לצפות להן,מתנות קטנות.

מתוך אהבה גדולה לצילום והרצון לעודד חשיפה לצילום אנלוגי ותהליכים אלטרנטיביים הקמתי את הסטודיו שלי, FILM.IT, ובו אני מלמדת מגוון סדנאות צילום ומנחה מסעות צילום מעבר לים – לגאורגיה ויפן. במאי הקרוב אני משיקה ריטריט צילום ייחודי בהר הקזבגי שבגאורגיה, חמישה ימים של צילום, אומנות וטבע. ינחה לצידי יאיר ברק.

כנפיים 2019, אתי נמיר

על מה את עובדת עכשיו, ומה את חולמת ליצור בהמשך?

לפני כשנתיים סיימתי בהצטיינות את לימודיי באוצרות ומוזיאולוגיה ב־בית לאמנות ישראלית.
מאז תחום האוצרות ממשיך להעסיק ולסקרן אותי – החיפוש אחר נושא, מלאכת החיבורים ובעיקר הדיאלוג שנרקם עם אמנים.ות לאורך התהליך. לשם אני מכוונת כרגע.

אני חושבת שיש משהו מעניין במעבר הזה שבין שני הכובעים: אמן.ית – אוצר.ת, והתנועה ביניהם פותחת נקודות מבט חדשות על תהליך היצירה ועל אופן תצוגה.

לאחרונה התחלתי תפקיד חדש – אוצרת משנה בגלריה מקום לאמנות, לצדו של האוצר הראשי והמנהל האמנותי יאיר ברק. מאוד רציתי לעבוד לצידו ולשאלתך, זו כבר התחלה של הגשמת חלום.

ללא כותרת 2024, אתי נמיר

ספרי על המבט האישי, הנשי באמנות שלך

אני מרגישה שהצילום שלי מצטרף לשיחה רחבה של נשים יוצרות, לא מתוך כוונה מוצהרת, אלא מתוך המקום שממנו אני פועלת: גוף, זיכרון, שייכות, בית, זהות. הנושאים האלו אינם מנותקים מהביוגרפיה שלי, מהחוויה שלי כאישה במרחב ומהמחוזות שמהם אני מגיעה.

במובן הזה, אני מרגישה חלק מהמשכיות של נשים שיצרו מתוך הקצוות פריפריות תרבותיות, גיאוגרפיות או רגשיות ובחרו במדיום הצילום ככלי לביטוי. רבות וטובות עשו זאת לפניי, במבט שונה מהמבט הגברי הדומיננטי שעיצב את ההיסטוריה של הצילום.

אני לא יוצרת כדי "לשאת דגל", אבל מתוך עצם הבחירה ליצור מהמקום האישי שלי אני מצטרפת, כמעט באופן טבעי, לשיחה גדולה יותר של נשים יוצרות, על מה זה אומר לראות, להיות ולהישמע.

ללא כותרת 2022, אתי נמיר

פיירקס 2022, אתי נמיר

"סדרת המפות מורכבת משלושה דיוקנאות שלי, שבהם אני משלבת בדי תחרה ומפות מבית אמי היקרה. באמצעות המפות אני מטביעה על גופי את שולחן השבת של אמי שכבר איננה ומנסה לשמר את הזיכרונות מבית ילדותי, שבו המטבח שימש כמרכז ההוויה המשפחתית והאוכל היה לא רק מצרך קיומי, אלא טקס ומחווה של אהבה.

העבודה נוצרה באמצעות אימולסיה נוזלית שאני מבשלת בסיר קטן, מעשה ידי, במעין מחווה לאמי שהעניקה ובישלה עבורי כל חייה. על גבי ניירות כתנה הדבקתי שאריות מפות ותחרה ומרחתי במכחול את האימולסיה. חשפתי את הדימוי במגדל בחדר החושך, תהליך שבו התוצאה הסופית תמיד טומנת בחובה אלמנט של הפתעה, ויוצרת חיבור מיוחד בין החומר לזיכרון".

ללא כותרת 1 2022  אימולסיה נוזלית כסף ג'לטין, אתי נמיר

ללא כותרת 2 2022  אימולסיה נוזלית כסף ג'לטין, אתי נמיר

ללא כותרת 3 2022  אימולסיה נוזלית כסף ג'לטין, אתי נמיר

איפה מוצאות אותך? 

אינסטגרם | פייסבוק | ולבקר באתר האמנית שלי וגם באתר של FILM.IT

שולחן מטבח 2021, אתי נמיר

תותים לך אהובתי 2021, אתי נמיר

ללא כותרת 2021, אתי נמיר

תמונה ראשית: ללא כותרת 2020, אתי נמיר