נ', פרמדיקית קרבית יצאה מעזה, ויש לה מה לומר

"גם אם יצאנו פיזית מעזה, לוקח הרבה זמן לעכל את כל מה שעברנו. אני אנצל את הבמה הזו כדי לבקש מכל מי שיש סביבו אדם או אישה שיצאו מסביבת לחימה בצפון או בעזה, להיות סבלניים, חומלים ורגישים".

זהו סיפורה של נ', פרמדיקית בשריון, שנכנסה ללחימה בעזה עם יחידה אחרת, לאחר שיחידתה המקורית סירבה לשלב אותה בלחימה. מונולוג חמישי בסדרה:

"בשירות הסדיר שלי שירתי בתור פרמדיקית בחטיבת החילוץ וההצלה, ובמלחמה הנוכחית שירתי בתור פרמדיקית בשיריון. כשהבנתי שאני נכנסת לעזה הרגשתי פחד אמיתי מהמוות. שהפך פתאום כל כך קרוב. תהיתי לגבי הפציעות שאצטרך לטפל בהן וגם לגבי היותי בחורה יחידה בתוך צוות שאני לא מכירה. היו לי המון חרדות לקראת הכניסה. 

בכל פעם שחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שכל החששות והלבטים שלי לא רלוונטיים כי יש לי תפקיד, ואני צריכה להשתדל לעשות כל מה שאני יכולה תחת התפקיד הזה. זה תפקיד מאוד חשוב, מעטים אלו שיכולים לעשות אותו. בתור מטפלת בכירה, הבנתי שאני חייבת להיות שם – לקחת חלק בכתיבה ההיסטוריה הזו, שאני חלק ממנה. אחרי חודשיים וחצי של אימונים, היחידה איתה התאמנתי סירבה להיכנס איתי לעזה, בטענה שהם לא יכולים לשלב אותי בלחימה, כאישה. אז התנדבתי לשריון". 

נ' ברצועת עזה

אישה יחידה בין גברים

"במשך עשרה ימים לא ראיתי אפילו אישה אחת. פעם ראשונה בחיים שלי שאני מוקפת אך ורק בגברים, לאורך ימים. בוקר אחד קמתי ואמרתי לצוות שלי שאני פשוט חייבת לראות אישה כלשהי, לשמוע קול הגיוני. באותו יום הגיעה אלינו קב"נית, שבאה לסייע לצוותים. כל כך התרגשתי. 

דיברנו. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לבכות בתוך עזה. הייתה לי הזדמנות לשיחה עם אישה שאני יכולה לפרוק בפניה את המורכבויות הרגשיות שאני חווה. הבנים שהיו איתי היו מדהימים ורגישים, דאגו לי וכיבדו אותי, אבל זה בכל זאת היה מורכב. יש דברים שלא יכולתי להתייעץ איתם עליהם ויש את המורכבות היומיומית. אפילו זו של הגסויות. הם עשו "בדיחות של בנים" ואני רק רציתי לקבור את עצמי. זה הביך אותי".

איך הסתדרת מבחינה הגיינית בעזה?

"השתדלתי מראש להביא דברים שלא תופסים הרבה משקל וידעתי שיעשו לי טוב. לדוגמה סבון פנים קטן, דאודורנט, משחת שיניים. אני חושבת שחלק מהדברים החשובים בלחימה זה לשמור על איזושהי שגרה. כל בוקר וכל ערב התחלתי ככה וסיימתי ככה וזה עשה לי טוב. טוב שבכל חוסר הוודאות של המלחמה היה לי משהו קבוע. 

בכל יציאה מעזה וכניסה בחזרה, השתכללתי ולמדתי מה להביא יותר, מה להביא פחות, איך לארוז. למזלי, לא הייתי בווסת במהלך השהות שלי בעזה. אולי מרוב לחץ". 

צבא שיורה להן ברגליים: נשים לוחמות או מס שפתיים?

מוות אקראי

"הדבר הכי קשה הוא חוסר הוודאות. פעם אחת נכנסנו למשימה של שלושה ימים והיא התארכה בכל פעם בעוד ועוד שעות, עד שהגענו ל-11 ימים בתוך המשימה. בכל פעם את אומרת לעצמך "אוקיי, מחר אני אתקלח, מחר אני בבית, מחר אני עם הטלפון" וזה שוב מתארך ומתארך ואת לא יודעת מה הדד ליין, אם בכלל יהיה כזה. 

היו המון רגעים מפחידים. נ"ט ששוגר אלינו, טיפול בפצועים שסביבנו. המוות נכח כל הזמן סביבנו. אני הייתי בדרך לטפל בפצועים באותו אירוע שבו נפצע עידן עמדי, בשלב מסוים בדרך, אחרי שפינו את הפצועים לבתי החולים, אמרו לי בקשר שכבר אין את מי להציל. 

באירוע אחר, שני נ"טים נורו במקביל, אחד לטנק ואחד לבית. הצוות שלי נסע לכיוון הטנק, למזלי, כי בתוך הבית היה הרוג שהכרתי. את שם, משחקת קלפים, מנהלת שיחות נפש ומתחברת תוך שניה לאנשים שלא הכרת קודם. בתוך הטירוף הזה, על רקע של ירי בלתי פוסק. אני זוכרת יום אחד שישבתי עם מישהו, עשינו צחוקים, הצטלמנו. יום אחר כך הוא נהרג. וזו התחושה הכי קשה בעזה – שהמוות הוא כל כך אמיתי, הוא כל כך שם והוא כל כך אקראי". 

"אתה עובד על אוטומט"

חובת ההוכחה עליהן

"אני גדלתי בגדוד שחר, גדוד מעורב בחטיבת החילוץ וההצלה שבראשו עומדת המג"דית ירדן שוקרון. אני מעריצה אותה מרחוק ומעריצה את מה שהלוחמות והלוחמים עשו בתקופה הזו. אני חושבת שנשים הוכיחו את עצמן מעל ומעבר במלחמה הזו, אם למישהו היה אי פעם ספק. תמיד אמרו "חובת ההוכחה עליכן" ואני חושבת שהוכחנו מעל ומעבר. הייתי שמחה אם היו נותנים לנשים להרגיש יותר חלק. לכבד אותן, להבין את המורכבות שלהן בשדה הקרב, לדאוג שהסביבה לא גסה או מטרידה.

הנשים הפרמדיקיות הן גאווה. המון נשים בתחום נכנסו לעזה, חלקן עם צוותים של גברים בלבד, בתור נשים יחידות. הן סיכנו את החיים שלהן, התמודדו עם מורכבויות קשות והצילו חיים. אני מורידה בפני כל הפרמדיקיות האלה – וגם הפרמדיקים את הכובע. הם מחזיקים תפקיד כל כך מורכב עם כל כך הרבה אחריות. בעזה, בגדה, בצפון – איפה שצריך אותנו. 

בכל זאת, חשוב לי להגיד, דווקא בגלל שהיחידה שאיתה התאמנתי סירבה לשלב אותי בלחימה, בגלל שאני אישה, שמי שעדיין חושב שנשים לא יכולות להשתלב בלחימה, חייב לעדכן גרסה ל-2024. יש יחידות שאין בהן שילוב של נשים נטו בגלל אגו של גברים. ראינו את זה לא פעם ולא פעמיים במהלך המלחמה. יש מקרים שפורסמו ויש גם מקרים שלא פורסמו ושמעתי עליהם במהלך השירות. אני חושבת שאנשים צריכים לעשות עם עצמם חשבון נפש ולשאול את עצמם למה כל כך כואב להם לשרת כתף אל כתף לצד נשים?" 

כמו פאזל של מיליון חלקים

שכולםן יחזרו הביתה

"אני מתפללת להפסקת הלחימה. אני רוצה שהחיילים יחזרו הביתה והחטופים ישובו בשלום. כולנו צריכים לטפל בעצמנו ולוקח הרבה זמן לצאת מעזה. גם אם יצאנו פיזית מעזה, לוקח הרבה זמן לעכל את כל מה שעברנו. אני אנצל את הבמה הזו כדי לבקש מכל מי שיש סביבו אדם או אישה שיצאו מסביבת לחימה בצפון או בעזה, להיות סבלניים, חומלים ורגישים. לקרוא בין השורות, לנסות לעזור. ולא.נשים שהיו בעזה ובצפון, אל תחששו לבקש עזרה. יש כל כך הרבה תכניות ואפשרויות עזרה. שימו את הנפש שלכם לפני הכל". 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הצבא זימן חיילות מילואים לא קרביות לשרת כסוהרות על מחבלי הנוחבה. החיילות העלו חששות, השמיעו את קולן וחלקן סירבו להגיע. על מנת שהן תוכלנה להרגיש בטוחות ומקצועיות, יש להעניק להן הכשרה מקיפה ומעמיקה לפני שהופכים אותן לסוהרות, כפי שנהוג במשטרה הצבאית או בשב"ס, אחרת זה להפקיר אותן לגורלן, בדיוק כמו התצפיתניות.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.