מאת: איב ינג
התגייסתי לתפקיד לוחמה ביחידה מעורבת של גברים ונשים. הגעתי כפמיניסטית שרצתה להיות לוחמת ולהראות לכולם כמה היא חזקה ויכולה. כשביקשו מתנדבים שירימו משהו כבד, אני התנדבתי. כשאמרו לי לא להרים גנרטור, התעקשתי להרים. כשאמרו ללוחמות לא לקחת את הג'ריקן, דאגתי להיות זאת שלוקחת את הג'ריקן.
אבל זה לא קרה מעצמו. כל הזמן הייתי צריכה להתעקש ולריב עם המפקד שייתן לי לעשות את זה. הייתי צריכה להשקיע עוד ועוד כדי להוכיח שאני מסוגלת לתפקד ברמה של הבנים למרות שכביכול כולנו היינו באותה הכשרה. איכשהו זה הפך לאחריות שלי לדחוף את המפקדים שלי ואת החיילים ששירתו איתי, כדי שיאמינו שאני יכולה ויתנו לי לבצע את המשימות שלנו "כמו הבנים".
וזאת לא משימה פשוטה בטירונות. הזמן עבר והצטברו הימים, בלי שינה ועם לחץ מתמיד לא לפשל ולא להיענש. מצאתי את עצמי יותר ויותר נוטה לוותר על הפמיניזם ולתת לבנים לסחוב. אבל לא הייתי היחידה: גם הבנים התשושים סביבי רצו לוותר ולתת למישהו אחר לסחוב.
ההבדל הוא שהיכן שהוויתור שלי התקבל כטבעי, הוויתור שלהם לא התאפשר. למפקדים היו ציפיות יותר גבוהות מהם. והציפיות האלה הניעו אותם וגרמו להם להצליח, גם אחרי שחשבו שהם לא יכולים יותר לסחוב ולתפקד.
וזה תפקידו של מפקד בטירונות: לדחוף טירון, עד שהוא מצליח לעשות משהו שהוא לא ידע שהוא מסוגל לעשות. ברגע שאין ציפייה מהמפקד, נעלמים גם ההישגים של הטירון, ובמקרה הזה, של הטירונית.
נשים עדינות מדי מכדי להגיע למל"ל?
קו ישיר עובר בין הטירונות שלי, לבין הרכב צוות המל"ל ליציאה ממשבר הקורונה, שנוצר באפריל 2020.
המל"ל, גוף שמנוהל ע"י רוב מוחץ של גברים בעלי עבר צבאי-בטחוני, מינה צוות בלי ייצוג נשי ובלי מומחים מתחומים רלוונטיים לנשים כמו חינוך ורווחה. זה צעד לא מפתיע שרק מדגיש את מה שכבר ידענו: ישראל היא מדינה שמעריכה מעל הכל גברים בעלי עבר צבאי ביטחוני ומאוהבת בתרבות הצה"לית. כל עוד נשים הן לא שותפות מלאות בעשייה הביטחונית הן יודרו מעשייה גם בתחומים אחרים.
אבל למה נשים אינן שותפות מלאות בעשייה הביטחונית? כי המערכת לא מכווינה אותן לשם ואף מונעת מהן להגיע. חלק מהמכשולים שמוצבים בדרכם של נשים לוחמות מעוגנים בנהלי צה"ל. אבל אחרים אינם רשמיים, אלא פשוט מקובלים בחברה שלנו. אנחנו מעתיקים את היחס שלנו כלפי נשים, כעדינות יותר ומסוגלות לפחות, מהחברה לתוך הצבא. ומוודאים שנשים לא יוכלו להתקדם במערכת.
המכשולים האלו מתחילים בטירונות, ממשיכים בשירות ובפיקוד, ונפרסים כל הדרך למל"ל.
טירונות ב"את לא טובה מספיק"
בטירונות קיבלתי את השיעור הראשון שלי בהבדלים ביחס נשים לוחמות ללוחמים בצה"ל. ההשפעה של מפקד הטירונים על החיילים והחיילות שלו היא עצומה. קשה מאוד לשנות את הלקחים שהחיילות לומדות ממפקדי הטירונות שלהן.
אם מפקד לא מאמין בחיילות שלו, הוא לא ידחוף אותן להישגים שהן מסוגלות להגיע אליהם. ואם המפקד לא מאמין ביכולת של החיילות שלו להיות לוחמות "טובות כמו הבנים" יהיה קשה מאוד לחיילות להאמין בעצמן.
הסיפור שלי אינו יחיד במינו, מפקדים ומפקדות ביחידות לוחמה מעורבת נוטים לצפות לפחות מהלוחמות. והתופעה מופיעה גם ביחידות כמו איסוף קרבי, בהן ההכשרה והשירות אינם משותפים לגברים ולנשים אלא נעשים בחלוקה מגדרית.
נשים לוחמות באיסוף קרבי מגיעות לרובאי 07 ובלי עזרת בנים כלל. במסעות הן סוחבות הכל, באימונים הן עושות הכל. ועדיין יש מפקדים שלא מאמינים ביכולות של הלוחמות, ודואגים שחוסר האמונה הזה יהיה ברור לחיילות.
לא תוכלי להתקדם בלי הניסיון שלא ניתן לך
אבל מה שמתחיל בטירונות לא מסתיים שם. תיקון הגישה לנשים לוחמות הוא צעד ראשון וחיוני. אבל הוא לא מספיק כל עוד נשים לא יכולות לשרת בתפקידי "לוחמת חוד": לוחמות שנכנסות למדינה אחרת בזמן מלחמה או מבצע. אין כמעט נשים בצה"ל שעושות זאת, גם הלוחמות ביניהן. יש סיפורים אחדים של פרמדיקיות שעשו זאת, אבל זה בקושי קורה.
והנה העובדה הקריטית: בלי לצבור ניסיון כ"לוחמות חוד", בלתי אפשרי להגיע לתפקידים בכירים רבים ברוב אגפי צה"ל. מה זה אומר? שהלוחמות משלמות מחיר משולש.
מחד, חיילות נאלצות לעבוד הרבה יותר קשה כדי להתקדם בצבא. מאידך, המערכת הופכת את המאמצים שלהן לחסרי משמעות כי היא לא מאפשרת להן לצבור ניסיון קרבי בשטח. ובנוסף, כתוצאה מכך, פחות מהן יגיעו לדרגות בכירות.
גם בשנת 2020, מערך הביטחון משמר תקרת זכוכית בה נשים נתקלות שוב ושוב, מההתחלה ועד הסוף. אבל זו לא בעיה "בסך הכול" בתעשיית הביטחון. לא רק החיילות משלמות מחיר, אלא גם אנחנו.
ההדרה שמתחילה בשטח הצבאי זוקפת ראש לבסוף גם ממקומות לא צפויים, למשל בהרכב צוות המל"ל. בחברה ש"מאוהבת בתרבות צה"לית" ומעוצבת לפיה, הסירוב לאפשר לנשים לתפקד כלוחמות ולהתקדם במערכת משמעו היעדר נשים בעיצוב המדיניות הציבורית.
במדינת ישראל כיום, המשך שילוב נשים בצה"ל הוא צעד הכרחי למי שרוצה לקדם ייצוג הולם לפרספקטיבות, חוויות וצרכים של נשים בתהליכי קבלת החלטות. הדבר מצריך פתיחה של כלל התפקידים הצבאיים לנשים כל עוד הן עומדות ברף (סגנון ארה"ב), ובדיקה שהרף תואם את התפקיד (כצעד ראשון בתהליך ארוך יותר).
אבל דבר ראשון, כדי שכל זה יקרה, אנחנו נדרשים להשאיר מחוץ למחנה הצבאי את התפיסות התרבותיות הישנות על החולשה והיעדר היכולת של נשים.