ביטחוניסטית מזרח תיכונית #31

ביום חמישי האחרון הכריזה תנועת "ארצנו" ש"העם החליט! עד הניצחון!". הם הזמינו אזרחים להפגין בצמתים ולדרוש מהממשלה לנצח. בכניסה לתל אביב מדרום, מופיע כבר חודשיים שלט שקורא "נתניהו, תהיה צ'רצ'יל!". לצידו, קריאות של "עד הניצחון". עוד נשלחה השבוע מ"פורום המפקדים והלוחמים במילואים" הזמנה לכנס בשם "זמן הכרעה". בהזמנה ציינו כי אמנם "יש הישגים טקטיים מרשימים", אולם, "זה הזמן להכרעה אסטרטגית מוחצת". בסיום ההזמנה נכתב "אתם מוזמנים לכנס של מנצחים". (אגב, מתוך 15 דוברים ישנן רק שתי דוברות בכנס).

בקיצור, אין ספק שגורמים רבים בציבור, בתנועות אזרחיות, בארגונים, בפורומים וכמובן בממשלת ישראל – כמהים ל"ניצחון" ומדברים עליו ללא הפסקה. אבל הניצחון לא בא. הניצחון גם לא מצלצל.

מה יש בה, במילה ניצחון, שגורם למנהליה, מפקדיה וקברניטיה של המדינה לחזור עליה שוב ושוב, ללהג אותה תחת כל עץ רענן, להתנהג כמו ילדים במשחק ולהימנע מלנקוט כל אסטרטגיה שתכיר במורכבותה של המלחמה ותוביל לשינוי במציאות?

Image

קצת היסטוריה

כשהייתי ילדה, הייתה בביתי חוברת דהויה ובה צולמו בשחור לבן חיילים צועדים ורכב משוריין לצידם. קראו לחוברת הזו "חוברת הניצחון – 1967". מלחמת ששת הימים, שבראי אותם ימים נראתה כמו ניצחון מוחץ ומפליא, זכתה לעלונים, חוברות ומצעדי ניצחון. מאז, ישראל לא "ניצחה" ניצחון מוחץ באף מלחמה, מה שלא הפריע לדורות של קברניטים לדרוש ולהכריז על ניצחונות צבאיים.

הטראומה הלאומית ממלחמת יום הכיפורים שפרצה בשנת 1973, עוד הדהדה בימים שלפני השבעה באוקטובר, טראומה בת 50 שנה. מלחמת לבנון הראשונה, שהייתה מלחמה שנויה במחלוקת וכללה הרג חיילים בלתי נגמר שהביא לתנועות מחאה ששטפו את הארץ – ייסרה את מנחם בגין, ראש הממשלה דאז, עד יום מותו.

ההתקוממות האזרחית הפלסטינית שפרצה בסוף שנות השמונים (האינתיפאדה הראשונה), הכתה בהלם את ההנהגה הפלסטינית ואת ההנהגה הישראלית. עד אז, השטחים היו עבור הציבור הישראלי מקום לקניות זולות וניגוב חומוס, אך בבת אחת הם הפכו לשטח מלחמה מסוכן.

האינתיפאדה השנייה, למרות מבצע "חומת מגן" בשנת 2002 ועל אף מאמץ הסיכול היצירתי של מערכת הביטחון, אמנם דעכה – אך לא הוכרז בסופה ניצחון מוחץ. כך גם מלחמת לבנון השנייה, שהחלה עם חטיפת חיילי צה"ל על ידי חיזבאללה והסתיימה בקרבות אוגוסט 2006. על פי וועדת וינוגרד, צה"ל וישראל נקלעו למלחמה שלא תכננו ועל אף הנזק הרב שישראל הסבה לחיזבאללה וללבנון, ניצחון צבאי מעולם לא הוכרז.

נמשיך. ב-2014, בעקבות חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, נפתח מבצע "צוק איתן" בעזה. תמרון קרקעי צה"לי ראשון מאז ההתנתקות ו-55 ימים של לחימה עזה בחמאס. צה"ל סיים את המבצע עם הצלחות והישגים – אבל שקט לתושבי הדרום לא היה אחד מהם. מאז 2014 ועד ה-7 באוקטובר, ניהלו ישראל וחמאס סבבי לחימה והתכתשות רבים. המשמעותי שבהם, מבצע "שומר חומות" במאי 2021, נפתח על ידי חמאס כשמוחמד דף נתן לישראלים "אולטימטום" להשגת כוחות הביטחון ממסגד אלאקצא ובהמשך ירה טילים, לראשונה, עד לירושלים. ההרתעה הישראלית לא הועילה. חמאס פתח במערכה רב זירתית והבעיר את ירושלים, עזה, הגדה המערבית ואף את הערים המעורבות בישראל. ישראל נגררה לעוד סבב שבסיומו הכריזה על הישגים רבים. גם חמאס.

מהסקירה המהירה הזו, ניתן להבין שמורכבות הביטחון הישראלי, אינה מתאימה למילים פשוטות ושטוחות כמו "ניצחון", או "הפסד". גם תפיסת הביטחון הישראלית ובעיקר ההחלטות המדיניות של העשורים האחרונים, לא נבנו כחלק מתפיסה אסטרטגית שתוביל לניצחונות צבאיים. לשם כך, צריך היה להניע מהלכים מדיניים משמעותיים, להקים יחידות צבאיות חדשות ואולי אף לפתוח במלחמות ובמתקפות מעצמנו וביוזמתנו.

כאב שאינו מרפה

ניצחון הוא ביטחון

האמת היא פשוטה. הבטחת ביטחון אמיתי, עמוק ומבוסס למדינה, וודאי למדינה כמו ישראל, כולל ניסוח ויישום תהליכים רבים, לאורך שנים, שמתרחשים מתוך היכרות עמוקה עם המזרח התיכון וכמובן, מגמות ותהליכים פנים מדינתיים בקרב היהודים והערבים החיים כאן (שוויון מתבטא בביטחון לאומי, ערעור הסטטוס קוו, כמו בחוק הגיוס או בחוק הלאום, מתבטאים בערעור הביטחון הלאומי).

חיפוש אחר "תמונת ניצחון" משקף ניתוק מחשיבה מעמיקה או ממדיניות רבת רבדים ובעצם, משקף ניתוק מהמציאות. המורכבת. אין ניצחון על איום הגרעין האירני אם נפעל רק צבאית, רק מדינית או רק לבד. אין ניצחון על חמאס אם רק נפגע בו כהוגן. על אותו עיקרון, לא יהיה ניצחון בזירה הפלסטינית המורכבת אם נכריז ש"אין פרטנר" ולא יהיה ניצחון בזירה הלבנונית אם רק נפציץ שוב בעומק ביירות.

בשביל להבטיח ביטחון בר-קיימא לישראל, צריך להתנתק ממילים כמו "ניצחון", במקום להתנתק מהמציאות. אלה מילים שמתאימות למשחק דמקה, לתחרות שחייה או לאירוויזיון. מערכות מורכבות כמו המערכה שמתנהלת מאז ה-7 באוקטובר מחייבות התנהלות מורכבת וראש יצירתי. משחקי הורדת ידיים לא יעזרו כאן.

המרחב הלחימתי הכולל דורש מאיתנו להבין שיש כאן מגוון זירות שרק עבודה רב מימדית מולן, לאורך זמן, תוך שימוש במיטב כוחותינו ואנשינו המגוונים, יאפשר ניווט בטוח בהן ולבסוף – ביטחון. לא ניצחון. אחרי הכל, מערכה צבאית ברפיח לא עומדת לבדה, אלא שהיא חלק ממרחב לחימה שלם הכולל בתוכו גם מרחבים שאינם גיאוגרפיים (דיפלומטיה, אנטישמיות, השפעות תרבותיות, השפעות איראניות, בית הדין בהאג, חרם אקדמי, תהליכי נורמליזציה עם מדינות שכנות ועוד ועוד ועוד).

אז אל תתבלבלו. אין אף "יועץ משפטי", "תקשורת סמולנית" או שרי ממשלה שמונעים מצה"ל או מראש הממשלה "לנצח". אין סכסוך סביבנו או רחוק מאיתנו בו נראה ניצחון ומצעד צבאי אחריו. לא במלחמת רוסיה באוקראינה ובטח לא במלחמה של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן. מבט נוסף לכיוון מלחמת הסעודים והחות'ים ומלחמות האזרחים בסודאן מביא לאותה המסקנה, אין יותר חוברות ניצחון ומצעד צבאי.

המילה "ניצחון" אולי טובה לכנסים, אבל היא פחות עובדת במציאות. גם דובר צה"ל בראיון השבוע אמר כי מי שמבטיח את חיסול חמאס בדרך צבאית בלבד, "זורה חול בעיניים". לא כי אי אפשר לנטרל את עוצמתו הצבאית של חמאס, אפשר. אבל חיסול התנועה על מוסדותיה וגרורותיה, דורש גם הליכים שאינם צבאיים. אז בואו ניפרד יפה מהמילה ניצחון ומהחשיבה הבינארית של שחור ולבן, ניצחון והפסד. השימוש של נבחרי הציבור שלנו בה הוא, בפשטות, מאחז עיניים.

היום ה260 ללחימה בעזה, 37 שבועות של מלחמה, עוטף עזה מפונה, גבול הצפון מפונה, 120 אזרחיות ואזרחים ישראלים עדיין בשבי חמאס ללא ידיעה על שלומם.ן

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.