"אתה עובד על אוטומט"

ראיינה: מורן דרסלר

בעז אקרמן, בן 28 מתל אביב (ירושלים במקור), סטודנט בתכנית פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) ועובד בקידום מדיניות, התעורר בשבת השבעה באוקטובר מרעש האזעקות. כשנכנס לטלגרם והבין את תמונת המצב בדרום, הכין תיק למילואים והמתין. ביום ראשון, בשעה שמונה בבוקר, נקרא בעז למילואים בפלוגת פינוי הפצועים של חטיבת הנח"ל, שבה הוא משרת בתור קשר מ"פ.

זה עובד כך: הפלוגה, הצמודה לכוחות הלחימה, מעבירה את הפצועים מגזרת הלוחמה, תחת אש, לגבול, שם יקבלו טיפול מקיף יותר. במלחמה הזו עשו את הפינויים על 'איתן', נגמ"ש חדשני, המותאם לתוואי עירוני ומאפשר הגנה וטיפול בפצועים תוך כדי נסיעה. בתוך ה'איתן' יושב צוות שאחראי על תפעול הכלי: מפקד, נהג, 'קטלן', שתפקידו להגן על הנוסעים באמצעות ירי, וכן צוות רפואי הכולל מטפל בכיר (רופא או פראמדיק), מטפל משני (פראמדיק או חובש) ולוחם. מאז תחילת הלחימה פינתה הפלוגה של בעז מעל לשבעים אחוזים מהפצועים של החטיבה.

בתור קשר מ״פ, בעז היה ב'איתן', הראשון, שבו הייתה חוליה רפואית של יחידה 669 שהיא כוח הטיפול האיכותי ביותר, "כך שבעצם, מלבד הפעמים שהייתי באפטר, לא היה פינוי פצועים שלא נכחתי בו. אתה מבין שאם לא תעשה את זה כמו שצריך, אנשים ימותו". זהו סיפורו.

"ב-27.10 התחיל התמרון הקרקעי. ארבעה ימים לאחר מכן נכנסנו פנימה ופינוי הפצועים הפך לשגרה. רגע אחד אתה משחק קלפים, קורא ספר, מעשן סיגריה, כשברקע הקשר כל הזמן עובד, ופתאום אתה שומע על היתקלות ומתחיל לתפעל את הסיטואציה. אתה עובד על אוטומט, רובוט. מתפעל בלי לשים לב בכלל, מתרגלים לזה, חיים בין לבין. אני לא זוכר שפחדתי על החיים שלי. דווקא הסיטואציות שבהן היינו בסכנה, אלה הסיטואציות שהיינו גם הכי בפעולה. אנחנו לא נלחמנו, לא כבשנו בתים, תמיד היינו רגל אחורה. זה לא שלא היו מחבלים בקרבתנו, אבל זה לא הרגיש מסוכן, כי היינו עסוקים בלפנות, בלי התלבטות.

מאוד מהר מתרגלים ליריות, להפצצות, להכול. בימים הראשונים יש יותר מתח. לא הייתי בחרדה אבל הייתי דרוך. ה'איתן' הוא כלי משוריין, הכל סגור. אתה רואה רק דרך מצלמות. זה קצת להיות מנותק מהסביבה, כמו משחק מחשב… את המאג למעלה מזיזים עם ג'ויסטיק. כך שהפעם שפחדתי בה הכי הרבה, הייתה כשנסעתי על האמר, בשיירה לוגיסטית. זו הייתה נסיעה בציר מסוכן, שירו בו RPG על שיירה לוגיסטית אחרת שבוע לפני. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שלא הייתי על 'איתן', אז הייתי חשוף.

זה היה בלילה, ופתאום מחוץ ל'איתן' אתה רואה ממדים של הרס… בכל מקום. וזו שיירה לוגיסטית, אז נוסעים לאט, לאורך זמן, וכל הזמן רואים הרס, הרס בלתי נגמר. אנחנו יודעים שיש מקומות שיכולים להיות בהם מחבלים, אז נסעתי עם כדור בקנה ונשק מוכן. אנחנו דורכים נשקים כשאנחנו פורקים לפנות פצועים, אבל בנסיעות אנחנו בלי כדור בקנה ב'איתן' כדי להימנע מפליטת כדור. אמנם פינינו פצועים תחת אש, אבל אתה כל כך מרוכז והפצוע לרוב צורח, או מדמם, או שאיברים… ו… אין זמן להתרכז עכשיו בסכנת החיים. זה לא מעניין. כך שברגעים הכי מסוכנים פשוט לא חשבתי על זה".

"העור שלי נקרע"

"היו כמה פינויים מאוד קשים. פינויים שאנשים מתו לנו בידיים, פינויים תחת אש, כדורים ששרקו לנו מעל הראש ו-RPG שפגע לידנו. אבל בסוף, האירועים הכי קשים הם אלו שאני מרגיש שלא תפקדתי בהם נכון. ערב אחד, אחרי יום של שניים או שלושה פינויים, ישבנו בגבול וטיפלנו ברכבים – ניקינו דם, אכלנו, בדקנו את הטלפון… פתאום המפקד שמע בקשר על 'פרח', פצוע. הוא ביקש ממני להקפיץ את כולם. אמרתי "יאללה חבר'ה תכניסו פלאפונים, תעלו על כלים, יש פצוע…". חשבתי לעצמי שיש עוד כוחות פינוי, לא חשבתי שהכל עלינו. היינו בווייב של ירידת מתח, ערב, סוף היום. כולם זזו לאט. אחרי עשר שניות המפקד התחיל לצרוח עלינו ופתאום הרגשתי שלא הבנתי את האירוע. הייתי כל כך מנותק, שבדרך לפצוע פשוט לקחתי לחמנייה ואכלתי, תוך כדי שאני מתפעל את הקשר. התביישתי שלא הבנתי את האירוע, שלא קפצתי, ולא הקפצתי ואפילו מצאתי זמן לאכול בין לבין…

כשהגענו לפצוע הוא היה כבר מת. וזו הייתה הפעם הראשונה שפינינו הרוג. הפעם הראשונה שראיתי הרוג כל כך מקרוב, אבל עדיין לא התייחסנו אליו ככזה. הוא היה כבר אפור-סגול, כי איבד המון דם. כל הגוף שלו היה רפוי. היו לו חור כניסה של כדור וכלי דם יצאו החוצה. כשהרמתי את האלונקה, הרגשתי שזה לוקח לי נצח. סיימתי את האירוע הזה בתחושה של ניתוק. למרות שהייתי נוכח פיזית באירוע, לא באמת הייתי בו. בדיעבד אנחנו יודעים שהוא מת עוד לפני שהוקפצנו, אבל אם היה מה להציל, האיטיות שלנו הייתה יכולה להרוג אותו. הפקנו מהאירוע הזה המון לקחים.

אירוע נוסף שאני זוכר היה באחד מימי הגשם. היה המון בוץ. צריך להבין שאנחנו חיים בתוך ה'איתן' וזה מאוד לא נוח עם הבוץ, כשכל יציאה מהרכב ממלאת את כל הציוד, הנשק, שקי השינה… אז החלטתי להוריד את הנעליים לפני שאני עולה ל'איתן' ולשים אותן בכניסה. אבל אז הייתה הקפצה בלילה – והנעל שלי נפלה.

ביקשתי שיביאו לי אותה אבל אף אחד לא הקשיב לי כי הייתה טרפת. סגרו את הדלת והחלו לנסוע. אנחנו בבוץ, אני עם נעל אחת… הייתי כל כך עצבני שהחלטתי לא לעלות על ציוד. חשבתי "אתם על הזין שלי עכשיו! אני בלי נעל ואני מחוץ לאירוע!" בינתיים, המ"פ של הפלוגה הרפואית ביקש ממני לכייל את הקשר. כיילתי אותו בהפגנתיות, צרחתי על כולם, וכשהגענו הודעתי שאני לא פורק. הפצוע הגיע ומישהו צרח עלי לקום ולקחת את האלונקה. אני כבר מבין שאם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. אז יצאתי, בלי נעל, ואני מעלה את הפצוע והרופא מסתכל עליו… זה היה תוצאה של ירי כוחותינו. פגז של טנק פגע כמה מטרים מעליו, ההדף פתח לו את הבטן וכל האיברים הפנימיים שלו היו בחוץ. לא היה מה להציל. שם, כשהבנתי שיש לידי מישהו מת, עם בטן פתוחה, הכל נפל עליי ברגע.

פאק. בוץ. למי אכפת מהבוץ. נכון שהוא היה מת הרבה לפני שהוקפצנו בכלל, אבל כל כך התביישתי בעצמי. סבבה, זה מעצבן להיות בלי נעל, זה מעצבן שיש בוץ, אבל זה לא אומר שצריך לשבור עכשיו את הכלים – ושברתי את הכלים. זה היה אחרי עשרה ימים בפנים, אחרי הרבה פינויים קשים. באמת הייתי על הקצה, אבל כל כך התביישתי. כמובן שמהר מאוד התחלנו לצחוק על זה, כי זו הדרך להתמודד עם הדברים".

"בכל פעם שחזרתי לאפטר היה לי יום שלם שבו אני לא מתקשר. מסנן את כולם חוץ מאת בת הזוג שלי. יום שלם שבו אני פשוט לא רוצה לעשות שום דבר. פשוט רוצה שקט. צריך לעכל, מרגיש חנוק. קשה לי לנשום. לקראת הסוף, כשהבנו שיש מצב שאנחנו יוצאים מהרצועה, אמרתי לעצמי 'וואו מצד אחד אני מת שזה ייגמר ומצד שני אני משותק מהמחשבה על היום שאחרי… זו זהות אחרת. זו מציאות שונה, זה פשוט לא דומה לכלום.

זה אף פעם לא נגמר שם. 24/7 שאין לך שליטה על כלום, אי אפשר לתכנן שום דבר. אירוע יכול להיות בשלוש בלילה והוא יכול לא לקרות יום שלם. יכול להיות יום של ארבעה פינויים בלי שום הרוג ויכול להיות פינוי אחד, והפצוע מת… זה אף פעם לא נגמר וזה אף פעם לא צפוי.

ובין לבין זה מאוד מרוח. אם לא עובדים אין שום דבר לעשות. ואם עובדים אז זה במיליון אחוז. זה או אפס, או מאה. ופה, בחיים, מנהלים את הזמן, מתעדפים משימות. שם יש רק משימה אחת ומה שחשוב זה הכאן והעכשיו. זה לא רק הקצב, הכל פשוט שונה מהשורש. אני לא זוכר איך להתנהל. שלושה חודשים התאבדתי על משימה, וכשלא הייתה משימה נחתי. פתאום זה נורא מוזר לג'נגל בין תואר, לעבודה, לחיים האישיים, למשפחה. זו תחושה של חוסר מסוגלות, ממש. מרגיש שאני כבר לא יודע איך לעשות דברים בו זמנית.

נשארתי בחיים

היום האחרון שבו הייתי על מדים היה לפני שבוע. והכל מוזר. באמת. אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אני בעיקר סלחן כלפי עצמי ועושה משימות מאוד קטנות שאפשר לסמן עליהן וי בסוף היום ולראות צ'קליסט מלא. לשלם ארנונה, לדבר עם ההוא, להחליף מצעים, הדברים הכי פשוטים. אני לא מגדיר לעצמי כמה משימות אני צריך לסיים היום, אפילו כתוב לי "לראות פרק". פתאום נזכרתי שאני לא מנהל יומן כבר שלושה חודשים… אז אפילו להכניס דברים ליומן צריך להיות בצ'ק ליסט.

מרגיש לי כאילו הכול עצר, אבל בעצם פתאום אני חוזר ורואה שדברים המשיכו. אם זה לימודים או עבודה או חברים או משפחה, אף אחד לא חיכה לי. ולא הייתי רוצה שמישהו יחכה לי, זה פשוט נורא מוזר כי אני מרגיש כאילו תלשו אותי ופתאום זרקו אותי בחזרה ואני אמור להסתדר מחדש. אני מרגיש שאני אמור לדעת איך, אבל אני לא. אפילו ברמה של להיכנס לשיעור, אני לא יודע איך לעשות את זה. אני יודע איך פיזית מגיעים לאוניברסיטה באוטובוס, אני יודע איך לקרוא סיכום. אני יודע. אני פשוט לא מבין איך זה קשור לחיים. אפילו הפעולה הטכנית של להרים טלפון, זה כל כך רחוק ממני. אז אני פשוט נמנע מהכל, אבל אני סלחן כלפי עצמי.

המזכירה באוניברסיטה הסבירה לי מה לעשות כדי לקבל ליווי אקדמי ומיצוי זכויות. כל מה שהייתי צריך לעשות זה להרים כמה טלפונים ולהגיד "היי, אני בעז". ולא מצאתי את הפניות. זה אפילו לא כוחות, זה פניות נפשית. אפילו ברמה של לשלוח "מזל טוב" לחברה ליומולדת, או לעשות שיחת וידאו עם אחיינית… להקים את עצמי, לעשות משהו אקטיבי, אני פשוט לא שם. אני רואה שיחה ממישהו ומרגיש שאני פשוט לא יכול לעשות את זה עכשיו.

זה פשוט נורא קשה לחזור. יש שתי מציאויות, מקבילות לחלוטין, בכל רובד אפשרי. וזה לא רק שהמציאות מקבילה והאנשים מקבילים… אני בעז אחר. יש סרטון ששותפה שלי צילמה אותי במאי, שאני יושב בבית, לבוש בסטייל, שותה אספרסו ומסתכל בדירה המשופצת שלי בכיכר רבין. מה לי ולעזה? הייתי שם בעז אחר. ועכשיו אני מרגיש שצריך קצת להתחיל מההתחלה וזה לא כיף… זה לא נורא, אבל זה לא כיף".

"ברור לי שאני צריך טיפול. אני לא יודע אם תהיה לי פוסט טראומה, אני מקווה שלא. בינתיים אני לא מתעורר באמצע הלילה, מזיע מסיוטים וצורח, אבל אני מרגיש שמשהו השתנה. שאלו אותי המון פעמים "מה האירוע" – ואין. פינינו מעל למאה פצועים. אני לא זוכר אפילו את רוב האירועים. הייתה לנו פגישה עם קב"נית בשבוע שעבר, ישבנו איתה שלוש–ארבע שעות והיא עשתה לנו סדר, טיימליין כרונולוגי של מה היה, מתי, איפה. אני זוכר בעיקר רגעי משבר, אבל לזכור הכול זה יותר מדי. הצבא הציע לנו ללכת לטיפול במסגרת המעטפת למילואימניקים ושנקבל החזר של 1500 ₪ שמוקצים לטיפול עבור כל אחד ועוד 1500 ₪ לטיפול זוגי או משפחתי ברגע שנגיש קבלות.  לא יודע למה זה אמור להספיק… אבל יש אנשים שזה טוב להם לטיפול לא מתמשך.

ביום חמישי יש לי אבחון, לבדוק אם אני צריך טיפול בטראומה. אני לא קופץ מכל רעש ולא מתעורר מסיוטים, אבל אני לא יודע עדיין איפה זה יפגוש אותי בחיים. אני כן מרגיש יותר איטי, יותר אאוט, פחות נוכח ופחות קשוב לסביבה שלי. ברגע שמשהו דורש ממני הרבה ריכוז או קשב, גם אם זה אפילו שיחה עם בן אדם אחד, אני די מהר בורח למחשבות שלי או לוקח את השיחה אליי. גם לוקח את כל האוויר מהבן אדם השני, כאילו אני פתאום זה שדורש את הקשב.

אני מוצא את עצמי יותר אפאתי. במהלך המלחמה הזו היו הרבה פעמים שהעיניים שלי היו לחות, אבל רק פעם אחת באמת בכיתי. זה לא שדברים עוברים לידי, אבל הם לא נפתחים. אם יש דברים שיכולים להיכנס ולפלח, אז זה נכנס ונשאר בפנים. אני מוצא את עצמי פחות מתרגש, פחות אמפתי, וגם תמיד הייתי בן אדם יחסית פתוח, שקל לו לדבר על רגשות. אני כן מדבר על רגשות אבל עם ריחוק מסוים, כאילו אני מסתכל על עצמי מהצד ונותן דיאגנוזה. יש מרחק. וזה מפחיד אותי מאוד.

המילואים הוציאו ממני המון קוצר רוח, חוסר סבלנות וגם אגרסיביות. אני 'אלים חמוד'. וזה נורא להגיד את זה, כי אין דבר כזה אלים חמוד. אבל עם כל החבר'ה שהיו איתי בפלוגה עכשיו, אוטומטית כשאני רואה אותם אני מביא אגרוף לצלעות. אני מרגיש שיש בי אגרסיביות שיוצאת במקומות ספציפיים, בינתיים. אני עצבני יותר. אני חסר סבלנות, אני על קוצים. אני לא יודע אם זה תוצר של סביבה גברית או תוצר של לחימה, שכאן זה בהכרח חופף, אבל זה משהו שלא היה בי לפני זה. לא הייתי כזה. גם עם אחים שלי לא הייתי כזה. אני מרגיש שהמילואים האלה עשו אותי יותר 'גברי', בקטע לא מחמיא. יותר אגרסיבי, יותר קצר".

"יש שינוי מבורך במודעות לקשיים נפשיים של חיילים. גם הקב"נית, גם הסכומים שהוקצו לטיפול, ובעיקר זה שמבינים שתהליך החזרה לחיים הוא הדרגתי. אני אישית חושב שאמנם הלוחמים בטראומה, אבל כל המדינה בטראומה אחרי האירוע הזה ובוודאי האנשים שחוו על בשרם את השבעה באוקטובר.

אני לא מרגיש היום שיש ממני ציפייה להיות לוחם חזק שהכול עובר לידו והוא בסדר, סוחב את הצלקות עם עצמו ומתמודד. נראה לי שבכל מקרה הדברים האלה יוצאים החוצה, הם מבעבעים בפנים ואם זה לא יוצא בדמות סיוטים בלילה, אז זה יכול להיות בדמות הקוצר רוח כמו שיש לי, שאם הוא לא מטופל הוא יכול להיות מתורגם לאגרסיביות ואפילו לאלימות. נכון לעכשיו, כשכל המדינה מתחמשת וכל מיני אנשים סוחבים איתם צלקות, אני לא יודע לאן זה יכול להתפתח, אבל זה לא כיוונים טובים.

הכרחי מאוד שאנשים יתנו יותר מקום לצלקות הנפשיות שאנחנו סוחבים אחרי דבר כזה. בלי זה, החברה הופכת עצורה ואלימה מאוד. אני לא יודע אם יש יותר מסוכנות למי שחווה טראומה ומלחמה, אבל אני חושב שישראל היא חברה מאוד פטריארכלית ומיליטריסטית וזה מתכון לא טוב להתפרצות אלימה. כשאת לוקחת את החברה הזו וזורקת אותה אל תוך מלחמה, מייד אחרי טראומה כל כך קשה ועוד מחליטה לחמש את מי שרק אפשר, אז כן, זה תורם לאלימות. זה מאפשר אותה, זה נותן לה חופש וטריגר".

בסוף השיחה שלנו אני שואלת את בעז אם יש לו משהו להוסיף. הוא לוקח את ההזדמנות ומודיע – "הכי חשוב זה להחזיר את החטופים בכל מחיר. בכל מחיר. גם אם במחיר של עצירת המלחמה. אחרי זה, צריך לדאוג לאנשים שפונו, שיוכלו לחזור הביתה עם תחושת ביטחון. זה בטווח הקצר. בטווח הארוך, אני חושב שצריך לחפש פתרונות שגם אם הם גורמים לנו לנוע באי נוחות על הכיסא, הם מייצרים אופק. אני לא רואה משהו שלא כולל בתוכו הכרה בנרטיב של השני, ראייה של האחר וניסיון לשתף פעולה. גם בנכונות לשלם מחירים כבדים.

בשביל שאנשים יוכלו לחזור לגור בעוטף ובצפון, ובשביל שאנחנו לא נכנס ללחימה חסרת תכלית ותוחלת שתימשך עד בלי די בלי שום מטרה ברורה, אז אחרי שהחטופים יחזרו בתקווה, בעזרת השם, או השמש, כל אחד ומה שעובד לו, צריך לנצל את ההזדמנות הנוראית הזאת שנקרתה בדרכנו, לצערנו, ולהפוך אותה לעתיד, לאופק.

לסיום, חשוב לי להגיד שדיברתי על אירועים שהיו לי קשים, אלה שחוזרים אלי מאז שסיימנו. חשוב לי ממש להגיד שלא היה מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו באותו זמן. להיות חלק מכוח מציל חיים, לראות פצוע שהתייצב עולה על מסוק, להתלהב משבירת שיא של זמן מסוק על הקרקע או של הגעה לנקודת חבירה לכוחות בשטח עם הפצוע – זה מדהים. ועשיתי את זה עם אנשים מדהימים. מצחיקים, רציניים, רגישים, חכמים, מסורים, מכילים. השיוך לכוח הזה היה מקור לגאווה כל תקופת המילואים, באמת הרגשתי זכות. היו רגעים קשים. לא מעט אפילו, ובאופן טבעי הם אלו שמלווים אותי, אבל במבט לאחור זה יהיה עוול לא לזכור את הטוב.