בדרך מירושלים לתל אביב

אמש, בשעה שמשפחות החטופים זעקו ליושבים בבית לצאת לרחובות ולתמוך בהם, קבוצות נוספות התאספו למטרה אחרת. לאחר שאישר חמאס את עסקת החטופים המוצעת, יצאו נציגות פוליטיקלי קוראת למוקדים השונים על מנת לסקר את הקריאה שעלתה מכל רחבי הארץ, ישראל – תגידי כן לעסקה.

הרחובות בערו, העצבים היו חשופים. המתח רק הלך והחמיר כשחברי הקבינט החליטו פה אחד להיכנס לרפיח, לקיים בו תמרון קרקעי ושוב, לסכן את חיי החטופים שנותרו בחיים ולהוביל לעוד הרס בעזה. המהלך כמובן, מסכן גם את העסקה הנרקמת.

בדרכן חזרה מירושלים לתל אביב, נתקלו נשות הצוות בפקקי ענק שלא סומנו בוויז. בדיקה זריזה בטלפון ובקבוצות הוואטסאפ השונות שהן מחוברות אליהן, גילתה שמלבד המחאות עבור עסקה, התגבשה מחאה נוספת – חסימת משאיות הסיוע ההומניטרי לעזה. הן הבחינו במשאית הנושאת לוחית זיהוי ירדנית. הבד שעטף אותה היה מוסת הצידה בחלקו וחשף ארגזים של שימורי קטניות. חומוס, פול אפונה ועוד…

אינס, הצלמת שלנו, החלה לתעד את המתרחש. "חשבתי על הילדים שהולכים לאכול סוף סוף", היא אומרת. החסימות התגברו. אנשים החלו לרדת מהרכבים ולהקיף את המשאית. רכב אחד ניסה לעקוף אותנו ללא הצלחה, אז הוא יצא מרכבו, אוחז מספריים. נעלנו את הדלתות וסגרנו את החלונות. המשכנו להתבונן. האיש התקרב לגלגלי המשאית וניסה לחורר אותם. אדם שישב ברכב סמוך לו הזהיר אותו שהוא עלול להיעצר. בתגובה, ביקש הבחור עם המספריים מאותו אדם שיסייע לו.

הוא לא הצליח לנקב את הגלגלים ולכן חזר לרכבו. מסביבנו, עוד ועוד רכבים הגיעו על מנת לחסום את המשאית. מאות רכבים – ואנחנו בתווך. כביש מהיר שעומד מלכת במשך שלוש שעות, בין אחת בלילה לארבע לפנות בוקר.

עקפנו את המשאית. זה לא היה קשה – החוסמים מסביבנו היו בטוחים שאנחנו חלק בלתי נפרד מהם. התקרבנו אל חלונו, רצינו לבדוק את מצבו. האם הוא מרגיש מאוים? פתחנו חלון.

"היי, מה המצב?"

"אני אבוד, אין לי קליטה"

"אנחנו בכביש שיורד מירושלים, לאן אתה צריך להגיע?"

"מעבר ארז".

אינס והנהג שוחחו בערבית. הוא היה אבוד, מפוחד. שאל אם נוכל לקרוא למשטרה כדי שתוציא אותו מכאן. הוא לא ידע לדבר עברית. התחנן שנלווה אותו למעבר ארז, כיוונו את הוויז והצענו לו לנסוע אחרינו. עקפנו את המשאית, מקוות לפלס לו את הדרך. רכב אדום החל צופר לנו. דורש מאיתנו לזוז, לאפשר לו לחסום את המשאית. סימנו לו עם היד ש"הכל טוב, תעקוף!", מעמידות פנים שאנחנו לא מבינות מה בדיוק הוא מבקש. אך הוא הבחין במצלמה, עקף אותנו במהירות ונעצר.

חסומות מכל כיוון, ללא יכולת לצאת משם או לסייע לנהג, צופות בחלון הנפתח של המכונית האדומה ומתוכה צועק הנהג לכל עבר – "אלה שמאלניות! תחסמו אותן!". "בואי הנה! לאן את מצלמת?" החל לחקור. במשך ארבעים דקות נותרנו כך. חסומות מכל כיוון. מנסות לפענח דרך יציאה.

בשלב מסוים ירדנו מהרכב ופנינו שוב לנהג המשאית. הסברנו לו בעל פה את המסלול בו עליו לנסוע, התנצלנו ואיחלנו לו שיגיע בשלום. נהג המשאית התחנן שנקרא למשטרה. שתי ניידות מג"ב עברו לידינו – עצרנו אותם וסיפרנו מה קורה, סיפרנו על נהג המשאית שמנסה להמשיך ועלינו, שרוצות לחזור הביתה.

השוטרים הנהנו, התקדמו לעבר אחד הרכבים החוסמים. הוא פתח את החלון, הם זרקו לו מילה או שתיים, נתנו לו כיף והמשיכו בדרכם. הבנו שהמשחק מכור. "בזמן שתיעדתי כל הגוף שלי רעד. תחושה של פחד, שכל רגע עלול לקרות משהו. הם כמובן לא ידעו שאני פלסטינית. חזרתי לרכב ונעלתי את הדלתות", מספרת אינס.

בסוף הצלחנו להשתחרר מאותו רכב אדום. התקדמנו קדימה ובהמשך, נתקלנו בשיירה של ארבע משאיות אספקה, מאוגפת בטנדרים של מג"ב. המשאיות עמדו כבויות, הנהגים מחוצה להן. מסביבם, שוטרים וחיילים משוחחים זה עם זה, מעשנים סיגריה. מסביבם, באין מפריע, מסתובבים עשרות אנשים בין המשאיות. מטפסים, יורדים, פותחים אריזות, מפזרים על הרצפה. עוד ועוד אנשים ירדו מכלי הרכב שלהם על מנת לנסות ולפנצ'ר את גלגלי המשאיות. שמענו רחש אוויר נפלט.

הכביש הפך אדום משימורים של רסק עגבניות, אורז ופסטה. כמו זירת רצח הזויה במיוחד. מגוון קטניות מפוזרות על הרצפה, שקיות קרועות וקולות צהלה. חיוכים מאוזן לאוזן. המפגינים שרים, שמחים ומעודדים אחד את השנייה". "הרגשתי שאני חייבת לתעד את זה, ירדתי שוב מהרכב בפחד מטורף. חשבתי על כל הילדים שהולכים למות ברעב כי הם מפזרים עכשיו את הכל על הריצפה. דורכים על אוכל, מציעים לי לאכול, "קחי מה שבאלך" "מי רוצה ארוחת ערב?"", אומרת אינס.

לצד ההמולה, על רקע בעיטות ואגרופים בארגזים, השחתה, ובזבוז אוכל, כוחות ביטחון עומדים סביבם בשתיקה כהסכמה. חלקם אף מחייכים. גם אינס חייכה, בעודה מצלמת אותם, כאילו משדרת להם "אני איתכם". "לא הורדתי את החיוך. פחדתי שיעלו עלי", אומרת אינס. "כאילו עטיתי מסיכה. הם המשיכו בשלהם בביטחון מוחלט, חלקם אפילו רצו שאצלם אותם בעת מעשה".

זה היה כמו לצפות באנשים דלוקים במסיבה. "בשלב מסוים מישהו שאל אותי למה אני מצלמת", משחזרת אינס. "נבהלתי. רצתי בחזרה לרכב, נעלנו את הדלתות והמשכנו לנסוע. הגוף שלי רעד עד שהגענו הביתה. אפילו בלי קונטקסט, איך אדם מסוגל לרמוס ככה אוכל תחת הרגליים?"

כשהתרחקנו מהחסימות, ראינו כמויות של ניידות שעומדות בחוסר מעש. כאילו שם כדי לסמן וי, להגיד 'היינו'. המשטרה תפקדה בכביש היורד מירושלים בקושי כפקחית תנועה. היא סימנה לנהגים החוסמים היכן להעמיד את הרכב וניתבה את הדרך החוצה למי שנקלע לסיטואציה בלית ברירה.

בשעה שבבגין, איילון, ירושלים, חיפה ומוקדים נוספים, משפחות החטופים ותומכיהן מגודרים על ידי פרשים, נעצרים ונהדפים ומותזים במכת"זיות, בעולם מקביל הדברים נראים אחרת. אנשים הבוחרים לצאת מהבית לשם הרס ולא לשם תמיכה,  לשם הרעבה ולא לשם הצלה, מקבלים גיבוי וגב מהמשטרה ואלה העומדים לצד החטופות והחטופים בעזה מכונים "אנרכיסטים" ומקבלים כתף קרה.