מאת: רוני נוף מלץ
בשבוע שבו חברה יקרה שלי תעבור ניתוח להסרת השחלות, לאחר שהתגלתה כנשאית של מוטציה בגן BRCA, אני קוראת על מחקר חדש שמציע שאולי השחלות ממשיכות למלא תפקיד חשוב גם שנים לאחר גיל המעבר.
שני הדברים האלה אינם סותרים זה את זה, כריתת שחלות לנשאיות BRCA היא החלטה מצילת חיים, אבל החיבור ביניהם מעורר את השאלה – איך ייתכן שאנחנו עדיין מגלות דברים חדשים על איבר שסביבו מתקבלות החלטות רפואיות דרמטיות?
נשים מתארות וחוות את גיל המעבר כשלב של שינוי משמעותי ואצל רבות מהן השינוי לא מתבטא רק בתסמינים בגוף, אלא גם באופן שבו עולם הרפואה מתייחס אליהן, או שנכון יותר לומר – באופן שהוא אינו מתייחס אליהן. מרגע שחלון הפוריות מסתיים, כך גם דועך העניין של עולם הרפואה בגופן של נשים.
לפני שבועיים פורסם מחקר מסקרן לפיו ייתכן שהשחלות ממשיכות להשתנות ולמלא תפקידים חשובים גם שנים לאחר גיל המעבר והפסקת הווסת. חוקרים וחוקרות מצאו סימנים לכך שהשחלה עשויה להיות מעורבת גם בפעילות מערכת החיסון ובתהליכים נוספים בגוף. הם מדגישים שמדובר במחקר ראשוני, ושעדיין מוקדם להסיק מסקנות.
המחקר אמנם עדיין בשלבים ראשוניים, אבל הוא מצטרף לסיפור ותיק הרבה יותר על פערי הידע המתמשכים בנוגע לגוף האישה. הסיפור האמיתי אינו מה שהמחקר גילה, הסיפור הוא שבשנת 2026 אנחנו עדיין בחוסר ידיעה גדול לגבי השחלות שנמצאות בתוך גופן של מיליארדי נשים בעולם.
במשך שנים הנחת העבודה במחקר וברפואה הייתה שלאחר שהשחלה מסיימת את תפקידה ברבייה היא ממלאת תפקיד מוגבל בלבד. בהתאם, גם המחקר עבר הלאה וכמעט שלא בחן בצורה משמעותית את התנהגותה של השחלה לאחר שנות הפוריות של נשים. רק עכשיו, במחקרים ראשוניים מאוד, המחקר מתחיל לשאול – אולי טעינו? אולי פספסנו?
לא מקרה חריג
המקרה הזה אינו מקרה חריג, זו תבנית שחוזרת במחקר על גופן ובריאותן של נשים. מחלת האנדומטריוזיס מאובחנת במשך שנים באיחור. נשים חיו וחיות עם כאב שאינו זוכה לאבחון או לטיפול ראוי. הדגדגן זכה למיפוי אנטומי מלא רק בעשורים האחרונים. נשים הודרו במשך שנים ממחקרים קליניים. גיל המעבר עדיין סובל ממחסור במחקר, וכעת מתברר שאולי גם על השחלה עצמה ידענו הרבה פחות מכפי שחשבנו.
חוסר הידע והעדר המחקר לא נשארים רק עניין אקדמי. כשאין ידע משמעותי, מתקבלות החלטות רפואיות על בסיס הנחות חלקיות. אם בעתיד יתברר שלשחלות יש גם תפקידים חיסוניים, מטבוליים או אחרים לאחר גיל המעבר, ייתכן שנצטרך לבחון מחדש גם חלק מההחלטות הקליניות שמתקבלות לגבי נשים. ייתכן שהדבר אף יפתח כיווני מחקר חדשים להבנת מחלות הפוגעות בעיקר בנשים, ובהן מחלות אוטואימוניות, או ילמד על ההשלכות ארוכות הטווח של כריתת שחלות.
וכאן עולה שאלה שקשה שלא לשאול – האם היינו ממהרים כל כך להניח שאיבר איבד את חשיבותו אילו היה מדובר באיבר גברי? האם היינו מקבלים בשוויון נפש מצב שבו רופאים ממליצים להסיר איבר מגופם של גברים, מבלי להבין עד הסוף את כל תפקידיו לאורך החיים? נדמה שהתשובה ברורה.
הרפואה מתקדמת בקצב מסחרר, והיא מאריכה ומשפרת איכות חיים, אבל דווקא משום כך קשה להשלים עם העובדה שבכל פעם שמחליטים לחקור לעומק איבר נשי, אנחנו מגלות עד כמה מעט ידענו על הגוף שלנו.
אולי המחקר החדש יתברר בעתיד כפריצת דרך ואולי יתברר שטעה, אבל כבר עכשיו הוא חושף אמת אחת שקשה להתווכח איתה: חסר לנו הרבה ידע על גוף האישה. כל עוד המדע יתעניין בגוף האישה רק כשהוא מסוגל ללדת, הוא ימשיך לגלות באיחור איברים, תהליכים ומחלות שהיו שם כל הזמן ונשים ימשיכו לקבל מענה פחות טוב לבריאותן. נשים בריאות הן הבסיס לחברה בריאה. נשים אינן מפסיקות להיות רלוונטיות ביום שבו הן מפסיקות להיות פוריות. הגיע הזמן שגם המחקר יתייחס אליהן כך.
*רוני נוף מלץ היא מנכ"לית עמותת נשים לגופן – עמותה ארצית המובילה עשייה ושינוי בתפיסת הבריאות, הגוף והמיניות של נערות ונשים בישראל.
