מאת: שירי אורון
מיכל הייתה כבר כמה חודשים בתוך תהליך כואב של פרידה מבן זוגה המתעלל כשפרצה המלחמה הנוכחית. כמו קורבנות רבים שברחו מחיים בצל טרור מבית, מיכל יודעת לזהות, להריח ממש, מה יעצבן אותו, מה יוביל להסלמה, ומה מחכה לה במפגשי המעבר של הילדים. ואין לה שום דרך להגן על עצמה וגם לא על הילדים שלה.
הפרוד של מיכל, לא הצליח לסלוח לה על ש"העזה" לעזוב אותו. הוא נהג לשלוח לה מידי פעם מסרים דרך חברים, אמר שמתגעגע אליה ושליבו נשרף. בד בבד היה שולח לה הודעות נאצה, אומר שהיא אפס, זונה וכמה הוא שונא אותה.
הבלבול היה קשוח. הבלבול המוכר כל כך למי שמופעלות עליה מניפולציות פסיכולוגיות, ששבויה ברגשות אשמה שבכל מקרה יש לאימהות, בוודאי כאשר מתפרקת המשפחה. אותם הרגשות מנוצלים כנגד הקורבן, מפלחים את הלב בכאב. כך בדיוק פועל מנגנון הגזלייטינג – פירוק שיטתי של המציאות ושל תחושת הביטחון.
ככה נראית הסתה
בינתיים, במערכות המדינה שאמורות על הבטחון, על ההגנה והכבוד של כולנו, נראה שאיש לא מבין מה שהמחקרים בתחום האלימות במשפחה הבינו כבר מזמן – אלימות רגשית היא תופעה חמורה ואכזרית ומופעיה הרבים והמתוחכמים עלולים להסב נזק נפשי ואף בריאותי בלתי הפיך לקורבנות.
הפרוד של מיכל ידע שהיא ממש חרדה מאזעקות וסובלת מפוסט טראומה מהעבר, עוד מהמלחמה הקודמת. היא ידעה היטב שהוא לא יתעורר בלילה לקחת את הילדים למקלט כשהם לנים אצלו. הייתה לו דרך אכזרית במיוחד להתעלל ולפגוע בה: בכל פעם שנשמעת אזעקה וילדיהם הצעירים בני הארבע ושבע נמצאים אצלו בבית הוא נעלם לשעות ולא עונה לטלפון. בכל מעבר ביניהם של הילדים הוא מכנה אותה בשמות גנאי. כשהיא מבקשת שיענה לה להודעה, רק שיגיד שהכל בסדר עם הילדים הוא מגחך.
"משוגעת בחיי, מזל שעפת מהחיים שלי. אמא משוגעת אתם יודעים ילדים? איזה מזל שאתם לא איתה כל הזמן הא? מזל שיש לכם הורה אחד שפוי". בניסוח כזה או אחר, הוא חוזר על המסרים האיומים באזני הקטינים. והילדים חוזרים ממנו בוכים, מטולטלים.
"רק" סכסוך
חברים של מיכל דואגים לה מאוד וחוששים מהסלמה בעקבות המלחמה. הם כבר הזעיקו מספר פעמים בעבר משטרה בגלל צעקות מצמיתות של הפרוד שלה. ״איך יכול להיות שאין מה לעשות עכשיו? הרי נפרדת ממנו כדי שיהיה לך שקט״. הם מנסים להבין. אבל לסביבה הקרובה התומכת נשאר רק להיות שותפה לחוסר האונים של מיכל.
מיכל ניסתה לפנות לפקידת הסעד בלשכת הרווחה. התשובה שקיבלה הייתה שהם לא מטפלים כרגע במצבים של "סכסוך" אלא רק במצבי חירום. אל המשטרה אין בכלל טעם לפנות, היא כבר ניסתה מספר פעמים וקיבלה מהם את אותה תשובה – עם קללות אין מה לעשות, הם בכלל לא הכתובת.
בינתיים הימים עוברים, מפלס המתח עולה אצל כולם, והמלחמה מעוררת קשיים גם אצל מי שבשגרה הדברים אצלם בסך הכל רגועים. מה לגבי בתי המשפט? הם כרגע תחת תקנות החירום, מתפקדים חלקית, מטפלים בסעדים דחופים בלבד. מניסיון רב עם המערכת והעדר הסעדים שהם מציעים יחד עם העדר ההבנה לסוג זה של אלימות, הסיכוי לקבלת סעד בשלב הזה קטן מאוד.
בזמן שכולנו מתרוצצים ומתרוצצות בין מקלטים למרחבים מוגנים, לנשים וילדים רבים מידי אין באמת מרחב בטוח. במיוחד בימי מלחמה קל להבין מה המשמעות של איום מבחוץ וכמה קריטי שיש לנו איך להתגונן מפניו. עכשיו תארו לעצמכן איום מבפנים – את התחושה שאין מקום מבטחים. שהאיום מגיע, יש אפילו התרעה – אבל אין לאן לברוח.
אחת הבעיות המרכזיות, היא שהתפיסה החברתית הלקויה שלנו, משאירה את קורבנות האלימות הרגשית להתמודד לבד עם הנזקים. באופן שיטתי, במחדליה המערכת מלבה את התוקף להמשיך במעשיו. מיכל כמו רבות אחרות, מוצאת את עצמה בפחד, חרדה, ייאוש והעדר מענה למצוקה גוברת, והסימנים על הילדים מצטברים והם מתפרקים מבחינה רגשית, לא מצליחים יותר להחזיק את הרגשות בתוכם, סוערים.
אבל מיכל לא לבד. הסיפור שלה חוזר על עצמו בגרסאות שונות אצל נשים רבות . נשים חזקות, מתפקדות, "נורמטיביות" שמוצאות עצמן נאבקות מול אטימות ובורות מובנית ושיטתית, מול מערכת שמסרבות לקרוא לדברים בשמם .
והשאלה האמיתית שצריכה להישאל היא כמה ילדים עוד צריכים לגדול בתוך מציאות מעוותת כזו עד שנחדל מלכנות מצב כזה של אלימות רגשית ופערי כוח פוגעניים "סכסוך"? מתי יתעוררו מי שצריכים להתעורר על מנת להפנים כי העדר ההכרה הזו, הבורות, מובילה לנזק בלתי הפיך למי שכל כך זקוקים לסעד. שמצב כמו שמיכל וילדיה מתמודדים עימו הוא מצב חירום?
משמעותו של סכסוך במובן החברתי הוא מצב של מחלוקת בין שני צדדים או יותר, כאשר לכל צד יש אינטרסים, עמדות או תפיסות שונות — ולרוב קיימת הנחה של מידה מסוימת של סימטריה בין הצדדים (יכולת פעולה, כוח, השפעה). זה ממש לא מה שמתרחש במצב של אלימות. כשמופעלת אלימות יש פער של יחסי כוחות בין הצדדים. אלימות רגשית, היא אלימות קשה, לפעמים מסוכנת ותמיד הרסנית. גם כשאין סימנים חיצוניים גלויים לעין.
העובדה שהרשויות מתייחסות למצבים כאלו כ"סכסוך" משמעה הפקרת הקורבנות לנפשן בשדה של אש חיה.
במצב מלחמה, אין לאן לברוח בכלל. הגיע הזמן להפסיק להגדיר מצבים כאלה כ"סכסוך" ולהתייחס אליהם כמצבי סיכון המחייבים התערבות מיידית.
ד"ר (מגדר) עו”ד שירי אורון, מתמחה בדיני משפחה וירושה, משפט טיפולי, ייצוג נפגעות.י עבירות מין אלימות והמתה. מגשרת מוסמכת. חוקרת אלימות מגדרית. יו”ר מנהלת במשותף הוועדה לאלימות מגדרית שוויון וזכויות אדם, לשכת עו"ד מחוז י-ם, יו"ר וועדת ביקורת של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים.
