ארבעה גלגלים וסיפור

מאת: נעמה אביטל 

הדבר הראשון שלמדתי בתואר הראשון בפוליטיקה וממשל לפני 3 שנים זה "שהכל פוליטי". כנראה שלא צריך תואר שלם בפוליטיקה וממשל כדי להבין את זה וכנראה שרוב הקוראים והקוראות של גוף תקשורת פמיניסטי כבר יודעות "שהאישי הוא הפוליטי". אבל עבורי בנקודת הזמן ההיא זו הייתה הבנה שהפילה אסימונים.

נחזור רגע אחורה.

נעים מאוד, קוראים לי נעמה, אני בת 25, גרה בבאר שבע, אני בת, אחות, חברה, עובדת, ועוד לא מעט דברים, רוב הזמן אני אפילו די מוצלחת בכל הטייטלים האלו. יודעי דבר טוענים שכיף איתי ושהעצות שלי ממש טובות. אם תיתקלו בי במקרה ברחוב לא תדעו עליי את כל הדברים האלה. מה כן תדעו עליי מיד, אפילו אם לא נחליף מילה –  שאני נכה.

אני הולכת עם הליכון (אחורי, זאת אומרת הפוך מההליכון שסבתא שלכם אולי משתמשת בו, אין צורך לוודא איתי ברחוב אם אני בטוחה שאני הולכת איתו כמו שצריך) והוא גדול ומאסיבי וצבעוני (נכון לכתיבת שורות אלה הוא אדום אבל אני ממש מקפידה לגוון). בקיצור, אי אפשר לפספס אותו.

והרבה שנים ניסיתי. באמת שניסיתי. להקטין את הנכות, להזכיר לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא שאני עוד הרבה דברים חוץ ממנה, ובעיקר לא להסכים לייצג שום דבר שימתג את הנכות כחלק מהזהות שלי.

ואז הגעתי לתואר. ואם באמת הכל פוליטי אז אפשר בכלל להיות מודעת פוליטית ולהתעלם מהנכות שלי במקביל? והאם זה לא אומר שכולנו קצת מייצגים משהו אם נרצה או לא? ושיש משמעות לזה שאין הרבה אנשים עם מוגבלות באקדמיה ולזה שהאוניברסיטה או העולם בכלל עדיין לא מספיק נגישים?

אין תשובות נכונות לשאלות האלו. עם השנים גיבשתי את התשובות שנכונות עבורי. ולפעמים, כמו לפני תחילת העבודה על הטור הזה, אני עוד מתלבטת על הגבולות. שלא תטעו, עדיין חשוב לי להיות ולייצג עוד המון דברים חוץ מהנכות שלי. ואני גם לא באמת יכולה לייצג אף אחד חוץ מאת עצמי כי אפילו על הבחירה להשתמש בהגדרה נכה ולא אישה עם מוגבלות לצורך העניין יהיו כנראה מי שיפתחו איתי בוויכוח (מילים, הגדרות וסמנטיקה הם עניין שעוד ארחיב עליו באחד הטורים הבאים).

למה בכל זאת לכתוב את הטור הזה? קודם כל, כי נתנו לי. וברצינות, כי אני חווה את העולם מזוויות שהרוב לא יכירו אם לא אספר. ואם כן יכירו, אז יוכלו לשים לב ואולי גם לשפר דברים סביבם. ובסוף, כי סביב נכות, חוסר נגישות ומה שביניהם, יכול להיות תסכול, קושי או כעס, וחלק מהזמן באמת יש. אבל ברוב הסיפורים שלי ממש מצחיק ויש אנשים טובים, תקווה ואהבה בגלל שאלו הדברים שאני משתדלת להאיר. וזאת גם סיבה טובה ללמה לקרוא את זה בעצם.

אני יודעת, זה עלול להישמע טרחני או סתם לא כנה כי לפעמים המציאות היא פשוט מה שהיא, לא משנה איך תאירי אותה. זה נכון ואני מבטיחה שאני לא מכסה את (כל) המציאות בנצנצים ולבבות אבל אני באמת מאמינה שלרוב יש לנו בחירה, לפחות על מה שיישאר איתנו הלאה. גם לי זה לא תמיד עובד, יש מקרים שבהם נשאר איתי העלבון או הכעס וכנראה שגם זה יגיע. ובכל זאת, הפעם אנסה להוכיח בדוגמאות את הגישה עם הנצנצים.

"בלעדינו תמונת הנשים חסרה": שיחה על מעמדן של נשים עם מוגבלות

כשחשבתי על הנקודה שבה בחרתי לפתוח את הטור הזה הבנתי שהשיעור הראשון כבודו במקומו מונח, אבל כנראה שהוא היה מפעיל אותי הרבה פחות אם הוא לא היה חלק מהשבוע הראשון כולו. שבוע שכיניתי ביני לבין עצמי 'שבוע הדמעות'. אני לא נוהגת לבכות, בטח שלא בציבור, בטח שלא בפני זרים ואיכשהו בשבוע הראשון שלי באוניברסיטה עשיתי את כל הדברים האלו, כמה פעמים.

הנוהל היה פשוט, אני הולכת לנקודה כלשהי בקמפוס ונתקלת בדרך בחסימה בצורת מדרגות, מעלית שלא עובדת, מדרכה שבורה, מרחקים עצומים וכו'. מסתובבת, מנסה דרך אחרת, נתקעת שוב, מרגישה בלופ. בשלב הזה בדרך כלל הגיעו הדמעות. די מהר הבנתי שלא תמיד יש מי שישים לב כשמעלית מתקלקלת אם לא אציק בנוגע לזה או שכשאני מבקשת הכוונה לנקודה מסוימת אנשים מכוונים אותי לדרך הקצרה והטבעית ביותר (עבורם), אפילו הדרכים במפות מוצגות ככה, ורוב האנשים לא שמים לב האם בדרך הזו יש מדרגות או מכשולים אחרים. למרות זאת, הדברים שבאמת זכורים לי הם אחרים והם בסימן 'אם יוצאים מכירים נשים נפלאות'.

זה התחיל כבר ביום הראשון. בין הכיתה של הקורס הראשון לכיתה של הקורס השני הפרידה בערך חצי אוניברסיטה. היה חם, נתקעתי במעלית בדרך והגעתי לשיעור באיחור לא אופנתי. לכל המסע הזה הצטרפה אליי אחת הסטודנטיות האחרות בתואר. כמה דקות קודם עוד היינו כמעט זרות ובערך 5 דקות לתוך ההליכה האינטנסיבית כבר הבטחנו זו לזו שמתישהו נטוס יחד לקוסטה ריקה. בינתיים הכי רחוק שהגענו יחד זה לאילת אבל אני עוד לגמרי מאמינה בנו. כשנתקענו יחד במעלית, רגע לפני ההגעה לכיתה, אני כבר ידעתי שמה שיישאר איתי הלאה הוא לא הדרך הארוכה והקושי אלא חברה ממש טובה עם סיפור התחברות מוצלח מאוד.

ביום השני ללימודים הלכתי לאיבוד. זה דבר שקורה לי לעיתים די קרובות כי יש לי חוש כיוון ממש גרוע, אבל באותו יום זה היה מביך במיוחד כי פשוט לא מצאתי את היציאה הנגישה מהאוניברסיטה. עמדתי אבודה וניסיתי להתמצא במרחב כשניגשה אליי סטודנטית שהציעה לעזור. יחד גילינו שאחרי שבע בערב לא כל כך פשוט לצאת עם הליכון מהאוניברסיטה כי ברוב היציאות יש רק מעבר בגלגלת (שדרכו אני לא יכולה לעבור עם ההליכון שלי). אבל גם גילינו שאנחנו כמעט שכנות ושאנחנו לומדות באותו תואר בשנתונים שונים. לא חשבתי שנתראה שוב אבל כבר באותו שבוע היא קפצה לדירה שלי עם ערמת סיכומים שסידרה לי את התואר. זכיתי שגם היא וגם בת הזוג שלה יהפכו לחברות שלי, חברות מהסוג שממש אפשר לסמוך עליו ושגרמו לי לומר לא פעם,

איזה מזל שהיה לא נגיש ושהלכתי לאיבוד.

בטור זה, שעומד להתפרסם כאן אחת לכמה זמן, אנסה להביא בכל פעם סיפורים ותובנות מהחוויות שלי כאישה נכה במרחב.