מאת: ד"ר אילנה קוורטין
עריכה: שירה סיטון פרידפרטיג
״אין אלימות בזוגיות יותר. הבעיה הכי גדולה של התקופה שלנו, פשוט נפתרה״, כך עניתי לקולגה שלי שדיווחה לי שהתקבלו אפס תלונות במשטרה על אלימות בזוגיות מאז פרוץ המלחמה.
אפס. תלונות. בשבוע הראשון של המציאות החדשה שנכפתה עלינו לאחר השבת הנוראה, לא התקבלו תלונות כלל. האם המשמעות היא שאין יותר אלימות בזוגיות?
באופן היסטורי, נושאים של נשים, של זכויות נשים, וביניהם גם אלימות כלפי נשים, נדחקים הצידה בעתות משבר, כשהמשבר הקיצוני בהם הוא מלחמה.
נדמה לכולם – הן להנהגה והממשלה, הן לחברה, לציבור ולתרבות, והן לתקשורת – שיש נושא אחד לעסוק בו כעת והוא המלחמה. נושאים של נשים הם כעת נישתיים, צדדיים ואיזוטריים. הם אינם רלוונטיים.
כאילו אמרו לנו הגנרלים, המפקדים, הרמטכ״לים, ומובילי דעת קהל: ״לגברים יש משהו רציני ואמיתי לעסוק בו כרגע, חיי אדם. אז תפסיקו עם השטויות המשניות שלכן, אתן רק נשים״.
המסר הזה מחלחל חזק גם לנשים עצמן שמרגישות שבעתות אלה שבהן חיים ומוות עומדים לנגד עינינו, כאשר המציאות היא ממש להיות או לחדול, העיסוק במעמד האישה חוטא לעיקר ומסיט את תשומת הלב ממה שחשוב באמת.
היות שישראל נמצאת במצב חירום מיום היווסדה ב-1948, כמעט תמיד וכמעט בכל יום ענייני נשים לא היו מספיק חשובים ונדחקו הצידה. כך זה היה וכך זה עכשיו בעוצמה יתרה. מהצד השני – נשים שחוות אלימות בזוגיות, נפגעות מהטרדה מינית, חוות אפליה על רקע מין, חושבות גם בעצמן שאל מול זה שחיילים נהרגים בקרב ומשפחות שלמות נרצחו, אין להן מה להרים את קולן. הן יכולות להמשיך לסבול בשקט ולהצניע את שעובר עליהן כי הקשב הלאומי כרגע מופנה למשהו גדול ורחב יותר.
להתלונן זו פריבילגיה
חשוב להסביר שאחת הבעיות הגדולות בעולם האלימות כלפי נשים הוא הנתונים. אלימות כלפי נשים יכולה להיות פיזית ויכולה להיות שתלטנות קיצונית כלומר מילולית, מינית, כלכלית, רוחנית וכו'. בגלל הספקטרום הרחב של מה נחשב אלימות בזוגיות, אל מול העובדה שבתרבות ובחברה הכללית מה שמוכר זה אלימות פיזית ממש, בסופו של דבר נשים מתלוננות במשטרה, אם הן מתלוננות, על אלימות פיזית ממש, וגם תלונות אלה הן קצה הקרחון בלבד.
אנחנו מכירות כ-100,000 פניות בשנה ויודעות שהמספר הזה מייצג למעשה עשירית ממה שקיים בפועל. ואכן, בשבוע הראשון היו אפס תלונות במשטרה. אם כן, מה הסיבה לכך שהתקבלו אפס תלונות? האם לפתע מצאנו את הפתרון לאלימות כלפי נשים? האם מלחמה פותרת סוגיות מגדריות?
התקשרה אלי ק׳ ואמרה לי: ״צו ההרחקה נגד בן זוגי איננו רלוונטי כי הוא פשוט לא בבית. הוא גויס למילואים״. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. כלומר, במצב שבו יש מאות אלף מגויסים, וסטטיסטית הרבה מהם אלימים בבית כלפי בנות זוגם, נוצר מצב שבו מספר הדיווחים יורד גם בפועל – כי הרבה מהגברים בחזית.
בנוסף לכך, נשים פשוט לא מתלוננות. הן חושבות שהמשטרה עסוקה בדברים אחרים. שהמשטרה עסוקה בהגנה על הגבולות, בשליחת כוחות למשימות חשובות, ולא במענה לתלונות טלפוניות שיש לחקור אותן ונוגעות לקונפליקטים שבינו לבינה.
למעשה, כל העוסקות בתחום מרגישות שעיסוק באלימות בזוגיות הוא מעין פריבילגיה ששמורה לזמנים של שגרה. העיסוק הזה מרגיש כאילו אנחנו מתעסקות בעצמינו, אך לחוסר תשומת הלב והקשב לנושא הזה יש השלכות הרות גורל.
אני זוכרת שכשהתחילה הקורונה ובתי החולים התמלאו עד אפס מקום בחולים שמתקשים לנשום, ששהו במסדרונות בתי החולים ואפילו שכבו במיטות מחוצה לו, נשים רבות דחו את התורים שלהם לזמן כלשהו בעתיד הרחוק. אם זה תור לממוגרפיה, או תור שנתי לבדיקת לב, או תור לבדיקת דם, ואפילו במכאובים קטנים ולא מזוהים הן נמנעו מללכת לבית החולים או לרופאה כי לא רצו להעסיק את הקהילה הרפואית החיונית במשהו שנדמה כשגרתי, יומיומי, ולא קטלני מספיק.
זה גרם לכך שהרבה מחלות שיכלו להימנע על ידי ביקור פשוט לא נמנעו. אפילו מחלות סרטן שהיה אפשר לגלות בגילוי מוקדם, הגילוי שלהן התעכב חודשים רבים וגרם לכך שהמצב הרפואי היה קשה יותר בפועל. מיחושים שונים ומשונים שנשים בחרו לא לבדוק הפכו למחלות קשות יותר וכו'. באותו אופן – כשנשים לא מספרות מה עובר עליהן בזוגיות כשהן מזהות זאת לראשונה, המצב הולך ומחמיר ואנחנו שומעות על זה כשמישהי נרצחת.
בשבוע אחד נרצחו שתי נשים – אחת ברחובות ואחת באילת. בבת אחת הגענו למספר הנרצחות ה'קבוע' שלנו כמעט – 24 בשנה קלנדרית. מספר הנרצחות אינו נתון מהימן ממש, כפי שמספר התלונות במשטרה הוא לא האופן שבו יש לספור את התופעה. אבל בהינתן היעדר מידע, אנו נאחזות במה שיש. ועינינו הרואות שהמספרים זהים על אף שאנחנו נמצאות במלחמה.
אוקטובר 2053
ועכשיו, אני רוצה לקחת אותנו רגע אחד קדימה. לעתיד. שלושה עשורים מעכשיו. ואנחנו נחשוב על חודש אוקטובר 2023, שבו הוגשו 180,000 בקשות להנפקת רישיון לנשיאת נשק. לשם ההשוואה, בשנת 2022 כולה הוגשו 13,000 בקשות. אנחנו נביט על החודש הזה ועל אלה שלאחריו, ונבין מדוע בכל בית שני יש אקדח.
ביום השני למלחמה הגשתי אני עצמי בקשה לקבלת רישיון נשק. אני גרה ביישוב על גדר ההפרדה ולרוב הגברים ביישוב יש נשק. מעולם לא חשבתי על זה או העליתי על דעתי למלא את הטופס הזה ולהגיש. והנה קמתי בבוקר, מילאתי את הטפסים, ולחצתי על הגשה. ולא רק אני, אלא תוך ימים ספורים הגישו אזרחי ואזרחיות המדינה עשרות אלפי בקשות לרישיון נשק.
למיטב ידיעתי לא נעשה פילוח מגדרי כדי לדעת כמה נשים וכמה גברים, אבל אני יכולה להגיד שביישוב שלי הוגשו מספר זהה של בקשות של נשים ושל גברים. אני גם יודעת מהיכרות אישית שגויסו עובדים למשרד לביטחון לאומי וכעת יש צוות מורחב שעובד על הבקשות הללו.
אם בעבר היה לוקח כ-12 חודשים לאשר בקשה לנשק, היום הממוצע הוא 14 יום.
נוסף על כך, ומבדיקה שלי, אין מלאי של אקדחים בכל חנויות הנשק שהתקשרתי אליהן. המלאי נגמר.
בואו נגיד את זה שוב: כל האקדחים שהיה אפשר לקנות בארץ – נקנו. המשמעות של הדבר הזה היא אדירה. תנאי הסף להחזקת נשק ירדו והם אפסיים כמעט – אחרי שאת מגישה טופס, מתקשר אלייך נציג רשמי של המשרד לביטחון לאומי לשיחה קצרה של חמש דקות, ואז מיד מונפק לך האישור. עכשיו את צריכה לעשות מטווח אחד, לרכוש אקדח. וזהו זה. ככה פשוט.
הנשקים שהולכים להיות פה בבתים כה רבים בישראל יביאו למצב שבו מתנהלת מלחמה בחוץ, ומתנהלת מלחמה מקבילה בפנים. תדמייני מצב שבו את נכנסת כל יום הביתה, ואת רואה כלי מטאלי פאלי מונח על השולחן, או מושען על הארון. ואת רואה את זה כל יום. תחושת חוסר הביטחון שהמראה הזה יוצר אצלך, והמחיקה האיטית של כל מה ששמר עלייך עד כה, הם קטלניים. הנשק מסמל את האיום להשתמש בו, יותר מאשר עצם השימוש בו. והאיום הזה נוכח כעת בפי עשרים מהבתים בישראל!
וכמובן, כשתהיה ההזדמנות, העובדה שיש את כלי הנשק באופן כל כך זמין, תגדיל את מספר הנרצחות. ובמקביל לכך, יגדל מספר התאונות ופליטות הכדור. ומספר הפעמים שבהם ילדים ימצאו נשק בבית וישחקו בו עם חברים.
ובעוד שלושה עשורים ניזכר מדוע הגענו למצב הזה. כי רישיון נשק זה דבר שאי אפשר להחזיר לאחור. לא נוכל לחוקק אחרי המלחמה חוק שאומר שכל מי שהוציא רישיון נשק בין החודשים אוקטובר לדצמבר 2023, רישיונו מבוטל.
מדובר באסון ללא דרך חזרה.
