בימים קשים אלו, של מלחמה כתגובה על טבח נורא ושיא של מעשי אכזריות הרוע האנושי (בשביעי באוקטובר 23), עוזבת פרופ׳ (אמריטוס) מרילין ספר את הארץ, חזרה למולדתה ארה״ב, לאחר 55 שנות מאבק פמיניסטי בארץ – ולא בלי הצגת השאלה – עד כמה הושגו מטרותיו?
כאחת ממייסדות התנועה הפמיניסטית הישראלית, יחד עם מרשה פרידמן המנוחה, פועלה של פרופ׳ ספר נחבא אל הכלים. על דרכה של מרשה פרידמן כתבנו כבר באתר ״פוליטיקלי קוראת״.
שתי הנשים היהודיות האמריקניות האלו, שעלו לארץ לאחר מלחמת ששת הימים, יסדו למעשה את המאבק הפמיניסטי הישראלי הראשוני והמשמעותי. יתרונה של פרופ׳ ספר התבטא בכך שרכשה מיומנויות ייזום חידוש חברתי עבור אוכלוסיית הנשים בארץ – מחציתה של כלל האוכלוסייה – בהתנסויות, השתלמויות ופעילות קודמת בתנועה למען זכויות האזרח בארצות הברית.
בשונה מפרידמן המנוחה, מיומנותה המיוחדת שבה התנסתה פרופ׳ ספר שתיבדל לחיים, כדוקטור לפסיכולוגיה טרם עלייתה ארצה מארצות הברית, בשנת 1968 – היא שאפשרה את תנאי היסוד להקמת התנועה הפמיניסטית יש מאין: בניהולה המקצועי את הקבוצות להעלאת התודעה. בלעדיהן לא הייתה קמה התנועה הפמיניסטית הישראלית, שכן נושאי השוויון לנשים לא היו מוכרים ודרושה הייתה עבודת חריש עצמית פנימית של ראשונות התנועה, חקירה ודרישה וקריאת כתבים בנושא, וכן סימון התיקונים שעליהם יש לשאוף כדי להתחיל לפעול לתיקונם.
שילוב מאבקים
את דרכה החלה פרופ׳ ספר כחוקרת באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק, ונטלה חלק במאבקים הקשים של התנועה האמריקנית לזכויות האזרח. בין היתר השתתפה בצעדה של לוחם התנועה, ג׳יימס מרדית׳, שהתקיימה בשנת 1966 לאורך המיסיסיפי. עד מהרה נתקלה בגישה ש״אנחנו לא צריכים נשים״, "ואם כן, מקומן בבית ו"ועל הגב.." אז החליטה שלא זו התנועה עבורה.
ההחלטה לבוא למדינת ישראל עלתה לאחר ששמעה שראש הממשלה היא אישה, שנשים משרתות בצבא, וכי קיים שוויון בין המינים בקיבוץ. היא עזבה חיים נוחים וקריירה מבטיחה בארצות הברית, ובאה לתקופה של שנה בארץ: ״באתי לארץ מתוך אמונה, שמצב הנשים כאן טוב יותר מאשר בארצות הברית, שזו מדינה מתקדמת יותר במעמד האישה, ולא חשבתי שיש צורך לייסד תנועה", אומרת פרופ' ספר. "באתי לארץ למשך תקופה של שנה, ואולי להמשיך את דרכי הלאה לאירופה״. אלא שהיא נשארה בארץ.
"מהר מאוד נוכחתי לדעת שכול מה שחשבתי ביחס לשוויון נשים בארץ לא נכון, ואז התחלתי לחקור את המציאות הזו. בהתחלה, בשנת 1970 קיימנו קבוצות להעלאת התודעה במשך שמונה – תשעה חודשים. גבר אחד שייזכר לטובה, הרב ברני הוך המנוח, שעמד בראש ארגון "הלל" בקמפוס החיפאי, עזר לנו בשכפול מאמרים פמיניסטים שהתחלנו לקרוא.
החברות, שהיוו תערובת של עולות חדשות מארצות הברית ומבריטניה וישראליות מבטן ומלידה, יסדו את קבוצת הנשים הראשונה להעלאת המודעות למעמדן ומצוקותיהן של נשים. הן הרחיבו את שורותיהן באמצעות מפגשים שאותן ערכו בבתיהן. גילאי החברות נעו בין 18-45, כשהחלו להפגין, להתלכד ולהיאבק בנושאים דומים לאלו שהניעו את הנשים האמריקניות לצאת לרחובות. בין היתר תמכו חברות הקבוצה בשביתה פראית של פועלות שדרשו שכר שווה, פעלו למען רפורמה במדיניות ההפלות והקימו מעון יום לילדים באוניברסיטה, עבור סטודנטיות אימהות. הן גם עסקו בנושאים ייחודיים לישראל ומחו על חוסר השוויון בהליך הגירושים שמתנהל בבתי הדין הרבניים. בינתיים צצו קבוצות פמיניסטיות חדשות בתל אביב ובירושלים. נשות חיפה עזרו לתל אביביות לפתח את הקבוצות להעלאת התודעה.
האישי הוא פוליטי, האישי הוא אקדמי
פרופ' ספר פגשה כאן את בן זוגה הישראלי, נישאה לו וגידלה את ילדיה לצד קריירה מחייבת; לא רק בצמרת העולם האקדמי, לא רק במגדל השן שלו: תחומי המחקר והעניין האקדמיים שלה רחבים וכוללים את הגישה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה, למידה חברתית, תרפיות קוגניטיביות – ביהביוריסטיות, דמיון ושוני בין המינים ומגדר בתודעה ובאישיות, תפקידי מגדר, סביבות שונות וחוצות תרבויות (קיבוץ- עיר) ועוד. מחוץ לאקדמיה נמנתה עם מייסדות שדולת הנשים בישראל ומונתה לוועדה במשרד החינוך שבדקה מדוע מיעוט של בנות מאובחן כמחוננות.
אחד משיאי הישגיה היה ייסודו של הקונגרס הבינלאומי הראשון ללימודי האישה Women Worlds, בתאריכים 27.12.1981- 01.01.1982. מאז ועד היום, מתכנס קונגרס זה אחת לשלוש שנים בארץ אחרת. הקונגרס הבינלאומי הראשון ללימודי האישה התקיים באוניברסיטת חיפה בהשתתפות 623 נציגות מ- 36 מדינות. דמויות פמיניסטיות נודעות חברו לייסודו, כמו מרתה מדניק מאוניברסיטת הרווארד, דונה שללה, נשיאת האנטר קולג' בניו יורק, דפנה יזרעאלי ז"ל מאוניברסיטת תל אביב. הקונגרס סוקר בעיתונים ברחבי העולם ובארץ, והשפעתו הקרינה לעבר ייסוד לימודי נשים בשנים שבאו לאחריו באוניברסיטאות בארץ. פעילותה של פרופ' ספר במסגרות שונות חיצוניות לאוניברסיטה כללה כמה תחומים: סיוע בחקר הטרדות מיניות, טיפול מיני ושינוי היחס למיניות הנשית, וכן טיפול בפוסט טראומה. בנוסף על כך, פעלה בתחומי זכויות האדם בארץ.
פרידה מישראל
פרופ׳ ספר עוזבת אמנם את הארץ בגיל 86 בנסיבות אישיות משפחתיות, אך סגירת מעבדת המחקר באוניברסיטת חיפה בה עבדה עד לעצם ימים אלה יכולה להיחשב גם כקש ששבר את גב הגמל. למעשה, נסגר תחום מחקרה העכשווי שבחן טיפול דיגיטלי לאנשים עם פוסט טראומה. באחרונה התרכז המחקר בתוכנה לטיפול באנשים הסובלים מפחד קהל ופחד טיסה. המעבדה פעלה כ- 20 שנה בטיפול בנפגעי טראומה ובפרסום מאמרים אקדמיים במסגרת בית הספר למדעים פסיכולוגיים באוניברסיטת חיפה. סטודנטים וסטודנטיות רבות למדו במסגרת המעבדה לתארים מתקדמים. זהו נושא שיכול היה לתחושתה לתרום רבות בימים אלו של מלחמה ״מאחר ואירועים עכשוויים, החל מרצח המוני ועד לוויכוח על סימנים מוקדמים והתראות מראש לקיומו מתקיימים בטווח העין הציבורית, ההפרעה הפוסט טראומטית מותירה סיבה לדאגה קבועה בקרב חוקרים ומטפלים״ אומרת פרופ׳ ספר.
יש דברים שהשתנו לדבריה לטובה מאז החלה התנועה הפמיניסטית הישראלית לפעול בקבוצות קטנות משלהי 1970 ועד אוקטובר 1973 בשלושת הערים הגדולות ואילך, כגל שני של המאבק הפמיניסטי בארץ (הראשון התרחש בזמן בניית הגוף המכונן של היישוב – 1919-1926).
בחייהן של נשים בארץ, השתנו דברים במישור האקדמי, בחוגים לפסיכולוגיה למשל השתנה מאזן הכוחות בין גברים לנשים וחלקן של האחרונות גדל מאוד. אך כמה תחומים נותרו מאחור: הטרדות מיניות חזרו למצבן הקודם, של אי הכרה בהן, שליטת בתי הדין הרבניים בנישואין, ייצוג פוליטי, ליקויים במערכת הבריאות ועוד.
"מה יש לך לומר לנשים בישראל לפני שאת עוזבת את הארץ?" שאלתי את פרופ' ספר. "התעוררו", "WAKE UP" .
