איך היו נראים חיינו, חייה של כמחצית מהאוכלוסייה בארץ, הנשים. לולא פעילותה של מרשה פרידמן המנוחה? ככל הנראה, עד היום לא היינו מורשות להחליט האם ללדת או לעבור הפלה; גברים היו מכים ורוצחים נשים במשפחתם מבלי שייחשבו לעבריינים וייצוג נשים בכנסת ובממשלה היה בגדר תופעה יוצאת דופן. כול חברות הממשלה והכנסת חייבות לה את היבחרותן למוסדות המדינה.
קשה לאמוד את היקף תרומתה של מרשה פרידמן: פילוסופית אקטיביסטית, אשת ציבור וסופרת המתעדת את אחת מן התנועות החברתיות החשובות בארץ. ליוויתי אותה כאשה צעירה ברוב המאבקים הראשונים, הן במסגרת פעילותי בתנועה והן כעיתונאית צעירה בעיתונות הארצית.
שינוי מסלול
זאת לא הייתה אחת מן ההיכרויות הקלות, עם מרשה פרידמן, אלא מן הסוג המאתגר, המשנה את מסלול החיים הצפויים מראש עבור סטודנטיות חיפאיות צעירות בשנות העשרים שלנו, לתמיד: לרובנו צפוי היה מסלול חיים בורגני של המעמד הבינוני: עשיית תואר, עבודה חלקית לצד הקמת משפחה, ובלי חלומות מרחיקי לכת. רק מעטות בקמפוס התחברו למרשה, בידיעה שעומדת בפנינו דמות מנהיגותית, שונה מכול מי שהכרנו עד כה – שונה מכול הנשים במעגלים החברתיים בהם הסתופפנו, כשהתחלנו להפגש על בסיס שבועי, בתחילת שנות השבעים, בקבוצות להעלאת התודעה של התנועה הפמיניסטית.
במפגשים עם מרשה עומתנו לראשונה עם היקף הבעיות שאותן חשנו תמיד מתחת לרדאר – דברים כמו תסכול מאי מימוש היכולות האישיות שראינו על אימהותינו ונראו כבלתי ניתנות לפתרון; בעיות שלא היה להן שם: איך יתנהל מסלול ההתפתחות שלנו כנשים צעירות, איך ואיזה משפחה נהיה, מה ניתן לעשות כנגד האלימות הגורפת נגד נשים שנסבלה בשקט בכול מקום וכמובן, חוויות מרות עליהן לא דיברו אז – הטרדות מיניות.
זו הייתה היכרות שמחברת מנהיגה אידאולוגית-פילוסופית עם מי שרוצה לשנות דברים ועדיין לא בחרה בדיוק מה: ככותבת מילדות וחולמת להשתלב בעיתונות הארצית, במטרה להעמיק ולגלות את מה שלא רואים מכאן – אני חייבת את הקריירה שלי כעיתונאית פמיניסטית למרשה פרידמן. גם את ההתעקשות, כנגד כול הסיכויים, מול התנגדויות רבות (״השבוע לא תכתבי על הנשים הללו״ – עורכת ב״הארץ״) לחזור ולהעלות את הנושאים העיקריים של שחרור הנשים לסדר היום העיתונאי, בתקופה שבה עצם המילה פמיניזם הייתה מוקצה. חברתי הטובה אתי בן זיו, יועצת ארגונית אקטיביסטית והעורכת של ביטאון התנועה הפמיניסטי הראשון בארץ היא שקראה לי לבוא למפגשי העלאת התודעה שהתקיימו בביתה. מעל דפי ״נלח״ם״ בעריכתה התנהל אז וויכוח נוקב בשאלה: האם הגבר הוא אויבנו? מרשה פרסמה מאמר ובו טענה שכן. הוא אויב, לעניות דעתי כבר אז זה היה לא – ועניתי במאמר ברוח זו… ולא רבנו על כך… מרשה היתה דמוקרטית אמיתית.
כיצד לחלץ את ציבור הנשים מגורלן הנחות המשותף?
מן השנים הרבות ההן אפשר לציין כמה אירועים משמעותיים שיזמה מרשה פרידמן והעיקרי בהן הוא ההפגנה שלנו, 11 נשים מכול רחבי הארץ, בכנס הגינקולוגים השנתי של שנת 1975 במלון הילטון תל אביב. זה היה האירוע שבעטיו נחקק חוק ההפלות הראשון, שהסיר את ההפללה מנשים שבחרו שלא ללדת. החירות על גופן של נשים היתה נושא כול כך הזוי בעיני רוב המנהיגים הפוליטיים ורק אקט בלתי שגרתי הסיט ממסלולה את התרדמה התודעתית בנושא כול כך חשוב לחייהן של נשים.
אירוע מכונן נוסף בתחום האקדמי (ולא רק), היה הכנס הפמיניסטי הבין לאומי שנערך בסוף שנת 1981, בהשתתפות מנהיגות נשים מן הארץ והעולם, באוניברסיטת חיפה, שיזמה פרופ׳ מרילין ספר. השאלה שהופיעה שוב ושוב בקונגרס היתה כיצד לחלץ את ציבור הנשים בעולם מגורלן הנחות המשותף, ומדוע נותנות הנשים יד לעיכוב קידומן, למרות המודעות הגדולה והולכת לכוח שבאיחוד ובסולידריות נשית?
בכינוס השתתפו 450 מדעניות ומדענים, מתוכם 240 שבאו מחו״ל, בתשעים ישיבות, סימפוזיונים, דיונים והרצאות שדנו בנושא האישה מזוויות שונות. הקונגרס עבר בלי סיקור. ככול הידוע לי, רק שני מאמרים מקוצרים נמצאו לנכון לפרסום ב״את״ ובגטו הנשים העיתונאי – מדור ״חוג בית״ בעיתון ״הארץ״ של אז – את שניהם כתבתי אני…
אירוע שלישי משמעותי שיזמה מרשה היה המפגש ההיסטורי להעלאת נושאים פמיניסטיים עם ראשי המדינה לקראת הקמת ממשלת האחדות בשנת 1984, במלון המלך דויד בירושלים, עם שמעון פרס ויצחק שמיר זיכרונם לברכה. לא הרבה יצא מזה, אך לפחות נעשה הצעד החשוב הזה – לראשונה בפוליטיקה הישראלית.
הקמת מפלגת הנשים לקראת בחירות 1977 היא אירוע נפרד בפני עצמו. כולו בניהולה של מרשה, הקטר והמנוע לכול מה שכן הושג עד כה, במרחב הפוליטי הפטריארכלי הישראלי. כול כך הרבה נשים חבות את קידום מעמדן לאישה הייחודית הזו, שהעמידה את הנושא הזה בדרגת מעמד של המאבק האוניברסלי נגד העבדות. יהי זכרה ברוך.
תמונה בראש הכתבה: Yaakov Saar / Government Press Office
