"נמאס לנו להיות מנומסים" / "אבל לא כל הגברים"

תכננתי להתעלם לחלוטין מהמתקפה הבריונית של כותבים שונים בעיתון "הארץ" על עמותת "עמר"ם" ועל כל אלו להם היא מסייעת. תכננתי להתעלם על אף שהפיד שלי מוצף בדברי ההבל שלהם, מתוך מחשבה שלדבר ולכתוב עליהם רק יקדם את מטרתם: התשה וכילוי מוחלט של כל האנרגיות האקטיביסטיות במרחב הישראלי באמצעות טענות רטוריות חוזרות ונשנות, חסרות בסיס ומשוללות היגיון.

אנחנו מכירות את הפרקטיקה הזו היטב, אפילו כתבנו עליה כאן אצלנו. זוהי פרקטיקה ידועה, המתעוררת משנת החורף שלה בכל פעם שבעלי הכוח מרגישים שמשהו נגזל מהם: מיד הם מנסים לעורר את השדים של הבקלש ולהסיג אותנו אחורה מכל ההישגים שהשגנו – אקטיביסטים ואקטיביסטיות לזכויות אדם מכל סוג. באופן ספציפי, המכחישנים הנוכחיים הרימו ראשיהם מיד לאחר שנבחרה נעמה לזימי למקום השני במפלגת העבודה. מישהו מרגיש את הלוחות הטקטוניים של הקרקע זזים והמישהו הזה לא מתכוון לוותר בלי קרב.

לא יודעת אם זה בגלל הניוזלטר שנשלח השבוע לקוראי "הארץ", בו כינה מורן שריר (עיתונאי מאוד מכובד שכידוע, צילם נשים מתחת לחצאיותיהן ללא ידיעתן והעלה לאלבום פליקר, עד שפעילה פמיניסטית דרשה להוריד את האלבום הזה מהרשת) את פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן "עלילת דם" או אולי בגלל פטירתה הבוקר של שושנה נחשון, שהעידה על חטיפת שני בניה ועל נציג הממשלה שהחתים אותה בכוח (החזיק לה את היד וקשקש באמצעותה על הדף) על מסמכים שמאשרים את מותם, אותם לא ידעה לקרוא. לפני חמש שנים ביקשה נחשון ז"ל מאנשי עמותת עמר"ם, שכבר שנים אוספים עדויות ממקור ראשון ומתעדים את המשפחות שנפלו קורבן בפרשה, שיעשו הכל "למען אראה אותם, לפני שאמות". הבוקר היא נפטרה, אישה נוספת בשרשרת של גברים ונשים שחיכו כל חייהם לפתרון החידה, למפגש עם ילדם הנעדר או לפחות לתשובה. 

מדהים. תראו מה מורן שריר חשב על התמונות שהעלה לפליקר שלו. ״התמונות לא פגעו באיש״. pic.twitter.com/R41gj44Pru

— Shibolet (@_shibolet) December 31, 2017

כך או אחרת, החלטתי לכתוב את המחשבות שמסתובבות לי בראש כבר כמה שבועות, מהרגע בו החליטה נעמה ריבה לצאת למירוץ כנגד קרבנות של פרשה כואבת ומטלטלת, דרך הצטרפותו של אורי משגב אליה ועד לניוזלטר שנשלח היום תחת עטו של מורן שריר. כי אני לא מסוגלת שלא לערוך את ההשוואה הנדרשת בין המתקפה הברוטלית שלהם, בכלים יענו משפטיים, יענו עיתונאיים, יענו "רציניים" לבין המתקפות שעוברות אנחנו, נשות "פוליטיקלי קוראת" ונשים בכלל – כשאנחנו מעיזות לדבר על מה שמתרחש כלפינו בעולם. 

אין בכוונתי להפוך את הטור הזה לטור הוכחת טענות. משגב, ריבה ושריר מסוגלים (כך אני מקווה) לעשות את העבודה לבד. ובכל מקרה הוויכוח שמתקיים היום, על אף שמנסה להתחפש לויכוח ענייני, הוא בסך הכל עוד שלב אחד בין חמשת שלבי האבל, של אלו שהמדינה, לטענתם, "נלקחה מהם". שלב ההכחשה.

במהלך השנה החולפת עברנו בפוליטיקלי קוראת מתקפה חסרת תקדים של אנשי נשות תקשורת (כמו לינוי בר גפן ובירנית גורן), בעקבות תחקיר גל"צ שפרסמנו. התחקיר שלנו חשף דפוסים שיטתיים של התעללות, התעמרות והטרדה של חיילות על ידי "טאלנטים" של התחנה, חלקם המכריע עדיין מועסקים כעיתונאים בגופים כאלה ואחרים.

התחקיר, כמו כל התחקירים שלנו, התבסס על עדויות: עשרות נשים, ממקומות שונים ברחבי ישראל, שהעידו על דפוסים זהים, לאורך שנים. המתקפה של אותם א.נשי תקשורת כללה ערימות של פוסטים (אובססיביים במידה דומה לערימות הטקסטים הנכתבים על ידי העיתונאים בפרשה המדוברת בטור זה) ובהם ניסיון לערוך דה לגיטימציה לשיטות התחקיר שלנו, למקצועיות העיתונאית שלנו, אפילו ביקורת על איכותו של הפמיניזם שלנו. אף אחד מהפוסטים האלה לא דיבר על ציפוף השורות שנזל באופן כה ברור מבין מילותיו. שהרי ציפוף שורות זה מעשה מאוד מקצועי, פמיניסטי ולגיטימי (לא). 

מה קורה בגלי צה"ל? מערכת של הטרדות מיניות, התעמרות והדרה

לשמחתנו, הניסיון הזה לא צלח, בשל העובדה הפשוטה שלא הייתה בו אמת. התחקירים שלנו, לעומת זאת, ממשיכים ליצור שינוי מסיבי בשטח. כך אנחנו עובדות כבר עשור. שינינו את פני העיתונות ועל הדרך ניקינו כמה אורוות. התחקירים שלנו – ובעקבותינו של גופי תקשורת נוספים – נעשים מתוך הבנה מרכזית שלפעולות של אונס, הטרדה וניצול יחסי כוח, יש מעט מאוד הוכחות פיזיות, אם בכלל. אלה פגיעות שעשויות להיעשות במחשכים ואפילו באור היום ועדיין להישאר בלתי נראות. קשר השתיקה של אלו שרואים-אך-לא-מדברים הוא חזק מאוד. קשר השתיקה של הנפגעים והנפגעות חזק עוד יותר: הבושה, החשש מנידוי ויותר מכל – הפחד שדמיינת הכל ואת סתם משוגעת, אלו מחסומים אמיתיים בדרכה של נפגעת לריפוי כלשהו, שחייב להתחיל מהאפשרות שלה לספר את הסיפור. ההתגברות על אותם מחסומים נראית לעיתים בלתי אפשרית. כמות הנשים שפונות לפוליטיקלי קוראת אחרי שקשר השתיקה נשבר, כלומר אחרי פרסום תחקיר, היא לרוב כפולה מכמות הנשים שפנו אלינו לפני כן. רוצה לומר: על כל תחקיר שהצלחנו לחלץ החוצה לעולם, ישנם מאות פוגעים שנותרים מוגנים תחת מעטה הפחדים של הנפגעות שלהן: לעיתים הן פוחדות מהם, לעיתים הן פוחדות מתגובת העולם. לעיתים הן פוחדות אפילו מעצמן. 

מתוך ההבנות הללו נולד הביטוי "מאמינות לך". מתוך העובדה שלפעמים, אחרי שנים של הכחשה, גזלייטינג של פוגעים ושל החברה כולה, כל מה שאפשר לעשות זה לספר את הסיפור. לכן, לפעמים כל מה שהמאזינות יכולות לעשות הוא להאמין. להאמין בצורה אקטיבית. המציאות – ויותר נכון הזיכרון – הם מרחבים מורכבים ומתעתעים. כל שכן במקרים של טראומה מורכבת. הזכרונות מתחבאים מאחורי הררים של גזלייטינג והדחקה. את חלקם העלמת בעצמך. ומה יותר טראומתי עבור אמא, מבתה שהלכה לקבל טיפול רפואי ולא חזרה יותר? 

היסודות הפמיניסטיים האלה, שהמופע המרכזי שלהם הוא בתנועת "MeToo" ובעמדה העקרונית של אמונה לנפגעות, נקנו בעמל רב ולאורך שנים וחדרו, לשמחתנו, גם למרחבים חברתיים נוספים. עכשיו משגב, ריבה ושריר מנסים לערער את היסודות הבריאים, החברתיים והסולידריים הללו וכשאני רואה את הניסיונות הללו, את הדה לגיטימציה הזו, הנכתבת בעיתון בתפוצה רחבה, על ידי עיתונאים ששמם הולך לפניהם (לפחות בקרב קהילות הקוראים שלהם), אני לא יכולה שלא לחשוב על הנפגעות שלנו וכן, גם על הנפגעות והנפגעים ממוסדותיה של מדינת ישראל. על נותני ונותנות העדויות לעמותת "עמר"ם". אני חושבת על הקושי האישי והנפשי לפרום את השתיקה המגוננת (והמכלה) שגזרת על עצמך. אני חושבת כמה אומץ, כמה אמונה עצמית וכמה שנים זה לוקח, להצליח לספר סיפור שבקריאה ראשונה נשמע מופרע (אגלה לכן סוד, גם לי, גם היום, שלוש שנים אחרי שקיבלתי את משרת העורכת, הקריאה הראשונה עדיין שומטת את הלסת), כדי להרשות לסיפור הזה לצאת החוצה לעולם, אפילו שהעולם עלול לקרוא לך משוגעת. והנה הם, שלושתם – בעידוד פעילי רשת נוספים – יושבים ומארגנים את המוטיבציה של העדויות הללו מחדש. מאשימים את העמותות הפועלות בזירה הזו ביצירת "עלילת דם" – טרמינולוגיה שמרמזת על כוונות אנטישמיות של אותן אימהות כלפי יהודים אשכנזים. מה זה אם לא גזלייטינג מסוג חדש. 

בדיוק כמו הידע שצוברות נשים על מקומן בעולם, על אנשים מהם כדאי להן להיזהר ועל מקומות בהם אסור להן ללכת לבד, כך בילדותי צברתי את הידע על חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. מפה לאוזן, מתחת לשולחן. או כמו שאמא שלי אמרה לי פעם – "זה קרה. אבל אם תדברי על זה מחוץ לבית יחשבו שאת משוגעת". נשמע מוכר?

באחד מטוריה האחרונים טענה נעמה ריבה שעדויות בלבד אינן עומדות בפני עצמן במבחן המשפטי. הוסיף ואמר גם מורן שריר שהפרשה כולה בנויה על הגזמה סלקטיבית, תחושת קיפוח ושברי עדויות ש… ובכן, לא מחזיקות בביהמ"ש. אולי. יש הרבה דברים שבית המשפט עוד לא יודע לעבוד מולם. למשל, מטרידנים שמצלמים נשים מתחת לחצאיות, בלי ידיעתן. למען האמת, מי שצריך לעמוד למבחן המציאות (שם רובנו חיים, להבדיל ממסדרונות בית המשפט), הוא בית המשפט. והשאלה האמיתית שצריכה להישאל היא האם עדויות של אלפי נשים וגברים ממקומות שונים, לאורך שנים, המספרות על דפוסים זהים לחלוטין של הממסד, עומדות במבחן החברתי של הציבור הישראלי?

פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן – השד במגירה של הפמיניזם הישראלי

לשמחתי, עיתון "הארץ" רחוק מרחק שנות אור מלייצג איזשהו רוב ישראלי, או אפילו דעת מיעוט מרכזית. הרעש שנעשה ברשתות החברתיות גדול בהרבה מיכולת ההשפעה של כותבי הטורים הללו, שממלאים לנו את המוח בבורות ההיסטורית שלהם. הציבור הישראלי יודע שהחטיפות התרחשו. הוא יודע שהחטיפות הללו לא היו רק מנת חלקם של העולים התימנים. הציבור הישראלי יודע שקיימת בישראל אפליה על רקע גזעי ושבשנות קיומה הראשונות של המדינה הזו, האפליה הזו הייתה בילט-אין, חלק אינהרנטי מהתפיסה החברתית. הציבור הישראלי לא רק יודע את זה, הוא ככל הנראה חי את זה בעצמו. ככל הנראה חווה על בשרו אחת או יותר מהאפליות הקיימות.

בכל זאת, לפעמים חשוב לעצור ולהביט על הטרלול הממש-לא פרוגרסיבי שמקדמים אותם כותבים ב"הארץ". טרלול מעציב ומפתיע בבורותו. חסר כל בסיס עובדתי או דיוק. מלבד דעתם האישית אותה הם מגבים במילים יפות ואמצעים רטוריים, הם לא מחדשים שום דבר ובטח לא מוכיחים כלום. ולגבי מורן שריר, נו… אמא שלי הייתה אומרת "מחדבטו אי קאסר קפטו" שזה בערבית "אם הגמל היה רואה את הדבשת שלו, הוא היה חותך את הגרון שלו". או במקרה של שריר, לכל הפחות, מצניע קצת את הכחשת העדויות שלו. בכל זאת, יום יבוא וגם אלו שהוא צילם יבקשו לספר את סיפורן. 

תמונת הכותרת: שושנה נחשון, מתוך עדותה המופיעה בערוץ היוטיוב של עמותת "עמר"ם"